יזהר אחי הבוגר היה מלאך בחייו ובמותו. מלאך שהציל בחייו את חייהם של מאות ואולי אלפי חולים, ואשר חרף מלחמתו מול גל של מכות ומחלות, לא יכול היה למנוע את מותו שלו.

בגלגול הקודם שלי, כעיתונאי, נהגתי לשבת מול מכונת הכתיבה של אותם ימים רחוקים, ולכתוב בפרק זמן קצרצר מאות ואלפי מילים. והנה אני יושב ומנסה לשחזר את כישרון העבר שלי, והמילים לא יוצאות. לא רצות. הכאב והעצב מפלחים את לבי ומשתקים את כתיבתי.

יזהר היה הגאווה של כולנו. של הורי יעל ונתן דוד זהבי, של אחיותי רוחמה ז"ל וגאולה שתזכה לחיים ארוכים, וכמובן שלי, האח הקטן. יזהר רופא, יזהר פרופסור, יזהר מנהל של מחלקות מובילות. האיש שהקריב את חייו לרפואה ואשר הרפואה, למרבה הצער, לא הצליחה להצילו.

יזהר הגאווה של נס ציונה. מושבה פצפונת נפלאה, שבה נולדנו וגדלנו. מושבה שבה ביקש יזהר להיקבר, כמה שיותר קרוב להורינו. למשפחה.

יזהר אחי נולד להיות רופא ולא בכדי הוא היה לאחד ממומחי הלב הידועים בישראל. את התשוקה לרפואה הוא ספג מסבנו, אבי אמי, שמואל רופמן (ביידיש רופמן פירושו איש רופא). בגיל צעיר יזהר כבר היה פעיל במגן דוד אדום. כשאחרים מבני דורו נהנו מהחיים, יזהר עסק בעזרה לפצועים ולחולים.

הפריצה בקריירה שלו הייתה בשנת 1972, כאשר הוזמן להשתלמות בבית החולים למחלות לב בשיקגו. הוא יצא לשנתיים עם המשפחה כולה, האישה המסורה נינה והילדים, ציקי, מולי, מיכל ואדר. בתום ההשתלמות הוצע לאחי תפקיד ניהולי בבית החולים בשיקגו, אבל השקפת אמנו גברה על הפיתוי האמריקאי הענק. "שאף אחד מילדי לא יירד מהארץ", חזרה ושיננה לנו. ויזהר, הבן המסור והאוהב נכנע וחזר כדי לנהל את מחלקה פנימית ג' בבית החולים השרון, להקים את מכון הלב והמחלקה לטיפול נמרץ. יום ולילה של הקרבה. יום ולילה של נתינה.

אחת התמונות החקוקות בזיכרוני מתקופת הילדות בבית גדול המידות שבנה אבי ברחוב הראשי של נס ציונה, הייתה של יזהר ניצב מול הפטיפון עתיק היומין, ברקע מתנגנת אחת האופרות הידועות, ויזהר מנצח על תזמורת דמיונית. הרפואה הייתה בדמו, המשפחה בנפשו והמוזיקה הקלאסית אהבתו.

באחת השיחות האחרונות במיטת חוליו הוא סיפר לי שהחל לכתוב ספר זיכרונות, אבל הביע ספק אם יצליח לסיימו. מי כמוהו ידע טוב יותר שזהו הסוף.

אני יודע שיזהר לא אוהב את ההספד הזה. אני כמעט משוכנע שזה היה עולה לי בנזיפה. אחי ז"ל לא אהב פרסום, ולא הבין את מהות העולם הזה של יחסי הציבור. בשעה שרופאים אחרים צברו שם וממון, יזהר עסק ברפואה נטו.

ביום שני לאחר חצות איבדנו את האח שלי. איבדנו את האיש שהביא כל כך הרבה כבוד וגאווה למשפחתנו. איבדנו את יזהר שלנו, והלב בוכה וממאן להינחם.