אמירות אלו גררו ביקורת חריפה, כולל דרישה להעביר את לוינשטיין ואריאל מתפקידם הציבורי. בתגובה לביקורת, כ-300 רבנים חתמו אז על מכתב תמיכה ברב לוינשטיין ובו הם קבעו בפירוש כי "אין מקום למתן לגיטימציה לתופעות ולהתנהגויות הבאות להעלות על נס אורח חיים המנוגד למוסר האנושי ולדרכה של תורה". בהמשך המכתב טענו הרבנים כי הם כואבים את צערם של חברי הקהילה הגאה כאנשים פרטיים ורוצים להקל עליהם ולסייע להם, אך כאשר רבנים נדרשים לבירור דתי-עקרוני בנושא זה - אין מקום לפשרות. "עם ישראל כולו חש את הבריאות הטבעית שבהקמת המשפחה בישראל, אנו מודעים היטב לכובד האחריות המוטלת על כתפי הרבנים, ודווקא בשל כך דברים אלה נכונים גם כאשר מדובר בסוגיות קשות", נכתב עוד במכתב. הרבנים סיכמו בהצהרה כי ימשיכו להביע את דעתם ההלכתית בכל סוגיה שיידרשו לה, ללא חשש ומתוך אחריות ציבורית. ברבנים שחתמו על המכתב היה גם הרב הראשי לקריית טבעון, הרב עמרם מיכאל בית-אל.
גרינצווייג, תושבת תל אביב, אנליסטית הונאות ומתנדבת בארגוני להט"ב, וסדקה, תושבת חיפה, קולנוענית וחברה בארגון הקשת החיפאית, גדלו שתיהן בקריית טבעון. בעקבות תמיכתו של רב היישוב בהתבטאויות נגד הקהילה הגאה, הן פנו לחברי המועצה, ואלה פנו בתורם לראש המועצה דוד אריאלי בדרישה שיתנער מדברי הרב. כשזו לא נענתה, פרסמו חמישה מהם עצומה של תושבי היישוב שזכתה לכ-800 חתימות, מתוך כ-4,000 בתי אב ביישוב. "אנו מוחים על כך שהרב הראשי של קריית טבעון, עמרם מיכאל בית־אל, האמור לייצג את כל תושבי טבעון ולשרת אותם, חתם על מסמך הרבנים התומך בדבריו המקוממים של הרב לוינשטיין", נכתב בעצומה. "אנו מתכחשים לקביעתו של הרב הראשי של קריית טבעון כי הוא מייצג את 'המוסר האנושי' ואותנו בשעה שהוא חותם על גילוי הדעת בתמיכה ברב לוינשטיין. הקהילה הגאה היא חלק מהותי ברקמה האנושית של כל אדם ושל תושבי קריית טבעון. כל תושב על זהותו, אמונתו, צבע עורו, מוצאו ומגדרו. אנו דורשים שבקריית טבעון תהיה אפס סובלנות לאלימות ולשנאת האחר. עמדת הרב בית-אל עומדת בניגוד לערכי קריית טבעון המבוססים על ערכי השוויון, הדמוקרטיה והסובלנות".
"המאבק שלנו לא היה מול הרב בלבד", אומרת סדקה כעת. "העיקר היה מול המועצה, שהתפקיד שלה כמייצגת של טבעון היה להגיד בצורה חד-משמעית - אנחנו המייצגים ואנחנו תומכים ומחבקים, ואתה לא מייצג אותנו".
לאחר החתמת העצומה פנו יוזמיה לראש המועצה אריאלי בדרישה לפרסם הסתייגות מדברי הרב, לנהל איתו שיחת הבהרה, לאפשר לארגוני הלהט"ב לקיים הסברה בבתי הספר בקריית טבעון וגם לתלות למשך יום אחד דגל גאווה על בניין המועצה לרגל שבוע הגאווה שצוין אז. ראש המועצה לא נענה לדרישות, וכתוצאה מכך הדיון בציבורי בטבעון התלהט. בשיאו אף הופצו ביישוב כרזות של ארגון להב"ה, המגדיר עצמו ארגון למניעת התבוללות בארץ הקודש, שבהן נכתב כי "טבעון היא לא סדום".
"יש נוכחות מצומצמת ורעשנית של להב"ה בכל מקום, גם בטבעון", מספרת גרינצווייג כעת. "משום מה, תליית הדגלים שלנו והתמיכה הרחבה מאוד שקיבלנו מהציבור - עוררו תגובה כזו. גם אם זה זניח, צריך לשים לב לזה. הכרזות האלו, פרץ ההומופוביה והשנאה חסר הבושה הזה בהחלט היו מפתיעים ומטרידים".
