צבי עמירי היה קיבוצניק בן 19 ואב לפעוט, ששוחרר מוקדם מהצבא בשל פציעה בבטן. הוא עבד אז כפקיד בסניף בנק הפועלים בשיכון המזרח בעכו, לא רחוק מהשיכונים הישנים של עמידר שנבנו על חורבות המעברה הישנה של העולים מתוניסיה. עמירי הבחין מיד במבטיהם הסקרניים של הלקוחות, ושיער כי הסיבה הינה גילו הצעיר. אלא שהעיניים הבוחנות לא משו מהפקיד השחרחר גם לאחר שעברו מספר חודשים. רק אחד מבאי הבנק הרהיב עוז ושאל אם יש לו קשר למשפחת ביתן, המתגוררת לא רחוק מהבנק. עמירי חייך באדיבות והשיב בשלילה. התשובה החד־משמעית לא סייעה לחרושת השמועות ולשאלות שחזרו על עצמן, עד שעמירי המבודח תהה עם אשתו דאז אם מראהו החיצוני כל כך אוניברסלי עד שהוא מזכיר לרבים אנשים שהם מכירים. דמיונו למשפחת ביתן העלומה נשכח כעבור חצי שנה מאחר שעזב את הבנק והפך לסוכן ביטוח. 
 

בדיוק עשר שנים לאחר מכן עלה המסך מעל שאלות העבר והתגלה סיפור מסעיר, האוחז בבטן הרכה בעוצמה ונדמה כלקוח מסרט הוליוודי. תינוק בן יומו הנעקר בסתר מהוריו, הכנסתו לבית יתומים, העברתו לזוג קיבוצניקים ממוצא פולני, אמא ביולוגית שאיבדה עצמה לדעת בחיפוש אחריו, אבא שנפטר משיברון לב, מסע בלשי ארוך ומטלטל אחר השורשים המפתיעים, ההחלטה לחזור בתשובה וסגירת המעגל החלקית רגע לפני מותה של האם המולידה. 

השתלשלות חייו של עמירי מגלמת את תמצית הטרגדיה שאפפה את שנותיה הראשונות של המדינה. מאות משפחות יוצאות תימן ועדות המזרח טענו כי ילדיהן נעלמו זמן קצר אחרי לידתם או כאשר אושפזו בבית החולים. להורים נמסר כי הפעוטות נפטרו במפתיע, אולם מרביתם מאמינים עד היום כי הילדים נחטפו מהם באכזריות במטרה להעבירם למשפחות חשוכות ילדים ממוצא אשכנזי. אין ספור עדויות נאספו במהלך יותר מ־50 שנים, אולם מעטים זכו להתאחד עם הצאצא האובד. 

צבי עמירי בילדותו

 

עמירי, בן ביולוגי ליוצאי תוניסיה, הינו בין הבודדים שהצליחו להתחקות אחר ההיסטוריה המשפחתית ואף לפגוש את אמו ושניים מאחיו. 30 השנים שעברו מאז האיחוד לא עמעמו אפילו במעט את הכאב והכעס. הוא עדיין מחפש תשובות, תר אחר פיסות חסרות בפאזל של ילדותו. במשך שנים הוא סכר את פיו, נצר את סודו והתייסר בנבכי נשמתו. לפני יותר מ־15 שנים הסכים לפתוח את סגור לבו ופרש את סיפורו הקשה בפני עו"ד רמי צוברי, מי שהצליח בעבר להביא לאיחוד של מספר משפחות, וגרם למדינה לפתוח קברים ישנים ולהוכיח כי לא נטמנו בהם ילדי תימן שהוכרזו כמתים. הוא אף פרסם את הספר “בעקבות אחי האובדים", המגולל את תלאותיה ומצוקתה של עדה שלמה.
 

