תשע"ו עשויה להיחקק בהיסטוריה של מדינת ישראל כשנה שבה השסע החברתי הגיע לנקודת הרתיחה המשמעותית ביותר מאז קום המדינה. אם בעבר היינו מתווכחים בעיקר בענייני ימין ושמאל, פוליטיקה וביטחון, נדמה שכעת השסע העדתי והדתי, מרכז מול פריפריה, חילונים ודתיים, גזענות, תוקפנות וחוסר סובלנות כלפי הקהילה הלהט"בית הם הנושאים שהפכו בוערים בחיינו ואשר מוכיחים שפצעי העבר טרם הגלידו. תאודור הרצל כתב בספרו "אלטנוילנד": "תן לי לומר לך שחברי ואני לא מבדילים בין בני האדם. אנחנו לא שואלים את האדם לאיזה גזע ולאיזו דת הוא שייך. הוא צריך להיות בן אדם, זה הכל מבחינתנו". חוזה המדינה, ככל הנראה, מתהפך בקברו.

אלא שבכל זאת ישנה קרן אור: עשרות עמותות פיוס הפועלות בשקט, מחוץ למגרש הפוליטי הלוהט, בניסיון לגשר על הפערים. לצופה הישראלי הציני העומד מהצד הידברות היא ככל הנראה חלום באספמיה, ניתוק מהמציאות, אבל לפעילים בשטח אין שמץ של ספק: זו הדרך.

שסעים בחברה הישראלית היו קיימים תמיד. הם נעו במינונים שונים לאורך תקופות שונות. במקרים רבים איחד את כולם הנושא הביטחוני, שטשטש את הצרות מבית. אלא שגל השנאה שפרץ מאז מבצע צוק איתן חשף מדורה קטלנית שמייצרת מריבות פנימיות ושורפת כמעט כל חלקה טובה בחברה הישראלית.

"סקרים שאנחנו עורכים מדי שנה מנסים לאתר מהו השסע החריף ביותר בישראל", מספרת עינת ברזילי, דוברת עמותת צו פיוס. "התשובות שאנחנו מקבלים מפתיעות כל פעם מחדש. הציפייה היא שהן יעסקו קודם כל בענייני ערבים ויהודים, אבל זה אף פעם לא כך. יש בולטות לעניינים עדתיים, דתיים וחילונים, עניים ועשירים. זו מגמה שנראית לעין, בפער גדול, במיוחד בשנה האחרונה".

עד לפני שמונה שנים התמקדו בצו פיוס בהידברות, אך אפשר לומר שגישה זו נחלה אכזבה קלה. "הידברות היא לא משהו שיש להמעיט בערכו, היא חשובה לאווירה, אבל לא נותנת מענה אמיתי ולא פותרת דברים מהיסוד. כשבגיל 30 מגיעים סטודנטים לאוהלים ומדברים, זה כבר מאוחר מדי", טוענת ברזילי. "זו הסיבה שהחלטנו לשנות את תפיסת הארגון וכרגע אנחנו הולכים על חינוך פורמלי ובלתי פורמלי - הקמת גני ילדים ובתי ספר משותפים. אנחנו נותנים בהם מרחב בטוח לדתיים ולחילונים לפגוש אחד את השני באופן טבעי, על מנת שירגישו בנוח לבטא את דעותיהם".

בצו פיוס מאמינים שרק חינוך מגיל הגן וחיים משותפים יצליחו לחולל שינוי ולגדל דור חדש החף מדעות קדומות ומפחדים. "אנחנו בעיקר מנסים למצוא את המקום שבו דתיים, חילונים, ספרדים ואשכנזים יוכלו להיפגש ולחלוק אחד עם השני את תפיסת העולם והערכים שלהם", מספרת ברזילי. "במחנה הקיץ, למשל, יש פעילות שעוסקת בזהות, דת ומדינה ובכל מיני נושאים שעל סדר היום, כמו הלהט"בים. אנחנו מציפים כל נושא אקטואלי ורלוונטי ומפרקים אותו מכל כיוון, ללא צנזורה. רק בשבוע שעבר ראיינתי ילדים שסיפרו לי שהם נהנים מהוויכוחים לא פחות מטיולי גלישה. זה מחמם את הלב. גם המראה של ההורים שעומדים מנגד, עם כיפות, בלי כיפות, וכולם מחובקים יחד, נותן תקווה".

