הטלפון של משה מוטרפרל צלצל ביום רביעי האחרון במשרדו שבבניין העירייה מודיעין עילית. על הקו נשמע קול אישה שלא הכיר. "היא הציגה את עצמה כמתנדבת בעמותת 'מתנת חיים'", הוא משחזר. אלא שהאישה לא ביקשה שמוטרפרל יתרום כסף לעמותה, רק שיסיע גבר שאינו מכיר מביתו בבני ברק לבית החולים איכילוב בתל אביב.

"היא אמרה שמדובר באדם שתרם כליה ויש לו דימום פנימי", הוא מספר. "האיש הגיע בבוקר לבית החולים לבדיקה, אבל חיכה כל כך הרבה זמן עד שהתייאש ועזב". בביתו שבבני ברק החמיר הדימום והיה עליו לשוב באחת לחדר המיון. מוטרפרל ניתק את השיחה ונערך לנסיעה הארוכה ממודיעין עילית, שם הוא משמש חבר מועצה ומחזיק תיק הבריאות, אל בני ברק. "התפקיד שלי הוא לא הסיבה שהסכמתי", הוא מסביר. "אלא משום שגם אני עברתי דבר דומה לא מזמן".

בחודש אוקטובר האחרון, אחרי התלבטויות והתחבטויות, החליט מוטרפרל לתרום את אחת מכליותיו לאדם זר לחלוטין. אלא שהדרך הייתה מפותלת מששיער. הממסד, התברר לו, גילה מעט מאוד התעניינות בכך שתרם לזולת – אחרי הכל הוא נפרד מאיבר פנימי - וכמו האיש שלהסעתו הוא נחלץ כעת, נאלץ גם הוא להסתמך על טוב לבם של אנשים פרטיים. "מערכת הבריאות הישראלית לא יודעת לעכל מצב שבו אדם בריא לחלוטין אומר 'אני מוכן להיות חולה מיוזמתי לתקופה מסוימת'", הוא מבהיר. "אבל זה בדיוק מה שקורה עם אנשים שמחליטים לתרום איבר".

רשימת ההמתנה לתרומת כליה רק הולכת ומתארכת. גבי רביבו (מימין) תרם כליה לליאור מושלאווי. צילום: באדיבות   עמותת "מתנת   חיים"רשימת ההמתנה לתרומת כליה רק הולכת ומתארכת. גבי רביבו (מימין) תרם כליה לליאור מושלאווי. צילום: באדיבות עמותת "מתנת חיים"

שנת 2015 הייתה שנת שיא עבור עמותת "מתנת חיים", שמשדכת בין תורמי כליה לחולי דיאליזה. 91 השתלות בוצעו אשתקד בבתי החולים השונים בארץ. גם ב־2016 נרשמו תרומות לא מעטות, כשמתחילת השנה התבצעו כבר 74 השתלות. ועדיין, ישנם 843 אנשים שממתינים לתרומה בימים אלו. כליה היא האיבר שלו ממתינים 73% מהנזקקים להשתלת איבר בישראל, וזמן ההמתנה הממוצע לכליה בישראל עמד ב־2013 על בין 20־60 חודשים.

"הכרזתי שאני הולך להפוך את ישראל לנקייה מטיפולי דיאליזה", אומר הרב ישעיהו הבר, מייסד עמותת "מתנה לחיים". "כשאמרתי את המשפט הזה לפני שבע שנים שלחו אותי לפסיכולוג – כיום כבר אף אחד לא יגיד לי את זה".

אלטרואיזם או לא כלום

עד שנת 2008 היה שוק סחר האיברים בישראל פרוץ, והיה חשש שהוא יעלה את המדינה על המסלול המפוקפק שבסופו היא תהפוך לאבן שואבת עבור כל מי שביקש למכור איבר כדי להרוויח כמה גרושים. אלא שאז נחקק "חוק השתלת איברים", אשר אסר זאת. החוק קובע בפשטות כך: לתרום איבר מאדם חי אחד לאחר מותר, רק אם זה נעשה ללא כוונת רווח. אלטרואיזם טהור או לא כלום.