כעת, עם הסמכתו של השר צחי הנגבי לבחינת הפרשה, ולאור הצהרתו כי "מאות ילדים נגזלו במזיד", החליט עמירי לחשוף את סיפורו במלואו. “קשה לומר שאני אופטימי", הוא מתריס. “מדינה שמחליטה להסתיר מידע תחת הסכם סודיות עד שנת 2071 מלמדת שלטענות על חטיפת ילדים יש ידיים ורגליים. לאורך שנים רציתי לתבוע את המדינה בגלל הסיפור האישי שלי, אבל נפנפו בפני עם חוק ההתיישנות". 
 

כיצד בדעתך לפעול עכשיו?

“עוד לא הרמתי ידיים. צריך לתת להנגבי לפעול ולבחון את הפרשה. כשיסיים, אחליט על המשך דרכי. אני עדיין בודק באילו דרכים אפשר לתבוע את המדינה על הנזק שנגרם למשפחתי. הפיצוי הכספי לא מעניין אותי אלא העובדה שפרשת הילדים החטופים חייבת להיכתב בדפי ההיסטוריה של ישראל לדיראון עולם". 
 

חיטוט באלבומים


זיכרונות ילדותו של עמירי (63) נטועים עמוק בשבילים המוריקים של קיבוץ עמיר באצבע הגליל, שבו גדל כבן יחיד לאלחנן וצ'יזה קמפינסקי, ממייסדי המקום. הוא היה צנום ושחרחר, בולט במראהו בין הילדים להורים יוצאי פולין וליטא. בכל יום אחר הצהריים פגש את הוריו במגוריהם, ואת הלילות העביר בבית הילדים. כשהיה בן 5 החליטו הוריו לעזוב במפתיע את הקיבוץ ולעבור לראשון לציון, ובמקביל שינו את שמם לעמירי, בין היתר כדי ליצור זיקה עם מראהו הספרדי של הפעוט שנשא בתחילה את השם קמפינסקי. 
 

המעבר לעיר היווה את המשבר הראשון בחייו של עמירי, והוא לקה בקוצר נשימה כרוני. “אהבתי את הקיבוץ והתגעגעתי לחברים", הוא מספר. “כילד לא ידעתי שההורים ניסו להסתיר מהסביבה את היותי מאומץ ולכן נדדו במהלך השנים ממקום למקום. בגיל 8 עברנו לשדה יצחק ומשם לשיכון ותיקים בנתניה, שהזכיר לי את הקיבוץ. היו לנו בחצר עצי פרי, תרנגולי הודו וכלבים. מדי פעם הלכתי עם אבא לאזור המלונות ומכרנו לתיירים אנונה, תפוחים, שסק ואפרסקים. בגיל 11 עברנו למרכז נתניה וגיליתי את האהבה לחוף הים. בזכות האוויר המלוח האסתמה נעלמה, ולכן ביקשתי מההורים ללמוד בבית הספר לקציני ים בעכו". 
 

החברים או השכנים העירו לך אי פעם על חוסר הדמיון בינך לבין הוריך?

“רק כשרבתי עם הילדים בנתניה הם זרקו לי שאני מאומץ. נעלבתי אבל לא סיפרתי להורים. חיטטתי בתמונות ובאלבומים ולא מצאתי תמונות של אמא בהריון. שאלתי בעקיפין מדוע אין לי אחים, וההורים ענו שאמא לא יכולה ללדת, מה שהיה נכון. רק לאחר שהתברר שאני מאומץ הם סיפרו כי במהלך יישוב הארץ אמא נכנסה להריון. משום שזה לא התאים להנהגה בישראל, דרשו ממנה לעשות הפלה, ולאחריה היא הפכה עקרה. כשהקיבוץ התבסס, ההורים כבר לא היו צעירים ולכן ביקשו לאמץ ילד. אמא שמעה ממשפחתה על מוסד אומנה בחיפה, שבו נמצאים יתומים מעדות המזרח, וככה היא ואבא מצאו אותי". 
 

הם אלה שהעניקו לך את השם צבי?