בשנה הקרובה מתכננים בצו פיוס לפתוח חמש מסגרות חדשות של חינוך משותף לדתיים ולחילונים, בנוסף ל–18 שקיימות, וגם מחנה קיץ ופרויקט מנהיגות בשם "משנים עולם", שמאחד בני נוער ליזמות חברתית משותפת.

עמותת 'צו פיוס'. צילום: יח"צעמותת 'צו פיוס'. צילום: יח"צ



אין מנצח


דניאל גולדמן, יו"ר גשר, עמותה לקידום ההידברות, מדמה את החברה הישראלית ב–2016 לתזמורת שאיבדה את השמיעה המוזיקלית ואת המנצח שלה. העמותה פועלת כבר 40 שנה, בעיקר בבתי ספר.

"כדי ליצור תזמורת טובה כל אחד צריך להיות המומחה בכלי שבו הוא מנגן ולהקשיב לכלי האחר, על מנת ששני הקולות יעבדו יחד", הוא מסביר. "צריך גם להביט על המנצח כדי לשמור על הסדר וההרמוניה. השנה, במקום תזמורת נוצרה קקופוניה. זו על רגל אחת השליחות שלנו בעמותה: להפוך את הרעש למוזיקה ערבה לאוזן. להעביר את המסר כי נגן המשולש בתזמורת אינו פחות חשוב מהכנר. כולם שווים".

קשה לכם יותר בשנה האחרונה?
"מה שהשתנה זה שהשיח הפך רדוד, בגלל הרשתות החברתיות. הן מאפשרות תגובות קיצוניות יותר ופופוליסטיות. הרשתות לא רק רידדו את השיח אלא גם משמשות כמו מכונת ירייה. כמעט בלתי אפשרי לפתח רעיון ב–140 תווים בטוויטר, או ליצור שיח מכבד ומורכב, אבל קשה לנו יותר לעמוד מהצד ולומר שזה מה יש והכל בסדר".

החזון שאתה מציע הוא כמעט אוטופי. זה בר מימוש?
"בהחלט. יש לנו פעילים רבים בשטח שעוסקים בחינוך ובהסברה וחווינו פריצות דרך בכל תחום וכנגד כל הסיכויים. אחד הפרויקטים שאנחנו מובילים ומפעילים נקרא יום האחדות, שבו אנחנו מחלקים פרסים על שם שלושת הנערים שנחטפו ונרצחו, גיל–עד שער, נפתלי פרנקל ואייל יפרח. לא מזמן זכו יחד בפרסים בני עקיבא והנוער העובד והלומד על עבודה משותפת בין התנועות. יושבים יחד ומדברים על מורשת רבין ושמירה על הדמוקרטיה. וחוץ מזה, הסדרה 'שטיסל' היא בתמיכה של הקרן שלנו, והיא זו שעשתה אולי בשנה האחרונה את יחסי הציבור הטובים ביותר בשבירת סטריאוטיפים וחומות בין מגזרים. אנחנו רואים שיש פתיחות, קבלה ושיתופי פעולה שבעבר נראו בלתי אפשריים".

גם שחל שפירא מעמותת נס ציון מסכים שהקשבה לאחר היא המפתח באיחוי השסעים החברתיים. בנוסף להשקעה בבני הנוער, שפירא עדיין לא אמר נואש בניסיון לפייס את המבוגרים. "אנשים מתעסקים כל הזמן במה עושים במקום בלמה", הוא אומר, "והלמה הזה הוא רעיון שמחבר את כולם. למה אנחנו כאן יחד? לאיש אין תשובה, מכיוון שלדור שלנו, בניגוד לדור שחזה את המדינה ולזה שהקים אותה, אין חזון משותף. אני משוכנע שכל אדם, בכל גיל, יכול להניע משהו בכיוון".