אלא שאנשים שתרמו כליה לאחרים מספרים כיום שהמדינה לא עשתה די כדי לוודא שהחוק הזה לא ירפה את ידיהם של אנשים מלהמשיך לתרום לחולי דיאליזה איבר בריא. "אני מאמין שהחוק ביסודו טוב", אומר הרב הבר, מטופל דיאליזה לשעבר שבגופו הושתלה כליה לפני כתשע שנים. "נכון שלפני התרומה ישנו תהליך ארוך שנועד לוודא שהתורם בסדר, כשיר מבחינה גופנית ונפשית, ושהוא עושה את זה מסיבות ערכיות לחלוטין. אבל החוק חייב להבטיח שלתורם לא ייווצר נזק בדרך לעשות מעשה טוב".

החוק דווקא ניסה לענות על הצורך הזה וקבע מתן פיצוי בגין הפסדים הנובעים מהתרומה. כך למשל הובטחו לתורמים 40 ימי מחלה צמודים למשכורת לאחר הניתוח, החזר נסיעות, החזרים על ביטוח רפואי, אובדן כושר עבודה וביטוח חיים למשך 60 יום וגם חופשת החלמה בבית מלון למשך שבעה לילות, שאותם ניתן לפדות עד שלושה חודשים מיום הניתוח. אולם לדברי התורמים, גם על המעט הזה מוטלות הגבלות כבדות, שפעמים רבות מעקרות אותו מתוכן.

"500 שקל ללילה במלון מתוך רשימת מלונות שהם בוחרים, למשך שבעה ימים בלבד, זה סכום לא רלוונטי", אומר תורם לשעבר שביקש להישאר בעילום שם. "מספיק שאתה רוצה לקחת את האישה והילד, וכבר צריך להוסיף סכומים גדולים כדי לממש את זה".

התחיל באמצעות פתקים בבית הכנסת. הרב הבר עם התורם חיים נוימן. צילום: רענן כהןהתחיל באמצעות פתקים בבית הכנסת. הרב הבר עם התורם חיים נוימן. צילום: רענן כהן

אבל הטענות הללו, כמו טענות אחרות בגנות הזכות למעבר חופשי לגנים לאומיים לאדם אחד בלבד - "אתה ראית פעם מישהו שנוסע לבד לפארק החולה?" הלין תורם אחד - הן הכסף הקטן. לדבריהם הבעיה מתחילה בעובדה שהמדינה אינה עושה דבר כדי להעלות את המודעות הציבורית לנושא.

"30% מהאנשים שמעוניינים לתרום כליה נפסלים במהלך הדרך", אומר הרב הבר. "מדובר בממוצע של תשעה חודשים עד שנה של פרוצדורה: נסיעות, ועדות, בדיקות בתי חולים. זה לא פשוט". על האנשים הללו החוק פוסח לגמרי. "לפעמים מדובר באובדן של 15, לפעמים 30 ימי עבודה", הוא מסביר. "אם אתה אדם שמתגורר בגולן ונוסע שוב ושוב לתל אביב רק כדי להיבדק, זה נזק רציני. אבל לאנשים הללו החוק לא עוזר. זה אובדן ימי עבודה ואובדן פרנסה, ואין להם החזרים".

בינתיים רשימות ההמתנה לתרומת כליה רק הולכות וגדלות מדי שנה. לשם השוואה, ב־2008, השנה שבה נחקק חוק ההשתלות, מנתה הרשימה 540 חולי דיאליזה, 300 אנשים פחות מהיום.

מחפשים תורם לפנחס

כבר בשנת 2009 הבין הרב הבר שאם הממסד לא עושה הרבה כדי לעודד אנשים לתרום כליה, הוא יעשה זאת בעצמו. אבל עוד לפני כן הוא נאלץ להתמודד בעצמו עם המחלה והשלכותיה.

