מדי שנה מתאבדים במדינת ישראל כ־500 בני אדם, ביניהם 100 צעירים מתחת לגיל 24. יותר מ־6,000 מבצעים ניסיונות התאבדות המסתיימים בחדרי המיון, מתוכם 3,000 בני נוער. על כל ניסיון התאבדות שבו האדם מגיע לאשפוז, ישנם שבעה ניסיונות שאינם מדווחים. הכאב שפוקד את המשפחות שיקיריהן בוחרים לשים קץ לחייהם הוא עצום. בעוד כשבוע, ב־8 בספטמבר, לרגל היום הבינלאומי למניעת התאבדויות, תתקיים צעדת "צועדים בשביל החיים", שמטרתה לעורר מודעות לתופעה ולמנוע מעשי התאבדות בקרב צעירים. המשתתפים יצעדו בחשיכה, כסמל למצוקה שבה מצויים אותם בני נוער, וגם בדממה כסמל להשתקת השיח על כך בחברה. האירוע יתקיים ביוזמת עמותת "בשביל החיים" ובשיתוף תוכנית "מיתרים", היחידה למניעת אובדנות במשרד הבריאות ועיריית תל אביב.

"בעולם מתאבדים מדי שנה מיליון בני אדם, מהם 150 אלף צעירים", מספר ד"ר יוסי לוי־בלז, פסיכולוג קליני, ראש המחלקה למדעי ההתנהגות במרכז האקדמי רופין וחבר הנהלת עמותת "בשביל החיים". "אדם צעיר ומתבגר, בין הגילים 10 עד 25, נמצא מבחינה פסיכולוגית בלחץ גדול. בתהליך ההתבגרות אנחנו אמורים לגבש את הזהות שלנו ושואלים שאלות כמו מי אנחנו, מה אנחנו, וגם שאלות על החיים ועל המוות. זו התפתחות נורמלית, אבל כשצעיר עובר חוויות של חוסר שייכות, של נידוי חברתי, של כישלונות או של פרידות כואבות, קיים אצלו סיכוי לעלייה במחשבות אובדניות וגם בהתנהגות אובדנית. אצל צעיר במצב לחץ או משבר קיימת תחושה שאין אופציות, אין אלטרנטיבות. כל דבר נראה חיים או מוות. וכשיש כישלון, פרידה או אובדן, נראה לו שהחיים לא שווים יותר".

לוי־בלז אומר שאם נעצור את הצעיר בזמן, ונאפשר לו לעבור את המשבר, הוא שוב יבין שכדאי לחיות ושיש אופציות. "התאבדות היא סיבת המוות השנייה בשכיחותה בקרב בני נוער וצעירים בעולם המערבי ובארץ", הוא מפרט. "בנים צעירים מתאבדים בשיעורים גבוהים מבנות, אך בנות מבצעות ניסיונות אובדניים בשיעורים של עד פי חמישה מבנים. בנות בגילים 17־16 מבצעות הכי הרבה ניסיונות אובדניים. ממחקרים שונים עולה שבאחוז לא מבוטל של מקרי ההתאבדות בקרב בני נוער מישהו מהחברים ידע על הכוונה, אבל הושבע או התבקש לא לספר על כך. אנחנו אומרים: מי שחבר, מספר".

כיצד ניתן לצמצם את התופעה?

"בישראל התאבדות הייתה בזמנו סיבת מוות מרכזית בקרב חיילים. כ־40 חיילים התאבדו כל שנה. בזכות תוכנית למניעת אובדנות בצה"ל המספרים ירדו באופן ניכר. דיבור על אובדנות יכול לאפשר את העלאת המודעות לתופעה, כך שהאוכלוסייה תוכל להתבונן סביב ולזהות אנשים שנמצאים בסיכון, בדיכאון, במשבר, ולהפנות אותם לטיפול. שאלות לבני הנוער בנושא אובדנות לא גורמות להגברת מחשבות אובדניות, אלא מאפשרות איתור כאלה שנמצאים בסיכון והצלתם. התאבדות היא לא גזירת גורל. יש דרך לטפל בדיכאון ולהתמודד עם הכאב".

כדי לעורר את השיח בנושא, במטרה לצמצם את מספר האנשים הבוחרים להתאבד, הסכימו ד"ר אבשלום אדרת, נועה קרן־ברכה ועמירם בן־צבי לספר את סיפורם של ערן, אסף ושלומית. במונולוגים כואבים ומרגשים הם חושפים את הטרגדיה של יקיריהם, שבחרו לוותר על העולם הזה.