לאחר שקרא את הספר "מקימים, לוחמים ואנחנו" של מי שלימים הפכה לחברת כנסת, ד"ר עינת וילף, הבין שפירא שיש פה סוגיה ששווה לחקור. "צלצלתי אליה ונפגשנו", הוא נזכר. "אני מודה שהייתי צריך לעבור תהליך עם עצמי כדי להיפטר מדברים שצמחתי איתם בערוגה שלי, הציונות הדתית. הבנתי שצריך לעשות צעד קדימה בשיח כדי להבין אותה ולהתקדם, לדבר בשפה שהיא משותפת, שאינה ימין, שמאל, דתיים או חילונים. הייתי מוכן לכך, אבל לא היו לי כלים מתאימים. אחרי שלושה מפגשים הגענו לניסוח אג'נדה. קודם כל רצינו לחשוב כיצד אנחנו יכולים לוותר על מילים של דתיים. איך אפשר לנסח חזון לעם ישראל בלי תורה ובלי אלוהים, גם למאמינים בינינו, מכיוון שאלוהים לא יברח לשום מקום. זה נובע מהבנה שהפילוג נוצר מכיוון שכל אחד חושב על עצמו ולא על שכנו. מרוב מריבות ורצון להיות צודקים אנחנו מפוצצים את כל הערכים".

במה מתמקדת פעילות העמותה?
"אנחנו נפגשים עם מאות אנשים, מגיעים אליהם בכל מיני צורות. לוחות דרושים, חוגי בית. הפעילות היא תודעתית בעיקרה ומכנסת אנשים שונים מכל המגזרים, המגדרים, האמונות והזרמים. אנחנו לא ממקדים את הדיון בהחלפת שעון קיץ, או שטחים ופוליטיקה, בשביל זה יש ממשלה. השיח עוסק בניסיון להבין מי אנחנו. המטרה היא לפרוץ חומות שקיימות בתודעה של הציבור".

אנחנו אוהבים הגדרות ברורות.
"אני חובש כיפה סרוגה, על פניו דתי, ומנגד גם תושב תל אביב. אומנם הילדים שלי לומדים במערכת חינוך דתית, אבל אני מגדיר את עצמי לא כדתי אלא כאמוני. אני מעביר תהליכי גיור לגויים, אך גם שיעורים לדתיים מזרמים שלאו דווקא מחוברים אלי. כך שהגדרה היא עניין נזיל. בשיעורים אנחנו לא נוגעים רק בדת ובאמונה אלא גם בהומוסקסואליות ובקבלת השונה. צריך למגר את השיח שמישהו לא נורמלי רק כי הוא אחר".

פרויקט הדגל של עמותת נס ציון הוא הגדה חלופית של פסח. הוצאו ממנה סממנים דתיים והוכנסו הסברים, כדי שכולם יתחברו אליה. "הבנו שאחוז החילונים שחוגג את סדר פסח גדול יותר מאחוז הדתיים", שפירא מסביר, "וראינו פה הזדמנות פז. גייסנו חרדים, רבנים מכל זרמי הדת וחילונים שעשו במשך חודש שלם הגהה על נוסח סופי ומוסכם על כולם".

החזון עובד?
"זה חייב לעבוד. אנשים יושבים ומדברים ולא מפחדים לומר את דעתם, לדעתי כבר יצאנו מהקיפאון".



שינוי כיוון


"תפיסת 'האחר הוא אני' של שר החינוך לשעבר, שי פירון, הייתה מלאה כוונות טובות, אבל הרסה לנו הרבה בשנה האחרונה", אומרת ד"ר גלי סמבירא, ראש תוכנית "120" במכון שחרית. "אנחנו רוצים לצאת מנקודת הנחה בריאה יותר שהאחר הוא ממש לא אני. התפיסה של התרבות כנכס טוענת בעצם שהאחר לא צריך להיות אני, מכיוון שאם האחר היה אני אז היה פה משעמם. חשוב דווקא לתת ערך לשוני. זה יותר מעניין ומעניק הרבה הזדמנויות".

מכון שחרית מבקש לפרוץ את השבטיות בלי להעלימה. להוכיח כי החברה הישראלית יכולה להתקיים עם עושר, גיוון והבדלים בלי להתפרק. התהליך הזה, לדברי ד"ר סמבירא, מנוגד מעט למה שקורה כיום, בוודאי בפוליטיקה, שם רק מגבירים את הפילוג. "מדינת ישראל נוסדה עם הניסיון ליצור כור היתוך, אבל בפועל פוליטיקה של זהויות ותת-קבוצות התנפצה החוצה, כל אחד רב עם השני", היא מסבירה. "כיום המשימה המרכזית של החברה היא לבנות בחזרה את הקומה המשותפת שלה, אבל הפעם כשיש בה מקום לכולם ולא לקבוצה אחת שאומרת לכולם מה לעשות. עד שלא נבין שהגיוון התרבותי הוא נכס, ולא נטל, זה לא יקרה".