“הייתי כבר בן שלושה חודשים. את השם קיבלתי מעובדת סוציאלית במוסד". 

בגיל 13 החל עמירי את לימודיו בעכו. רק תעתועי גורל מסוגלים להציב את מגרש המסדרים שבו שהה רבות מול בית העלמין, וממנו ניתן אף להשקיף על קברו של אביו הביולוגי, שנפטר בשנת 1966. “ראיתי מדי פעם לוויות, ואני רוצה להאמין שביניהן היה גם המסע האחרון של אבי, שהיה לי בו חלק שלא במודע", הוא אומר. 
 

עם סיום לימודיו המתין עמירי לגיוסו לחיל הים, ובינתיים הפליג עם צי הסוחר לצפון אירופה. בדרכם חזרה נקלעו לסערה, ובעוד האונייה היטלטלה בין הגלים הגבוהים איבד עמירי את שיווי משקלו ונפגע בעוצמה ממוט ברזל. הוא הורד מהספינה לאשפוז באיטליה עם דימום בחלל הבטן, ורק לאחר שבועיים שב לישראל. 
 

עמירי התגייס לצה"ל לזמן קצר ובשל מצבו הרפואי שוחרר מהשירות. על אף גילו הצעיר הוא התחתן עם חברתו עופרה ולשניים נולד שגיב, בנם הבכור. עבודתו הראשונה הייתה, כאמור, בבנק הסמוך באופן מצמרר למקום מגוריהם של הוריו הביולוגיים. “בכל פעם שציינו את הדמיון שלי למשפחת ביתן, הייתי בטוח שמבלבלים ביני לבין אדם אחר", הוא אומר. “אחד הלקוחות נדנד עם השאלות שלו, ולימים התברר שהיה בעבר שכן של ההורים". 
 

לאור ההערות, לא רצית לברר למי אתה דומה?

“לא ידעתי אז שאני מאומץ ולא התייחסתי לדמיון ברצינות. עזבתי את העבודה בסניף די מהר ואחר כך פרצה מלחמת יום הכיפורים וגויסתי למילואים. בסיום המלחמה הצטרפתי לחברת צים ויצאתי לשליחות בת שלוש שנים וחצי באפריקה. כשחזרתי נולדה בתי, והסיפור של משפחת ביתן נשכח ממני עד גיל 29, אז אבא שלי גילה לי לראשונה שאני מאומץ". 

צבי עמירי והוריו המאמצים

 

תחושה רעה

הוריו הביולוגיים של עמירי, דוד וחנה (חנינה) ביתן, הגיעו לעכו מתוניסיה בשנת 1948. האב שימש כפועל בניין, האם מצאה עבודה במפעל לתפירה. שני בנים ובת נולדו למשפחת ביתן, בטרם נכנסה חנינה להריון עם בן הזקונים. על ההשתלשלות שהובילה לקריעתו של עמירי הפעוט מבני משפחתו מספרת שושנה, קרובת המשפחה. 

“הייתי בת 14 כשחנינה עמדה ללדת בחודש השביעי ואמבולנס לקח אותה לבית החולים רמב"ם בחיפה", היא מספרת. “שמעתי אותה אומרת לרופאים שיעשו הכל כדי שלא תלד פג, כי הילד הזה יקר לה. המתנתי עם אמא שלי מחוץ לחדר הלידה ואחרי כמה שעות חזרנו הביתה. למחרת הגענו למחלקת נשים וחנינה אמרה בהתרגשות שיש לה בן". 
 

שושנה חיפשה את הפעוט במחלקת היילודים והבחינה בו מחובר לצינורות. את עיניה לכדה פתקית גדולה ולבנה שעליה נכתבו השמות דוד וחנה ביתן. “צבי היה תינוק יפה עם עיניים גדולות, הסתכלתי עליו כמה דקות", היא נזכרת. “בצהריים חזרתי הביתה עם תחושה לא טובה והחלטתי להגיע שוב לבית החולים בבוקר. מצאתי את חנינה בוכה בהיסטריה כי אמרו לה שהילד מת. הלכתי למחלקת יילודים עם אחותה וביקשנו לדבר עם רופא. ראיתי מין אינקובטור שבו היה צבי, אבל היה בפנים ילד אחר עם שם שונה. כל הזמן עקבו אחרינו שתי אחיות, ושמנו לב שהן מדברות עלינו. כששאלתי אותן איפה הילד של ביתן, הן אמרו שהוא נפטר". 
 