ד''ר אבשלום אדרת, יו''ר עמותת "בשביל החיים". צילום: אריאל בשורד''ר אבשלום אדרת, יו''ר עמותת "בשביל החיים". צילום: אריאל בשור

ערן, בני, נולד ב־3 באפריל 1978. הבן השני מבין ארבעת ילדי. כבר בגיל צעיר הוא גילה כישרון מוזיקלי, וכשהיה בן 3 לקחתי אותו ללמוד כינור. ערן היה ילד מאוד מופנם. הוא ידע להעסיק את עצמו הרבה שעות ביום, לא כל כך גילה את הרגשות שלו, התעסק הרבה עם מוזיקה, עם אינטרנט, יכול היה לשבת כמעט יום שלם בחדרו בלי לצאת.

"בתיכון הוא חווה אהבה נכזבת, עם בת כיתתו, ולימים התברר שזה יצר אצלו משבר קשה מאוד. בכיתה י"ב הוא כבר מיעט ללכת לבית הספר, ירד במשקל, ודחו לו את הגיוס בשנה בגלל תת־משקל. ערן הבין את חומרת המצב, הסכים ללכת לטיפול פסיכולוגי ובמשך כל התקופה הזאת עבד בחברת הסטארט־אפ שלי. היה לו ידע עצום בתחומי המחשב, במערכות הפעלה, והוא השתלב בעבודה עם כל המהנדסים האחרים.

"אחרי שנה הכל חזר למסלולו וערן התגייס לצה"ל. הוא רצה לשרת בתחום שקשור למחשבים, אבל הצבא שיבץ אותו באפסנאות. ערן היה חלק מצוות בבקו"ם שעסק בעבודה הפיזית של פירוק והעמסה של משאיות עם הציוד של החיילים שמשתחררים ומתגייסים. כבר מתחילת השירות הוא התלונן שקשה לו, שהוא לא יודע איך יחזיק מעמד. היה חוזר כל יום הביתה מת מעייפות. גם חברתית היה לו מאוד קשה, הוא היה יוצא דופן מבחינת האנשים שהיו שם. ערן היה שם חמישה שבועות. יום אחד הוא יצא הביתה עם נשק, ולמחרת היה צריך ללכת לשמירה בטרמפיאדות. אבל למחרת, ב־12 ביוני 1997, הוא הלך לשדה ליד הבית ושם קץ לחייו".

ערן אדרת ז''ל. צילום: באדיבות המשפחהערן אדרת ז''ל. צילום: באדיבות המשפחה

"באותו יום יצאתי מוקדם לירושלים, לתערוכה מקצועית. אחרי ארבע שעות הגיעו כמה אנשים במדים, גררו אותי לאיזושהי פינה והודיעו לי את הבשורה המרה. הייתה בי התפרצות רגשית גדולה מאוד. ברגע הזה הבנתי את עוצמת המצוקה שהייתה לערן. רק אז קלטתי שזה לא סתם 'קשה לי בצבא', אלא הרבה יותר עמוק. כיום, כשאני עוסק בנושא מניעת אובדנות בקרב צעירים, אני יודע שהיו סימנים מאוד ברורים אצל ערן שהיו צריכים להדליק נורות אדומות. אבל בזמנו לא ידעתי לזהות את הסימנים האלה, לא ידעתי שהמצוקה אינה רגילה אלא אובדנית. לא העליתי בדעתי שהוא חושב על התאבדות. בדיעבד, גילינו שערן שיתף באינטרנט שזה מה שהוא שוקל לעשות".

"ואז נכנסנו למשפחת השכול. ההתמודדות הייתה קשה מאוד. מצד אחד, אתה כואב את הכאב על הבן שככה סיים את חייו. מצד שני, אתה גם מאוד כועס עליו. הוא לא נהרג בקרב, לא בתאונת אימונים, לא בתאונת דרכים, הוא הרג את עצמו. כעסתי על המעשה, כעסתי עליו, לא הבנתי איך יכול להיות שנער כל כך אינטליגנטי, שדיבר איתי על העתיד ורצה להיות יזם כמוני, הגיע למסקנה שהפתרון למצוקה שלו זה להפסיק את החיים".