בשנה האחרונה נדמה שהגיוון התרבותי הוא בעיקר נטל.
"בכלל בשנים האחרונות כולם שונאים את כולם. עכשיו הכל צף על פני השטח. מגוון הצבעים והקולות דווקא אמור לשמח אותנו. צבעוניות באוכל ובתיאטרון זו חגיגה, אז למה גיוון בקרב בני אדם הוא דבר רע?".

את מזהה נקודת אור?
"בשנה האחרונה החלטנו לפעול דווקא בזירה הפוליטית–מנהיגותית, אבל לא המפלגתית, ויש הבדל משמעותי. אנחנו בוחרים נציגים צעירים מכל הקבוצות בחברה ומייצרים שפה שיש בה מקום לכל הנרטיבים. כמו כן, יש קרן שנקראת 'טוב משותף' שפועלת בכל החזיתות התקשורתיות, גם ברשתות החברתיות, כדי להוכיח שדעות שונות הן לא פתח לאלימות".

במכון שחרית עמלים בימים אלה גם על פיתוח אפליקציה, שמטרתה לחבר בין אנשים שונים לכדי מפגש, בדומה לאפליקציית היכרויות, וליצור שיח מגוון ואינטלקטואלי. סמבירא: "אנחנו מקווים שחיבור בלתי אמצעי בין אנשים ממגזרים שונים יוכיח שהשד לא נורא".

הצורך בשינוי חברתי בזירה הפוליטית החוץ–מפלגתית עומד גם על סדר יומה של תור הזהב, עמותה חדשה שמבקשת להפוך את הפריפריה למרכז, להעצים את היהדות המתונה ואת מה שמכונה ציונות מזרחית.

"המדינה שלנו קטנה ולא צריכה מושג כמו פריפריה. זה עניין שהוא לא גיאוגרפי אלא חברתי", מסביר אופיר טובול, מייסד העמותה. "אנחנו 60 פעילים חברתיים שרוצים לשנות את השיח הציבורי. אומנם אנחנו מגדירים את עצמנו תנועה חברתית-פוליטית, אבל הכלים שאנחנו משתמשים בהם לא מפלגים".

במה באה לידי ביטוי הפעילות שלכם?
"אנחנו מזהים מוקדי כוח, מנסים להיכנס אליהם ולהשפיע בתוכם. כרגע אנחנו פועלים ללא תקציב וכולנו ממש מתמסרים לדבר הזה. יש לנו עמוד פייסבוק, אנחנו מופיעים בתקשורת ומפעילים קבוצות של נוער וסטודנטים. שיתופי הפעולה הם עם אנשים שמזדהים עם הרעיונות שלנו, כמו הצורך לשים על המפה את התרבות המזרחית שהתקיימה במשך דורי דורות במזרח התיכון ובצפון אפריקה. לדעתנו, היא הבסיס גם ליחסים שלנו עם השכנים מבחוץ. לאחרונה ארגנו גם מפגשים בין חרדים ולהט"בים. אנחנו מדברים גם עם כאלה שלא מזדהים איתנו. יש לנו רצון להשפיע בכל הזירות".

כנס מכון שחרית. צילום: יח"צכנס מכון שחרית. צילום: יח"צ



בונים יחד


אליעד מלמד, סמנכ"ל עמותת תור המדבר, סבור כי תהליך השיקום מתחיל קודם כל בצמצום הפערים בין הפריפריה למרכז, אבל כפרויקט שנעשה בשיתוף התושבים עצמם ולא על ידי משלחות הצלה. "מה שמאפיין את הפעילות שלנו זה חיזוק הקהילות", הוא אומר. "אנחנו פחות מאמינים בהעברת אנשים מהמרכז החוצה. הגישה שלנו היא לעבוד עם האוכלוסייה הקיימת, להבין את הצרכים שלה, ויחד לפתח את המענים עבורה".

העמותה קיימת כבר עשר שנים. בשנה האחרונה הפעילות שלה מתמקדת ביזמות עסקית וחברתית. "אנחנו עובדים על פיתוח שירותים חברתיים", מסביר מלמד. "מבית קפה שמעסיק נוער בסיכון ועד פרויקטים עם קשישים, מיעוטים ובעלי מוגבלויות גופניות. עידוד תעסוקה מחצור בגליל, דרך כרמיאל, עפולה, חיפה, לוד, תל אביב, ירושלים, רהט, ירוחם, באר שבע ואופקים".