מאז התהפכו חייה של חנה. היא עזבה את עבודתה, הפסיקה לדאוג לבית ובעיקר בכתה על בנה הקטן. “גנבו לי את הלב, הנשמה והרחם", יבבה באוזני כל מי ששאל לשלומה. “לא אלד עוד ילדים". האם פנתה אל משרדי חברת עמידר בעכו והתחננה לקבל סיוע. מצבה הנפשי המשיך להתדרדר, במיוחד לאחר מות בעלה. סביבתה הייתה בטוחה שהשתגעה, וחנה נכנסה ויצאה מבתי חולים לחולי נפש. 
 

בעוד הצרות חובטות ללא רחם במשפחה הביולוגית שלא הכיר, בנה עמירי את חייו עם עופרה ושני ילדיהם. בני הזוג הקימו מכון משגשג למוצרי קוסמטיקה ובנו וילה גדולה ליד חוף הים בעכו. אלא שהאמת ארבה בפתח ופרצה בסערה בקיץ 1982. 
 

“ביקרתי את ההורים המאמצים בנתניה, ואבא - שליווה אותי החוצה - נכנס איתי לרכב", בורר עמירי את מילותיו. “הוא אמר שקשה לו אבל יש לו משהו חשוב לספר לי. פתאום הוא הטיל פצצה וגילה שאני לא בנו הביולוגי. הייתי בשוק. כמו בהילוך אטי חזרו אלי ההערות של החברים מהילדות. הרגשתי כאילו תולשים אותי מהקרקע ומשאירים אותי תלוי באוויר. לא הוצאתי מילה, רק הקשבתי למה שהוא סיפר. כשאבא שאל אותי מה אני רוצה לעשות, ריחמתי עליו. הוא חשש שאעזוב אותו ואת אמא. לא בכיתי והייתי מאוד שכלתני. אמרתי שאני אוהב אותם, אבל חשוב לי לברר מי הוליד אותי. שמעתי ממנו לראשונה ששם המשפחה המקורי שלי הוא ביתן". 
 

מה עבר לך באותו רגע בראש?

“הרגשתי שהעולם שהכרתי התערער. החלטתי לא לנוח עד שאגלה מהיכן השורשים שלי ואיך היו יכולים להיראות חיי. לקחתי חופשה ארוכה מהעבודה, במהלכה נחשפתי למשפחה הביולוגית". 


צבי עמירי והזוג קמפינסקי

 

השקר הנורא

חייו הנוכחיים של עמירי רחוקים שנות אור מהימים שבהם גדל בקיבוץ החילוני. מההורים הפולנים שגידלו אותו כבנם נותרו עדיין החיבה לגפילטע פיש וההקפדה על השלאף שטונדה. כיום הוא מתגורר בבני ברק עם אשתו הנוכחית, רבקה, עובד בחנות לממכר מוצרי חשמל ולומד מדי יום בישיבת “נתיבות עולם" של הרב יוסף ברוק. חשיפתה של הדרמה המשפחתית אינה קלה עבורו. הוא מבקש כי פניו יופיעו בעיתון רק בחלקן, לא בגלל הבושה אלא בשל הצניעות. 
 

ההגעה ללשכת האימוץ בחיפה, ימים ספורים לאחר השיחה עם אביו, הייתה טראומטית עבורו. “מנהלת הלשכה ניסתה לשכנע אותי לוותר, וכשהבינה שאני עקשן הבטיחה שהתיק יגיע כעבור חודש. כשהסחבת חגגה, הוצאתי להם מכתב מעורך דין והתיק פתאום הגיע", הוא אומר. 
 