"מתוך כל השאלות האלה התחלתי להיות יותר ויותר מעורב בנושא של מניעת אובדנות. הייתי צריך בעצמי לעבור כמה וכמה תהליכים נפשיים כדי להיות מסוגל לדבר על זה בחופשיות. להגיע לנקודה שבה סלחתי לו. הבנתי שמשמעות הסליחה זה לא שאני מקבל את מה שהוא עשה, אלא להבין שבעיניים שלו זה היה הפתרון למצוקה. סלחתי לערן, אבל היה לי יותר קשה לסלוח לעצמי על שלא קראתי את התמונה ולא הצלתי אותו. הייתי בהרבה טיפולים פסיכולוגיים, השתתפתי בקבוצות תמיכה של הורים שכולים כדי להגיע לנקודה שבה אני יכול לחיות עם הרגשות האלה ולסלוח לעצמי".

"לפני הטרגדיה שלנו לא הכרתי אף משפחה שמישהו התאבד אצלה או ניסה להתאבד. היום אני יודע שזה עניין של הצלת חיים שאנשים יתחילו לדבר על כך ולהתיר את קשר השתיקה סביב הנושא. מחקרים מראים שדיבור על אובדנות בצורה אחראית לא גורם ל'הדבקה' ולעוד התאבדויות, אלא יוצר הבנה שאפשר לקבל עזרה. הצטרפתי לעמותת 'בשביל החיים' שעוסקת במניעת התאבדויות ובתמיכה במשפחות שיקיריהן התאבדו. התחילו גם להזמין אותי ליחידות צבאיות לדבר על הסיפור של ערן. מפגשים כאלה יכולים להציל חיים".

"בארבע השנים האחרונות קיבלתי על עצמי את הובלת העמותה. מספר האנשים שמתאבדים בישראל בשנה גבוה ממספר האנשים שנהרגים בתאונות דרכים, ואף אחד לא יודע ולא שומע. יש פחד מהנושא הזה. אנשים צריכים לדעת שזה יכול לקרות בכל משפחה. המסר שלי לכל ההורים הוא ללמוד יותר על הנושא הזה. מערכת החינוך צריכה להעביר הדרכות להורים בנוגע לסימני המצוקה שקיימים. מחשבה אובדנית לא חייבת להסתיים במוות. אם נהיה יותר רגישים לאנשים סביבנו, יש סיכוי שנציל חיים".

אסף נולד ב־6 במאי 1971. הבן הראשון להורי מבין שלושה ילדים. פער הגילים בינינו הוא כמעט שש שנים. היינו חברים ורבים, חברים ורבים. כשאסף עזב את הבית ועבר לגור לבד, הפכנו לחברים מאוד קרובים. אסף היה ילד יפה, חכם בצורה יוצאת דופן, תלמיד מצטיין, אהוב על המורים והילדים. מגיל מאוד צעיר היה לו תחביב לכתוב שירים והוא גם ניגן בהמון כלים. לימים התחביב הזה הפך למקצוע. בחטיבה היה לו הרכב בשם זולה, שהפך להיות להקת ג'ירפות. אחר כך אסף הקים להקה אחרת בשם מוזיקת המקרה, שבה הלחין את השירים, היה הסולן וגם ניגן. חוץ ממוזיקה, אסף עשה עוד הרבה דברים לפני מותו. מורה לפסיכומטרי, שדר ברדיו FM88. הייתה לו תוכנית בוקר בשם 'טיסת בוקר'. הוא היה רס"ן במילואים, היה באמת רב פעלים.

נועה קרן-ברכה, מספרת על אחיה אסף ז''ל. צילום: אריאל בשורנועה קרן-ברכה, מספרת על אחיה אסף ז''ל. צילום: אריאל בשור

"בתקופה האחרונה לחייו הייתה לו בת זוג והוא נראה מאושר. אני הייתי מאושפזת בשמירת הריון בבית חולים, וכל יום אסף היה מבקר אותי. הכל נראה כרגיל. ואז זה קרה, ממש כרעם ביום בהיר. פתאום יום אחד הוא נעלם. לא הגיע לתוכנית ברדיו, דבר שלא היה אופייני לו. החלה בהלה אחרי שהוא לא ענה לטלפונים. בבית שלו ברמת גן גילו מכתב, שלא השאיר מקום לספקות. היה כתוב בו שהוא רוצה להגיע לשקט ולשלווה ושהוא מקווה שנתנחם בחיים החדשים המתדפקים על הדלת, והכוונה לתאומות שלי שהוא חיכה להן מאוד. יומיים לפני שזה קרה, אסף עוד דיבר על כך שהוא רוצה לטייל עם התאומות בעגלה בשינקין.

"ב־14 באוקטובר 2002 אסף נמצא ללא רוח חיים בפארק הירקון, מקום שאהב לטייל בו. בן 31 במותו. זה היה הלם מוחלט, הדבר הכי לא צפוי. בכלל לא ידעתי שקיימת אופציה שאדם יכול לבחור לסיים את חייו. החשבתי את עצמנו למשפחה הכי איכותית, הכי טובה, והבנתי שאם אצלנו זה קרה, אז אין לזה חוקים. היו בי רגשות אשם, הם עדיין קיימים, אף על פי שאין סיבה שיהיו".