יש אופטימיות באוויר?
"אנחנו מקיימים שיתופי פעולה עם תנועות הפריפריה ועם הכנסת. זו גישה שמתעוררת לחיים".

גם בקבוצת ראות, שהוקמה כחלק מעמותת מכון ראות, משוכנעים כי צמצום הפערים בין הפריפריה למרכז יסייע לאיחוי הקרעים. "אנחנו מייצרים מודלים ורעיונות חדשניים לטיפול בבעיות חברתיות שניצבות בפני המדינה", מסביר גידי גרינשטיין, ממייסדי העמותה. "זו מעין יחידת מחקר ופיתוח של החברה הישראלית. התהליך מתחיל במחקר שבו אנחנו חוקרים בעיה בפרק זמן מסוים, רואים מה לא עובד ולמה, יוצרים חזון ואמירה, מטרות, לאן אנחנו חושבים שצריך להתקדם בטווח של חמש עד עשר שנים, בונים אסטרטגיה, מנסים אותה באזור מסוים וממשיכים הלאה לאזור הבא".

גרינשטיין מדגים: "עכשיו אנחנו מייצרים מודל לאומי שתפקידו לספק קפיצת מדרגה לאזורים בפריפריה. עיקר הפעילות היא בגליל המערבי. יצרנו שם קבוצה שנקראת 'מועדון קפיצת המדרגה', שבה חברים אנשים מכל הקהילות ומכל הדתות. מה שיפה בתהליך הזה הוא שהם הגדירו יחד את הגיוון התרבותי והקהילתי שלהם כנכס משותף, וסביבו אנחנו בונים אסטרטגיה של פיתוח כלכלי–חברתי. מדובר במיקרוקוסמוס, כך צריכה לפעול כל החברה הישראלית".

יש מקרים שבהם שינוי מוצלח לא בהכרח מתחיל בחזון נוסח הרצל אלא דווקא ביוזמות קטנות, כמו זו של רועי ג'רופי. הוא פעיל חברתי, מייסד ומפעיל דף הפייסבוק הפופולרי "במזרח" ונמנה עם מקימי התא המזרחי באוניברסיטה העברית.

"כל כמה זמן יש גל מזרחי כזה שצף, כמו מה שקרה בשנה האחרונה", הוא אומר. "כשהקמנו את התא לפני שש שנים, השיח המזרחי לא היה כל כך נוכח, ובכל זאת ניסינו להפיץ אותו ולהבין מה זה אומר. בשנתיים האחרונות, עם הבאזז החברתי מסביב, גם יצאנו עם אירועים מחוץ לאוניברסיטה, על מנת להגביר את המודעות".

למה הכוונה במודעות?
"יש מתח בסביבה האקדמית בין איך שהיא נראית ומובנית לבין החוויה המזרחית. סטודנטים רבים מגלים בלימודים דברים שלא ידעו בעבר לגבי ממדי אפליה, גזענות, היסטוריה ותרבות. גילינו שיש הרבה קורסים שעוסקים ביהדות אשכנז ולא שומעים מילה על המוצא שלנו. אני מאמין שברגע שמייצרים את הדינמיקה הזאת, ומדברים על הדברים בנחת ובהקשבה, אפשר לייצר מודעות ושינוי. הפעילות מיועדת בעיקר לאנשים בגילים 34–25 שמנסים לברר ולהבין. הדור הזה הוא כבר לא הדור של המבוגרים. זה דור שמציב סימני שאלה, שלא מקבל את כל מה שמאכילים אותו".

עמותת 'תור המדבר'. צילום: יח"צעמותת 'תור המדבר'. צילום: יח"צ



יהדות לכולם


ירושלים הפכה לאחרונה לזירה נפיצה גם בגלל מצעד הגאווה שנערך בה והקולות הצורמים שהגיעו איתו. התבטאויות של רבנים נגד הקהילה הגאה הדליקו שוב את השטח. "עשרות אלפים הצטרפו למצעד והעניקו כוח נגד אדיר מול הרבנים. ראינו ציבור גדול שאינו מוכן לעבור לסדר היום על גזענות", אומרת רחל ליאל, מנכ"לית הקרן החדשה לישראל, שתומכת במצעד בבירה לאורך השנים. "אנחנו עדים ליותר ויותר יוזמות אזרחיות שבאות כקונטרה מול גל האלימות בחברה הישראלית", אומרת ליאל. "הציבור מאס בשיח השנאה".