"בשנים ההן עוד הייתי מנהל בית ספר בירושלים", הוא נזכר בעודו אוחז בתמונה ממוסגרת שממנה ניבטות פני נער טובות. "נלב"ע (נלקח לבית עולמים - ע"ר) ב' אדר ב', תשס"ח", נכתב תחתיה, ובראשה מתנוסס שמו על הנער: פנחס תורג'מן. זה הנער שהבר פגש בבית החולים, בעודו ממתין לניתוח להשתלת כליה. הנער שבדיעבד שינה את מסלול חייו.

"פנחס היה בחור בן 16, תלמיד ישיבה מקריית ארבע", הבר מספר. כשתורג'מן היה בן 3 הוא עבר השתלת כליה שעברה בהצלחה. 13 שנים לאחר מכן, במלחמת לבנון השנייה, נפל אחיו הבכור. תורג'מן, שקוע ביגונו, שכח ליטול את תרופותיו. שלושה ימים ללא תרופות הספיקו כדי שגופו ידחה את האיבר הזר. תורג'מן התאשפז בבית החולים. "התחלנו לעשות לנו שיעור תורה קבוע", הבר אומר. "כיתה של רב ותלמיד אחד. התחברנו".

בינתיים הניתוח של הבר הצליח והוא שוחרר מבית החולים, אבל המשיך לשמור על קשר עם תורג'מן. "הוא היה זקוק להשתלה, ואני החלטתי לעזור לו בזה". תשעה חודשים הבר כיתת רגליים והגיע לכל פינה שיכול, כדי להביא את הנער אל שולחן הניתוחים. "התחלתי באמצעות פתקים בבתי כנסת: 'מחפש תרומת כליה לבחור צעיר', שם נתקלתי באנשים שנזפו בי. 'השתגעת?' הם אמרו, 'לתרום כליה זה להתאבד, זה נגד התורה', ועוד כהנה וכהנה תגובות לא הגיוניות".

מאמציו לא צלחו. אחרי כמעט שנה של המתנה, נפטר תורג'מן בבית החולים. "יום אחרי שהוא נפטר הודעתי לבית הספר שאני לא חוזר לעבודה", מספר הבר, שהחליט להתמסר כל כולו למניעת מקרים דומים. אלא שבלא גיבוי ממשלתי, הוא מצא את עצמו לבד במערכה, מנהל אותה מתוך חדר קטן בדירתו שבשכונת הר נוף בירושלים.

הימים חלפו והשמועה החלה להתפשט, ומשנה לשנה מפלס השידוכים המוצלחים שעשה באמצעות עמותת "מתנת חיים" הלך וצמח עד לממדי האימפריה השקטה שהוא מנהל כיום. "ב־2009, השנה הראשונה, הצלחתי להביא ארבעה אנשים לתרום", הוא אומר. "בשנה השנייה כבר הגענו ל־11". אם שנת 2016 תמשיך כפי שהייתה עד עכשיו, הוא מעריך שישברו שיאים.

ובכל זאת, מנקודת מבטם של כמה תורמים לשעבר, יש עוד הרבה מה לעשות. "אם יש אדם שמוכן מטוב לבו לתרום איבר, הוא צריך מבחינת מערכת הבריאות להיות לקוח VIP", אומר תורם לשעבר שביקש ששמו יישאר חסוי. "צריך לעשות הכל כדי לרפד לו את התהליך, לא להבריח אותו".

דרוש שיפור ביחס

החיסכון הכספי לקופת המדינה אמור היה להיות סיבה מספקת כדי להניע את המערכות לעשות זאת. "המדינה חוסכת חצי מיליון שקל בשנה בממוצע על כל חולה דיאליזה שזכה להשתלת כליה", אומר הבר. "טיפול דיאליזה בודד עולה כאלפיים שקל, ויש לפחות 13 כאלה בחודש לכל חולה. תעשה את החשבון".