"שבועיים אחרי מותו של אסף ילדתי. כל התקופה הזאת הייתי בבית חולים ואפילו לא יכולתי לצאת להלוויה. בלידה הייתה המון שמחה, אבל היה גם עצב. ניסינו להבין למה אסף בחר בדרך הזאת, אבל אין לנו תשובות. בת הזוג שהייתה לו נעלמה, לא שמענו ממנה כלום, וגם אין לנו שום האשמות כלפיה. אנחנו בטוחים שגם לה קשה עם זה. אני חושבת שהייתה לאסף בעיה בשאיפה לשלמות, שלא קיימת, והמרדף אחרי ההצלחה כנראה הכריע אותו".

"אם לא הילדות שנולדו לי, היה לנו מאוד קשה להתרומם מדבר כזה. כולנו גם נעשינו חולים אחרי המקרה. אמא חלתה בסרטן, לאבא יש גידול בראש, אני חליתי בדלקת פרקים. אחי, תודה לאל, בריא, אבל עזב את הארץ. נשארנו משפחה מאוד מלוכדת, ויש לנו רגעי אושר עם התאומות (בנות 14 כיום). הבחירה שלי הייתה לחיות לצד האובדן ולא לחיות את האובדן. את התמיכה הכי גדולה קיבלנו מבעלי, שרון. הוא הצליח להרים את כולם, לשים את הדברים במקומות הנכונים, לחזק ולתמוך. אף על פי שהילדות שלי והמשפחה שלי זה אושר מאוד גדול, אין יום שעובר בלי הכאב הזה ובלי המחשבה על אסף. גם כששמח, אני רוצה להתקשר אליו. וגם כשקורה משהו, אני רוצה לספר לו. הוא עדיין מאוד דומיננטי בחיים שלי".

אסף קרן ז''ל. צילום: באדיבות המשפחהאסף קרן ז''ל. צילום: באדיבות המשפחה

"כיום אני חברת הנהלה ב'בשביל החיים'. אני עוסקת בעריכת כנסים למשפחות שיקיריהן התאבדו. בחיים האלה שום דבר לא מובן מאליו. היום אנחנו פה, מחר לא. לכן מאוד הייתי רוצה שאנשים יהיו קשובים לאחרים, שיבינו שאין במה להתבייש, ושצריך לדבר על התאבדויות".

שלומית נולדה ב־2 בינואר 1975. בת זקונים אחרי בן ובת. ילדה לתפארת המשפחה, התבלטה בחוכמה ובתושייה. יחד עם זאת, כבר בשנים הראשונות לחייה אבחנו שיש לה לפעמים התנהגות חריגה, עניין של מצבי רוח. היא גדלה והייתה באמת עילוי. התחילה לכתוב שירים בכיתה ב' ועד כיתה ה' מילאה מחברת שירים. הם עסקו בנושא אחד, למעשה מעין מצוקה נפשית.

"היא סיימה את לימודי התיכון ללא בעיות מיוחדות. במהלך עשר שנים היא גם שרה במקהלת מורן המפורסמת. בכיתה י"ב הציעו לה מלגה ללימודים באוניברסיטה בארצות הברית, אבל היא ויתרה, לא רצתה לעזוב את הבית. היא הייתה מאוד קשורה אליו. שלומית התגייסה לצבא, ואנחנו חשבנו שזה מקום עם פוטנציאל להתפתחות, לעצמאות. היא סיימה את הטירונות בהצטיינות, היינו מבסוטים, היא הייתה מבסוטית, עד שהציבו אותה בתור פקידה במעלה אפרים. היא הייתה מדוכדכת ומיואשת, וככה סחבה את כל השירות. אנחנו היינו נוסעים לשם בשבתות לעודד, אבל היה לה מאוד קשה. כשהייתה מגיעה הביתה, הייתה בוכה מאוד, לא רצתה לחזור".

עמירם בן צבי מספר על בתו שלומית ז''ל. צילום: אריאל בשורעמירם בן צבי מספר על בתו שלומית ז''ל. צילום: אריאל בשור

"שלומית סיימה את הצבא ונרשמה ללימודים באוניברסיטה. בינתיים היא מצאה עבודה כפקידה, היה לה אוטו, היא נהגה. אבל זאת הייתה תקופה די קשה עבורה מבחינה נפשית. התחלנו לראות דיכאונות קשים, זה או שנמצאים בהיי או בשפל עמוק. היא הייתה בטיפול אצל פסיכיאטר, קיבלה כדורים, אבל לא יכולה הייתה ליטול אותם בגלל תופעות לוואי".