כשהוא רועד מהתרגשות ישב עמירי מול קלסר הקרטון הישן שהכיל את תעלומת חייו, משך בעדינות את השרוך הירוק ופתח את הכריכה. עיניו חיפשו אחר טופס האישור לאימוץ ואת פרטי הוריו הביולוגיים. “לראשונה ראיתי את השמות ואת הכתובת במעברה", הוא מספר. “הופתעתי כשגיליתי שהם היו כל כך קרובים אלי. שמתי לב שבתחתית הדף יש טביעת אצבע ולצדה חתימה של עד בשם סגל. בשנייה זו נראה היה שנמסרתי לאימוץ מרצון".
 

עמירי המשיך לבחון את המסמכים המצהיבים ומבטו רפרף על אישור בית המשפט לאימוץ. מתחתיו נגלה לפתע גזיר עיתון ישן עם שמותיהם של כ־20 ילדים. “ראיתי מיד את השם ‘צבי ביתן' וזה היה מוזר, כי מעל לשמות נכתבה כותרת בנוסח ‘האם יש לך מידע על הילדים האלה?'", הוא מסביר. “מיד הבנתי שמדובר בבלוף, כי הרי הם ידעו את שם משפחתי והיו יכולים לפנות להורי. השקר נועד להציג מצג שווא של חיפוש לכאורה אחר משפחות הילדים בטרם האימוץ. חזרתי הביתה ואיתרתי את שמה של מנהלת האומנה לשעבר והתקשרתי אליה. הצגתי את עצמי ושאלתי באדיבות אם יש לה מידע נוסף. במקום להפגין רגישות, היא צרחה עלי ושאלה מי נתן לי את המספר שלה. היא לא חיכתה לתשובה וטרקה לי את הטלפון בפרצוף". 
 

את הפתח למציאת משפחתו הביולוגית סללה אשתו הראשונה של עמירי, שנזכרה כי מכר של משפחתה, איזו שפירא, שימש בעברו כמנהל עמידר בעכו. “כשסיפרתי לשפירא מי אני, הוא התקשר מיד לסגנו לשעבר והשיחה ביניהם הייתה מדהימה", הוא משחזר. “הסגן זיהה את הכתובת וסיפר שבמקום התגוררה משפחת ביתן. כששפירא שאל כמה ילדים היו להם, הסגן ענה שהיו שלושה, אבל הוא זוכר את האמא בהריון וחוזרת מבית החולים בלי ילד רביעי. הסגן סיפר שבכל יום היא התייצבה אצלו במשרד, צועקת ובוכה, ועושה לו הפגנת יחיד כדי שיעזור לה למצוא את הילד שנגנב ממנה. שפירא אמר לו שהילד הזה עומד עכשיו מולו". 
 

הסגן ההמום תיאר כיצד יצא לבו אל האישה האומללה, ועוד באותו ערב הוא לקח את עמירי לאזור המעברה ונקש על דלת אחד הבתים החדשים. רגליו של עמירי כשלו. מולו עמד אותו לקוח מהבנק שלא הפסיק לנדנד לו עד כמה הוא דומה לבני משפחת ביתן. 
 

מבט חשדני

כשהפנים כי ההיכרות עם משפחתו הביולוגית קרובה מתמיד, התייעץ עמירי עם חבר פסיכולוג. השניים הגו תחבולה כמו נלקחה מספרות בלשית. לאחר ששמע כי שלמה, אחד מאחיו, נהרג בתאונת דרכים, ואילו אמו מאושפזת במוסד, החליט לפנות לדודתו, אחותו של אביו, בנימוק שהוא מכין עבור הטלוויזיה תחקיר על העדה התוניסאית. 
 

