יהודה גרובייס קוטע את המרואיין שלצדו ומרכין ראש אל המיקרופון. "טוב, נשפכו לי פה מים על המיקסר", הוא מודיע לצופיו ופונה אל הנערה שעומדת מעבר לארבע מצלמות וידיאו גדולות שמכוונות אל שניהם. "תבדקי רגע אם שומעים", הוא מבקש ממנה. זוהי דיני, בתו בת ה-18, שנמצאת באולפן על תקן מפיקה. היא מרכינה ראש אל טלפון סלולרי המונח על ברכיה, תוחבת אוזנייה אל תוך האוזן ולאחר רגע מרגיעה: "שומעים רעש חלש, זה לא נורא".

גרובייס נרגע ומפנה עוד שאלה אל האורח. הפעם זהו העיתונאי והפעיל החברתי תומר אביטל; חילוני למהדרין, שכמו שורת מרואיינים אחרים ביותר מ-40 תוכניות שגרובייס כבר שידר עד כה, נראה כמי שתוהה כיצד נקלע אל שידור פייסבוק מקומה מינוס אחת של בניין מגורים ישן בלב החרדי של בני ברק.

אבל לא כדאי לתת למראה הגולמי של השידור והאולפן לתעתע. קרטוני ביצים על התקרה או לא, מהמקום הקטן הזה גרובייס מנהל את אחת מתוכניות האקטואליה המשפיעות במגזר החרדי כיום. זו שבניגוד לנהוג במרחבי התקשורת החרדית, אינה פוחדת לשחוט גם את הפרות הכי קדושות של המגזר, אם צריך.

"אצל חרדים יש צימאון גדול לדברים כאלה", הוא מסביר. "בכלל, יש איזו נטייה לומר שהציבור החרדי אומר: 'גדולי ישראל, גדולי ישראל', ואז אתה חייב לעמוד דום לפני כל מה שהם אומרים. מבחינתי הבנתי שאני שואל את הרב בעניינים הלכתיים, ובשאר הדברים מפעיל שכל ישר. אני לא רואה בעצמי 'פורץ גדר', כי זה נכון למצב שיש גדר. היום השער כבר פתוח לרווחה". הנטייה הזאת של גרובייס מושכת כלפיו לא פעם אש צולבת, שרק מחזקת את מעמדו כאיש חדשות שכדאי לשמוע מה יש לו לומר. והוא בכלל הגיע מעולם הקולנוע.

"אצל החרדים 'גרובייס' זה קודם כל מילה נרדפת למילה סרט", הוא אומר. "גרובייס זה אומר תרבות, זה אומר מוסכמות חברתיות, זה אומר איכות. זה ז'אנר משל עצמו".

הבנתי שיש לי יכולת לדבר אל שני הצדדים של הויכוח ולומר גם דברים קשים". גרובייס. צילום: רענן כהןהבנתי שיש לי יכולת לדבר אל שני הצדדים של הויכוח ולומר גם דברים קשים". גרובייס. צילום: רענן כהן

זה היה עלול להישמע כמו התפארות תמוהה, לולא אימת זאת סקר רחוב קצר ברחוב רבי עקיבא הסואן של בני ברק. קשה למצוא איש או אישה שמחשיבים עצמם חרדים ואינם מכירים את המותג גרובייס. ואין זה פלא. אחרי 92 סרטים, גם מצליחים וגם "כשרים", גרובייס הבמאי מיצב את עצמו בשני העשורים האחרונים כמפיק וכבמאי הבלתי מעורער של עולם הסרטים החרדיים.

מעין מנחם גולן עם כיפה גדולה וזקן חתום. "קם אדם בוקר אחד - וחושב שהוא קולנוען", הוא משחזר איך התחיל הכל. "הייתי אז בן 25, סוכן ביטוח ששונא את עבודת המספרים. חלמתי על אמנות. רגע לפני שהייתי עלול להתאבד צפיתי בסרט דתי ואמרתי: 'יש פה הזדמנות גדולה לחדור לנישה הזאת'. בדיעבד צדקתי. זה היה משהו שמשנה את חוקי המשחק".

אלא שהשגת חותמת הכשר לסרט, הבין גרובייס מהר, לא הייתה משימה פשוטה. שתי ועדות ביקורת רבניות קפדניות ומחמירות צריכות לאשר את המוצר לפני שיהיה כשיר להפצה. זה לא רק אומר להימנע מסצינות מין נועזות, אלא מהרבה פחות מכך. "אנחנו החרדים לא צופים בטלוויזיה ובקולנוע", הוא מסביר. "אז בסרטים האלה יש הרבה מאוד חרדיוּת. לדוגמה, בסרטים חרדיים של גברים אין נשים, אין קללות, אין אלימות, אין אפילו מילות עגה".