בתגובת נגד לפעילות של להב"ה תלו גרינצווייג וסדקה דגל גאווה בכניסה ליישוב. "בשעות הצהריים של אותו יום בתחילת אוגוסט, אחרי שתלינו את הדגל, החל בפייסבוק מבול ניבולי פה ואלימות כלפינו באופן אישי, כלפי הקהילה הגאה וכלפי תושבי טבעון", מספרת גרינצווייג. "אומנם מדובר בקבוצה מצומצמת, אך ממוקדת מטרה. חלק מהמגיבים הם 'בריוני מקלדת', חלק אחר יצאו מביתם ותלשו את הדגל, והיה גם חלק נוסף, כאלו שכתבו לנו אמירות מאיימות, אלימות ומסיתות במיוחד. על אלו האחרונים הוגשו תלונות במשטרה. היא פתחה בחקירה ומטפלת בנושא. בלילה, כמעט בסתר, תלינו דגל חדש. לגבי החששות, לא היינו מוטרדות מאוד, כי אנחנו יודעות שהרוב בטבעון תומך בנו בפועל".
גרינצווייג וסדקה מעידות כי המאבק הזה חשוב להן אף שהן לא מתגוררות כיום בקריית טבעון. "טבעון היא חלק גדול מאוד במי שאני ובהגדרה שלי, זה הבית שלנו, זה הבית שלי", אומרת גרינצווייג. "המשפחות שלנו שם, החברים שלנו. אין לי יכולת להסביר עד כמה לראות את הדגל הזה מתנוסס ביישוב שבו גדלתי - שימח אותי והקפיץ לי את הלב. ביישוב שמחנך לרוב לצניעות, זו אולי הפעם הראשונה שבה הבנתי 'גאווה' מהי ולמה היא נדרשת. גם היו הרבה תגובות נהדרות, אם בהודעות פרטיות המודות לנו על המעשה, אם בהצהרות ושיתופים בפייסבוק ואם בכך שאנשים עצרו ליד הדגל ואמרו לנו: 'כמה שהדגל הזה יפה, כמה שהמטרה הזו חשובה'. ותודה, המון חזרות על התודה. כואב לראות תהליכים כאלו קורים בכלל, ובטח בבית, וזהו מקור עצום לגאווה כשאת מבינה שהמקום שבאת ממנו, האנשים שבו והחינוך בו - הם באמת המקום שממנו את ממשיכה לפעול לפי הערכים שלך".
"אחרי שהעלינו את העצומה ושלחנו לו אותה, הוא לא הגיב או התייחס. שלחנו למחלקת פניות הציבור, וקיבלנו תגובה שהרב הוא סמכות אוטונומית ואינו כפוף למועצה. כמובן אנחנו לא מסכימות עם זה, אבל אין לנו מה לעשות. אותנו מעניינים טבעון ונבחריה. והם, כנציגיו של היישוב, צריכים לחזק את התושבים שלהם. הופתענו שזו לא הייתה התגובה האוטומטית והמיידית. הרי מה התפקיד שלהם בעצם? אם לא תומכים בכוחות הטובים והמקבלים, אז מחלישים אותם וגם מחזקים את הכוחות האלימים. אי אפשר לעצום עיניים ולהגיד אחר כך שגדלו עשבים שוטים. עצימת העיניים מאפשרת לדברים האלו לקרות".
למרות הקשיים הצליחו בסופו של דבר מאמציהם של גרינצווייג וסדקה להניב פרי, כאשר אחרי חודש של מאבק, הסכים ראש המועצה להכניס בשנה הקרובה את ארגון הנוער הגאה איגי לבתי הספר ביישוב ולערוך הרצאות של ארגון חושן, מרכז החינוך לסובלנות של הקהילה הגאה בישראל, בכיתות י"א וי"ב. כמו כן, הוא אף אמר כי ישקול תליית דגל גאווה ביישוב בשנה הבאה.
"זה לא הסוף, כי ביישוב שבו ראש המועצה מפחד לתלות דגל גאווה - ילדים יפחדו לצאת מהארון. עד שייתלה דגל גאווה לפחות ביום הבינלאומי למאבק בלהט"בופוביה - לא סיימנו".
"האהבה כלפי כל אדם בישראל והחובה לנהוג בכל אדם כבוד וסובלנות אינן יכולות לטשטש את הוויכוח האידיאולוגי הקיים בחברה הישראלית בנושאים שונים. זוהי מחלוקת שיש לנהלה בכבוד הדדי, בלי לפגוע איש ברעהו, לא פגיעה גופנית ואפילו לא פגיעה מילולית".
התרעות פיקוד העורף