“הגעתי עם גרושתי והבחנתי שהדודה בוחנת אותי בהלם", הוא מספר. “גרושתי שאלה אותה על משפחת ביתן וממנה למדתי שיש לי אח בעכו ואחות בנתניה, שמתגוררת שני מטר מהבית של הורי המאמצים. לא האמנתי שכל השנים הם היו סביבי ולא ידעתי דבר. כמה ימים אחר כך הגענו לאשתו של שלמה והיא הביטה בי בחשדנות. ראיתי תמונה של אחי על הקיר, ואי אפשר היה לפספס את הדמיון. יש לנו אפילו אותו האגודל. אחרי השיחות האלה הפנמתי שאמא שלי לא זרקה אותי. באותה תקופה דיברו כבר על ילדי תימן החטופים, והבנתי שהגורל שלנו זהה".    
 

הצעד הבא של עמירי היה לנסות לפגוש את אחותו. הוא התהפך בלילות במיטתו, תהה מהי הדרך הנכונה ליצירת קשר ביניהם. חברו הפסיכולוג הציע להזמין אותה אל הקליניקה שלו בטענה שהוא מעוניין לדבר על אחיה הבכור, מנחם, שהתגורר לבדו. כשהגיעה, המתין לה עמירי ברכבו ובחן את פניה. 
 

איך היא הגיבה כששמעה שיש לה אח שלא ידעה על קיומו?

“מופתעת. היא הייתה בת שנה כשנחטפתי ומעולם לא סיפרו לה עלי. אחותי הייתה בת 30 וטיפלה לבדה באמא. קבענו פגישה אצל ההורים המאמצים, ואני זוכר כיצד היא עמדה בדלת. קמתי במבוכה ואמרתי ‘נעים מאוד, אני אח שלך'. לא היו חיבוקים או נשיקות. אחותי הגיבה בהסתייגות מסוימת. מבחינתה הייתי אדם זר שדומה לאחים שלה. עבורי זו הייתה התרגשות. פתאום יש לי אחים ומשפחה נוספת". 
 

אתם בקשר עדיין?

“כן, אבל מאז שחזרתי בתשובה הקשר התרופף קצת". 
 

פגשת גם את אחיך הגדול?

“בוודאי. מנחם זכר את הסיפור שלי ועד ליום מותו מסרטן, לפני 16 שנים, אמר שאני המלאך שלו". 
 

מתי ראית את אמך הביולוגית? 

“נסעתי עם אחותי למוסד בראשון לציון והרגשתי כמו ב'קן הקוקייה'. אמא הייתה בטוחה שאני שלמה. לא דיברתי ולא חיבקתי אותה, רק הקשבתי לשיחה עם אחותי והתרשמתי שיש לה רגעים של צלילות ורגעים של נפילה. אמא לא הבינה שאני הבן האובד והמליצו לנו לא לעורר את הזיכרון שלה בכוח כי זה עלול להחמיר את מצבה".  
 

בערוב ימיה הועברה חנה למוסד בפרדסיה ועמירי המשיך לבקרה אף על פי שלא ידעה מי הוא. לפני כשמונה שנים, כשאושפזה ביחידה לטיפול נמרץ בבית החולים מאיר בכפר סבא, הוא התייצב לצד מיטתה.
 

“חשפתי בפני הצוות הרפואי את סיפור חיי אף על פי שהבחנתי שאמא ערה", הוא אומר. “סיפרתי כיצד גנבו אותי, ושאומצתי על ידי הורים מקיבוץ. פתאום זלגו לאמא דמעות מהעיניים. זכיתי ממנה לכמה דקות של צלילות. למחרת אמא הרגישה טוב יותר והועברה למחלקה רגילה. כשעמדתי ליד המיטה שלה, היא משכה אותי אליה ונישקה את ידי בבכי. זה היה רגע של חסד. לא היה ספק שאמא זיהתה אותי. שלושה ימים אחר כך היא נפטרה".  