כך, למשל, כשביקש פעם באחד מסרטיו לשים בפי שחקן את המילים "חבל על הזמן", נתקל בהתנגדות מצד הוועדה הרוחנית. "נאלצתי להסביר להם שהדמות מתכוונת לומר שבאמת חבל לבזבז זמן", מספר גרובייס. "רק ככה אישרו את זה".

ובכל זאת, עוד מן הרגע הראשון זכה גרובייס להצלחה מסחררת. "הסרט הראשון היה על סיפורי חז"ל", הוא מספר. "שיווקנו את זה עם רשת מרכולים חרדית במבצע: מי שקונה בסכום כזה וכזה יקבל סרט ב-20 שקל. זה היה תקף לכל ימי החנוכה. הייתה לנו הערכה גסה של כמה יימכר, אבל ההתנפלות הייתה פסיכית. בתוך יום מכרנו הכל, כמה אלפי עותקים". מהר מאוד גם הבין שהסרטים הללו הם כלי אידיאלי לביטוי עצמי - ולא רק במובן האמנותי.




בלי חוקים

20 שנה אחרי כן, תוכנית האקטואליה הבועטת שגרובייס מגיש כעת, שאותה הוא מכנה "חי בלילה", היא רק המשך ישיר של מה שעשה אז. "אני בן אדם שמביע את דעתי, לא מתבייש ולא מצטדק", הוא אומר. "הרבה פעמים מתחתי ביקורת על החברה החרדית וקיבלתי ריקושטים מטורפים, ובהם הסרת הסרטים שלי מספריות של בתי ספר. מה שאני עושה היום ממשיך את אותו קו, אבל זה הרבה יותר חלש מכפי שהיה באמנות".

ובכל זאת, מספר הצופים שלו בכל פעם שהוא פותח מיקרופון מעיד שהמשיכה עדיין שם. אלפי לייקים ומאות שיתופים ותגובות בכל פעם מחדש – אם באולפן מתארח הפוליטיקאי משה פייגלין או המוזיקאי עדי רן, אם זו תוכנית שמוקדשת לסרטונים ויראליים או למשחקי מחשב, ואם זה ראיון נשכני עם פעיל פוליטי חברתי כמו אביטל, שייסד תנועה להגברת השקיפות בכנסת, והרוב המכריע של הצופים לא שמעו עליו מעולם. "חבר אמר לי בעקבות השידור עם תומר אביטל: 'הרסת לי את היום. נכנסתי למשרד ולא יצאתי עד שהשידור נגמר. ביטלתי פגישה בשביל זה'", גרובייס מספר בהנאה.

התכנית שבה התארח העיתונאי תומר אביטל. צילום מסךהתכנית שבה התארח העיתונאי תומר אביטל. צילום מסך

גרובייס בן 42, תושב בני ברק, בעברו בן לחסידות גור וכיום לא משייך את עצמו לפלג מסוים. לכאורה תוכניתו כמו כל תוכנית אירוח טיפוסית. מסך ירוק ברקע משדר לצופים אשליה של מטרופולין גדולה בשעות הלילה; תשעה פנסי תאורה מקצועיים מכוונים אל שולחן עץ אלון גדול שלפניו יושבים הוא והאורח התורן – כולם גברים בינתיים; מעברים דינמיים בין שוט פתוח לסגור תוך כדי שיחה; כותרות ושמות בתחתית המסך; שני מיקרופונים גדולים, קונסולת סאונד חדישה, וכבלים וציוד טכנולוגי בכל פינה.

גם מבחינת התוכן אין בתוכניתו דבר מה חריג. מתווה הגז, מחירי הדיור, הוצאות מעון ראש הממשלה או תקציבי ההחזרה בתשובה הם רק חלק מהנושאים שגרובייס מעלה תדיר לדיון פתוח בתוכניתו. אלא שכאן טמון השוני, שכן העובדה שהוא משדר בכל שעה שבא לו, בשידור פתוח לחלוטין, ללא מסנן, בלי עריכה, בלי פרסומות או מוזיקה, מעלה לדרגה חדשה את התנפצות המוסכמות הישנות של עולם הטלוויזיה מול חומת עולם הדיגיטל. מוסיפה העובדה שכלי השידור הוא תוכנת "פייסטיים" של רשת פייסבוק. "אין אצלי חוקים", הוא אומר. "אני עושה מה שבא לי, מדבר על מה שבא לי, מתי שמתחשק לי".