"הדיכאונות האלה זה דבר איום ונורא. זה היה סבל אימים בשבילה ובשבילנו. אנחנו כבר היינו מוכנים, לא התחבאנו מתחת לשטיח, ידענו שהולך לקרות משהו. שלומית ישבה איתנו ערב אחד ואמרה 'אני לא אעשה את זה כל זמן שאתם חיים', אבל היא לא הצליחה לעמוד בהבטחתה".

"בשנתיים האחרונות לחייה היו לה כמה ניסיונות התאבדות, כמו חיתוך ורידים בידיים. אחר כך כבר למדנו שחיתוך ורידים ונטילת כדורים במינון נמוך הם בעצם קריאת עזרה, 'הצילו אותי'. היא הייתה מאושפזת בעקבות כך בבית חולים, רצו לשלוח אותה למחלקה סגורה, ואנחנו לא הסכמנו בשום אופן. ידענו ששם זה יהיה אסון. שלומית הייתה בבית והמשיכה לנסוע עם האוטו לעבודה. כשראינו שבערב היא חוזרת, היינו מאושרים".

"זה קרה בערב ל"ג בעומר, 24 במאי 1997. ישבנו בחוץ על הדשא עם המשפחה. שלומית שכבה בחדרה בדיכאון, לא רצתה לצאת, וכל פעם היינו נכנסים הביתה לראות מה קורה איתה. בשעה 19:40 פתאום שמענו בום. הייתה לה חתולה קטנה וחשבנו שאולי היא הפילה צלחת במטבח. קמתי לראות מה קרה. הדלת של המקלחת הייתה סגורה ובקושי הצלחתי לפתוח. שלומית שכבה על הרצפה, הכל מלא דם. היה לי אקדח בבית, החבאתי אותו, אבל כנראה שהיא הצליחה למצוא אותו".

"שמתי לה יד על הצוואר לראות אם יש דופק. יצאתי החוצה, התחלתי לצעוק. אשתי רצה מהר למקלחת ושם התחילה הטרגדיה הנוראית. היא לקחה אותה בידיים וישבה איתה. הזמינו אמבולנס ומשטרה. ההלוויה הייתה נוראית. אחרי השבעה חזרתי לעבודה. ידעתי שאם אני נשאר יום אחד בבית, אני נגמר".

"תפקדתי בעבודה 100%, אבל הייתי הולך בשבילים במפעל ובוכה. הבית היה אפוף בעצב ענק. אשתי לקחה את זה קשה מאוד, כבר לא עבדה ויצאה לפנסיה מוקדמת. לפני שלוש שנים היא נפטרה".

שלומית בן צבי ז''ל. צילום: באדיבות המשפחהשלומית בן צבי ז''ל. צילום: באדיבות המשפחה

"לפני מותה של שלומית איבדתי את הורי ואת אחי, אבל זה לא כמו לאבד ילד. אין דבר נורא יותר מלאבד ילד. תמכנו אחד בשני כמה שיכולנו. במשך עשר שנים עשינו לשלומית אזכרות מאוד גדולות, עם תוכנית אמנותית, וכל שנה זה היה יותר ויותר קשה עבורנו. כל שנה בטקס הזה גם חילקנו מלגות על שמה של שלומית לשתי בנות ממקהלת מורן. גם הילדים שלי לקחו את זה מאוד קשה. עד היום הם סוחבים את זה לא פחות קשה ממני. בני, ניר, החליט שהוא מתחיל להתנדב בעמותת 'בשביל החיים', כדי לעזור לאנשים אחרים".

"כיום שלומית הייתה צריכה להיות בת 41. המסר שלי הוא לא לשתוק. צריך להסתכל על הסביבה, לזהות סימנים, ואם מגלים אנשים שקשה להם, אז להפנות אותם לעזרה. צריך לעשות הכל כדי לבלום את התופעה. רק מי שחווה את האובדן יכול להבין את המכה הזו". 

במצבי מצוקה נפשית ואובדנית, יש מי שמקשיב לכם:
ער''ן - עזרה ראשונה נפשית: 1201
סהר - סיוע והקשבה ברשת: sahar.org.il
עמותת "בשביל החיים" (סיוע למשפחות שיקיריהן התאבדו): 03-9640222, וגם בפייסבוק "בשביל החיים"