עמותת בית הלל, למשל, המאגדת קבוצה רחבה ומגוונת של רבנים ליברלים מזרמים שונים, חיברה מסמך "הלכה והכלה", המסביר כיצד ניתן לשמור על עקרונות ההלכה וגם להכיל אנשים שונים בתוך הקהילה. במצעד הגאווה האחרון שנערך בירושלים הקימו רבני בית הלל עגלת שיח לבני נוער במטרה לפתח סובלנות.

"אנחנו רוצים להביא לידי ביטוי קול רבני שקשוב לחברה הישראלית, שמדגיש את האלמנטים המוסריים של תורת ישראל ומנסה להנגיש את היהדות לכמה שיותר אנשים. המטרה היא לגעת גם בציבורים שמרגישים דחויים", מסביר הרב יהודה גלעד, חבר הנהלת הארגון. "היהדות והתורה לא שייכות לדתיים אלא לכל עם ישראל. יש ניכור בין הציבור הכללי לתורה. יש היום מגמה ברוכה: יותר אנשים שהם לא דתיים לוקחים אחריות על חייהם כיהודים, וגם אנשים בחברה הדתית מבינים שהיהדות היא לא שלהם בלבד. אנחנו שמים דגש על האוכלוסיות החלשות, על הקהילה הלהט"בית, העובדים הזרים, המיעוטים. יהדות המדינה תיבחן לא בכמה בתי כנסת יש בה אלא כיצד מתייחסים לאוכלוסיות החלשות בחברה".



שנאה ברשת - "לרצוח", "לאנוס", "לשרוף"


בדיון מיוחד שנערך בכנסת בתחילת החודש הוצגו ממצאים מדאיגים על האלימות הגואה ברשתות החברתיות. 175 אלף קריאות לאלימות נרשמו בשנה האחרונה ברשת. המילים הנפוצות ביותר היו "להרוג" ו"לחסל".

המילה "להרוג" רשמה במרחב הווירטואלי 27 אלף אזכורים. 85% מהקריאות לאלימות מכוונות לפגיעה בבני אדם, "לרצוח" ו"לאנוס", ו-15% קוראות לפגיעה ברכוש: "לשרוף", "לפרק", "לחבל".

מי שמנטר את ההתבטאויות האלימות ברחבי הרשת ומעבד אותן למדד סטטיסטי הוא פרויקט של קרן ברל כצנלסון, הנקרא "דוח השנאה", שנעשה בשיתוף חברת המחקר VIGO. הדוח מסתמך על ציוצים, סטטוסים, מילות חיפוש, טוקבקים וכדומה.

מהדוח העדכני עולה כי חלה עלייה משמעותית בתופעות של אלימות ובריונות ברשתות החברתיות. היא התגברה במיוחד החל מחודש אפריל בעקבות משפטו של החייל אלאור אזריה.

ערן חרמוני, ראש המרכז הרעיוני של קרן ברל כצנלסון, אומר כי "'דוח השנאה' פונה בראש ובראשונה למובילי דעת קהל, שמוכיחים כל פעם מחדש שהפוסטים המתלהמים שהם כותבים יוצרים חבית נפץ של הסתה שרבים נפגעים ממנה".

ח"כ רויטל סויד, יו"ר השדולה למיגור השיח האלים, הבריוני והמסית ברשת, אומרת: "מציאות שבה בכל שלוש דקות יש קריאה לאלימות ברשת חייבת להדליק נורת אזהרה. הרשת מייצרת שפיכות דמים וירטואלית ואנו משפדים זה את זה. בשנה וחצי האחרונות פגשתי אנשים שלא יוצאים מפתח ביתם בגלל אלימות ברשת. מתי נפנים שמילים הורגות?".

העמוד המוביל באזכורי האלימות הווירטואלית הוא זה של "הצל", עם 5,000 כאלה. אחריו העמוד של ח"כ חנין זועבי עם 3,000 אזכורים, ובמקום השלישי העמוד של בנצי גופשטיין עם 2,500 אזכורים.

עוד עלה מהדוח כי 83% מקריאות האלימות מתבצעות על ידי גברים, 66% מתבצעות על ידי בני נוער וצעירים מתחת לגיל 30, וכ-89% מנפגעי הרשת כלל לא מדווחים על האלימות.