כך הוא מתיר לעצמו דקות ארוכות בתחילת כל תוכנית לשתף אותה ברשתות החברתיות - ומאיץ באורחיו ובצופיו לעשות כך גם כן; כך ידה של בתו מושיטה כוס מים לאורח יכולה לחצות לפתע את המסך; כך הוא יכול לנהל שיחת סלון מנומנמת עם המגיבים לשידור באחד מחמשת עמודי הפייסבוק שלו ולעצור כדי להפליג בשבחם; וכך הוא מביע את דעתו ישירות ובלי חשש בכל נושא שמתחשק לו – מהצטרפות למחאה הציבורית נגד הדרת נשים מן המרחב הציבורי, דרך מתיחת ביקורת ישירה נגד אישים כמו השר אריה דרעי, ועד גילוי אגבי לאיזו מפלגה הצביע בבחירות.





סנונית ראשונה

"כל חיי, כשהתחילו לדבר איתי על פוליטיקה אמרתי שאני בעד הפרדת דת מעבודה - ועזבו אותי לנפשי", גרובייס אומר. "אבל בחודשים האחרונים הבנתי שיש לי יכולת לדבר אל שני הצדדים של הוויכוח - ולומר גם דברים קשים - וראיתי ששניהם מוכנים לשמוע אותי. בעקבות זה אמרתי שאני חייב להפסיק לשבת על הגדר. כן יש לי הרצון להגיד אי אלו אמירות".

והוא אומר. גם אם זו דעה לא פופולרית בנושא טעון כמו לימודי הליבה לחרדים, על רקע ביטולה בשבוע שעבר של חובת לימודי הליבה במוסדות חרדיים כתנאי לתקצוב. "יותר משליש המגזר החרדי בעד לימודי ליבה", גרובייס אומר כעת. "השאלה היא איך מציגים את השאלה. אם תשאל: 'האם אתה רוצה שהילד שלך ידע חשבון?', מאה אחוז יגידו 'כן'. אבל אם תשאל: 'האם היית רוצה שיאיר לפיד ושי פירון יקבעו לילד שלך מה ללמוד בכיתה?', יגידו לך 'לא'.

אני חושב שצריך לאפשר זאת למי שרוצה. ודרך אגב, יש סקרים שלפיהם יותר מ-50% רוצים שהילד שלהם ידע קצת יותר מאשר לוח הכפל. לא יכול להיות שבכל אזור גוש דן אין ישיבה חרדית תיכונית אחת שמלמדת לימודים כאלה".




 


לטוב או לרע, עמדתו הבלתי מתנצלת של גרובייס עוררה דיון חי ברשתות החרדיות, ועם עשרות אלפי לייקים ושיתופים לתוכנית, היא מקבלת תהודה בקרב חוגים רחבים בציבור החרדי. זה רק מדרבן אותו למתוח עוד יותר את גבולות השיח בציבור שבא ממנו. "הציבור החרדי צריך להבין שאנחנו כבר לא קבוצת מיעוט קטנה ושולית", הוא אומר. "אנחנו הופכים להיות חלק ניכר מאוד מהציבוריות הישראלית, ואנחנו לא יכולים להמשיך להתייחס אל עצמנו כאילו אנחנו עדיין יושבים באיזו פינה שבה לא הפרענו לאף אחד. החרדים חייבים לשנות את הפאזה כי המצב היום השתנה לחלוטין".

מה זה אומר בפועל?

"קודם כל להביא פתרון לבחורי הישיבות בצבא. הרי 50% מהילדים שעולים לכיתה א' הם חרדים. אי אפשר שהם לא ישתתפו במה שקורה כאן. אתה רוצה, תהפוך את זה לצבא מקצועי, תקטין את הצבא לגודל הכרחי ולא מנופח, תשנה את הצבא, וזו דרישה לגיטימית, הכל בסדר. אבל אנחנו חייבים לשבת ולפרק את הנושא הזה".

נוסף על זה, הוא אומר, עליהם להשתלב יותר בשוק העבודה. "זאת מטלה שמחייבת את שני הצדדים", הוא מדייק. "גם שיותר חרדים ישתלבו, אבל גם שהחילונים יקבלו אותם וישוו את תנאי השכר. אני מכיר יותר מדי אנשים מוכשרים שלא יכולים להשתלב כי הם חרדים".

עד שזה יקרה, גרובייס מקווה להרחיב את תוכניתו לקהלים חדשים ("הייתי רוצה לארח את יאיר לפיד") ולפלטפורמות שידור שלהן תהודה גדולה יותר. "החלום שלי הוא להקים טלוויזיה חרדית", הוא מגלה. "יש לי תוכנית סדורה ומסודרת איך בדיוק לעשות את זה. התוכנית שאני עושה היום היא סנונית למה שהייתי רוצה לעשות שם בעתיד".