צבי עמירי ואמו הביולוגית

 

לידה מחדש
 

תהליך החזרה בתשובה של עמירי החל בגיל 33, כארבע שנים לאחר ההיכרות הראשונית עם משפחתו הביולוגית ועם סיום חגיגות בר המצווה של בנו הבכור. בתחילה הניח תפילין, אחר כך החל לשמור שבת. ההתחזקות הובילה לגירושים מאשתו הראשונה וללימודים בישיבה. מבחינת עמירי זו הייתה לידה מחדש.  
 

עקבת אחר הפרסומים על אודות ילדי תימן החטופים?

“בהחלט. הרגשתי חלק מהם אף על פי שהורי מתוניסיה. איתי בישיבה יש חמישה תלמידים נוספים עם היסטוריה דומה, ורק אחד מהם תימני. בכל פעם שמציינים את יום השואה, אני בוכה גם על השואה הפרטית של משפחתי. זה לא נתפס שיהודים פגעו ככה ביהודים". 
 

עוד בטרם פתח עוזי משולם במחאה אלימה, שבמהלכה טען כי אלפי עולים מתימן, מהמזרח ומהבלקן נמכרו לניסויים בארצות הברית, הקימה המדינה כבר ב־1967  ועדת חקירה פרלמנטרית. ממסקנותיה עלה כי מרבית הילדים נפטרו ורק ארבעה אומצו. 
 

ב־1988 הוקמה ועדת שלגי, שפעלה באטיות עד 1994 ופרסמה מסקנות דומות. סיום עבודת הוועדה הוביל להתפרצות הזעם של משולם וחסידיו, שלאחריה הועמדו לדין ונידונו לעונשי מאסר. שנה אחר כך הוקמה ועדת חקירה ממלכתית שפרסמה ב־2001 את מסקנותיה, ולפיהן אין עדות לקונספירציה הנוגעת לילדי תימן. באותה נשימה הטילה הוועדה חיסיון על הפרוטוקולים שלה למשך 70 שנה. 
 

“אין הבדל בין המדינה שלנו למנהלת האומנה שסירבה לשוחח איתי", רוטן עמירי. “ממה הם מפחדים? מה יש להם להסתיר? צריך לחשוף את הפרוטוקולים כל עוד חיים בקרבנו אנשים הקשורים להנהגת המדינה באותה תקופה. הייתה פה מאפיה שכללה את מנהיגי היישוב, רופאים ואחיות. אני לא ילד חטוף אלא תינוק שנגנב מאמא שלו ורוצה לסגור מעגל". 

סיפור לא סגור

את עמירי ליווה בשנים האחרונות עו"ד רמי צוברי. כעת הוא מתכנן לפתוח שוב את תיק האימוץ. “צריך להכיר את הסיפור במלואו ולהבין מדוע אימצה אותו משפחת קמפינסקי ולא משפחה אחרת למשל. בלי התיק אי אפשר לפעול", אמר צוברי.
 
אילו אפשרויות לפיצוי עומדות היום בפני צבי?
“פיצוי כספי לא יידון בבית המשפט וגם לא תביעה ייצוגית. הממשלה צריכה להכיר בטרגדיה ובילדי ישראל החטופים, ועליה להקים ועדה שתבחן את הדרך לפצות אותם". 
 
מה אתה חושב על דבריו של השר הנגבי, שבהם רמז כי יתיר את חשיפת העדויות והפרוטוקולים החסויים?
“אני מרגיש מכיוונו רוח חיובית ודיברתי על כך לפני שבוע בישיבת השדולה למען חקר האמת בפרשת ילדי תימן החטופים, בראשות ח"כ נורית קורן. לטעמי, השדולה צריכה לרכז את הנושא תחת מעטה ממלכתי, ורצוי שיחברו אליה גם העמותות הפרטיות האוספות עדויות וחומר ארכיוני רב. אני פונה לראש הממשלה, בנימין נתניהו, בבקשה להקים גם ועדת חקירה משלימה, שתמשיך את העבודה של הוועדות שלפניה ותבחן את כל החומר החדש".