דוח פנימי של משרד האוצר מעריך שחולה דיאליזה יכול לחיות בלי תרומת כליה בממוצע עשר שנים. כלומר החיסכון הכספי הכולל לכל חולה כזה עומד על 5 מיליון שקל. "אנחנו גרמנו ל־329 בני אדם לתרום כליה עד היום", הבר אומר. "זאת אומרת שחסכנו למדינה כחצי מיליארד שקל". ועדיין, למרות המספרים הללו, העמותה לא זוכה כלל לסיוע כספי או לסיוע אחר.

"אף אחד לא נמצא איתך בבית החולים בזמן אמת", כתב תורם כליה במשוב שהוכן לקראת יום הצדעה לתורמי איברים שנערך בכנסת לפני כחודשיים. "את הנתרם שלי פגשתי בחדר ההמתנה של הוועדה הרפואית במקרה, לא ממש ידעתי איך להתנהג ומה לומר. זה הפתיע אותי מאוד".

"מן הראוי היה שהמדינה תתגמל כל תורם בסכום משמעותי", כתב תורם אחר. "אולי הנחה משמעותית בארנונה, קניית רכב ללא מסים, נסיעות בתחבורה ציבורית, פטור מדמי חניה, פטור ממסים ברכישת דירה נוספת ועוד". שלישי ביקר את ההתעלמות מההשלכות הפיזיות של הניתוח. "אחרי הניתוח הולכים כפוף, דבר הגורם לתורם לכאבים עקיפים בגב, בצוואר וברגליים", כתב. "צריך לעשות שאפשר יהיה ללכת לטיפול אצל פיזיותרפיסט... ובאותו עניין, אחרי הניתוח הרבה מהתורמים רוצים לשפר ולנהל אורח חיים בריא יותר. גם בזה יש מקום לעזרה".

אחרים היו תקיפים יותר. "כל תורם מקבל תעודת הוקרה חתומה על ידי שר הבריאות", כתב אחד. "דף מקומט... זה פשוט מעליב". אובדן ימי העבודה והלימודים, לעתים קרובות בלא התחשבות, היא מבחינת חלקם בעיה חמורה שבעתיים.

יאיר ארנון, סטודנט ותורם כליה: "אומנם ידעתי בדיוק מה הולך לקרות, אבל אני חושב שזה לא תקין". צילום: פרטייאיר ארנון, סטודנט ותורם כליה: "אומנם ידעתי בדיוק מה הולך לקרות, אבל אני חושב שזה לא תקין". צילום: פרטי

"אומנם ידעתי בדיוק מה הולך לקרות", אומר יאיר ארנון. "אבל אני חושב שזה לא תקין". הוא בן 29, סטודנט שנה רביעית להנדסה באוניברסיטת אריאל. לפני כחצי שנה החליט לתרום כליה לאדם זר. להפתעתו התברר לו שהמוסד אינו מכיר בתרומתו כפי שסבר. "היחס באוניברסיטה דרוש שיפור", הוא אומר. "אם אני מפסיד שיעור או מבחן או לא הגשתי שיעורי בית בגלל שקבעו לי יום בדיקות באיכילוב, אז ירד לי ציון. לא משנה שהייתי בבדיקה רפואית בבית החולים".

לדבריו, היחס הזה מנוגד להפסד לימודים על רקע שירות מילואים במהלך מבצע צבאי למשל. "כשהמדינה רוצה לגרום שהאדם לא ייפגע, יודעים לעשות את זה", הוא אומר. עד כדי כך חשש שייפגע מתרומת הכליה שלו, שנאלץ לדבריו לעכב את הניתוח. "דחיתי את המושתל שלי בחודש וחצי בגלל המבחנים", הוא מספר. "זה מאוד לא נעים, אבל לא הייתה לי שום ברירה".

ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: "משרד הבריאות והמרכז הלאומי להשתלות נמצאים בתהליך לקדם נושא זה. בימים אלה אמורה לקום ועדה אשר תבחן את ההיבטים האתיים, המוסריים והרפואיים הכרוכים מעצם עידוד תרומות איברים מן החי על ידי המדינה".