אל הגרסה החדשה באשר לנסיבות מותה של אורית דורון, אשתו הראשונה של שמעון קופר, התוודענו סמוך מאוד לתחילת התחקיר. היה ברור לחלוטין שהוריה של אורית יהיו מפתח חשוב לפתיחת צוהר נוסף בדרך לפענוח הסיפור, אבל לא היה לנו קצה של מושג איך עושים את זה. נודע לנו שכבר במהלך חקירת המשטרה הראשונה בעניין נסיבות מותה של ג'ני מלמד, האישה השלישית של קופר, התקשר אחד החוקרים לדב ודבורה דורון וניסה להבין קצת יותר ממה בדיוק מתה אורית. ההורים השכולים השיבו שלמיטב ידיעתם בתם התאבדה, והבהירו שאין להם שום טענות כלפי שמעון קופר.

הערכנו שאם ניפול סתם כך על ההורים, ללא כל הכנה מוקדמת, כנראה שהם יסרבו לשתף פעולה. הרעיון הראשון לפיכך היה לארגן פגישה בינם לבין רינת ושרית מלמד, בנותיה של ג'ני, ולהצטרף לפגישה באמתלה כלשהי. אלא שכשרינת התקשרה, לבקשתי, אל דבורה דורון וביקשה להיפגש איתה כדי לשמוע ממנה פעם נוספת את סיפורה של אורית, לכאורה כדי לנסות לבחון את הדמיון בינו לבין המקרה של ג'ני, אמה של אורית גילתה חשדנות וסירבה להיפגש.

הסיכוי היחיד ליצור קשר עם ההורים היה ד', אחיה של אורית. ליאת לויאן, התחקירנית, התקשרה וביקשה להיפגש איתו לקפה. ד' הופתע. הוא היה מעט חשדן, אבל הבטיח שיחשוב על כך. אחרי מספר ימים השיב בחיוב.

נפגשנו בבניין "שידורי קשת" בשעת ערב מאוחרת. חדרו של עורך "עובדה", דורון גלעזר, היה כבר ריק והתיישבנו סביב השולחן. ד', בסוף שנות ה־30 לחייו, פתח והסביר שבדיוק החל לעבוד כשף של בית חולים גדול, משרה שיקרה לו מאוד, וכל חשיפה, ודאי בנושא כזה, עלולה להזיק לו. הבטחנו לו שנשמור על חסיונו, והוא החל לדבר. מיד היה ברור שגם הוא, בדומה לאחרים בסיפור הזה, חיכה כבר שנים למישהו שישאל שאלות. לא משנה כמה ניסה להדחיק את מותה של אחותו היחידה, סיפר לנו, השאלות לא הרפו ממנו כל השנים. כשהוריו עדכנו אותו בדבר הביקור המפתיע של צפניה, אביה של ג'ני, ובדבר מותה המוזר של ג'ני, הפכו השאלות לחשדות של ממש.

"מהיום שאחותי מתה, הרגשתי שמשהו לא בסדר", אמר לנו ד'. "אתה יכול להבין שמישהו נפטר ממחלה, אתה יכול להבין שמישהו נופל בקרב, אתה יכול להבין שמישהו מת מזקנה. אבל במוות הזה היה משהו מוזר שכמעט הפריע לי להתאבל בצורה נקייה. מאז המוות של אורית, המשפחה נגמרה. עוד מעט סדר פסח. כשהיא הייתה בחיים היינו 15־14 איש. היום סדר פסח הוא רק אני וההורים שלי. שלושה אנשים".

אז איך זה, שאלנו את האח, שלמרות המכה הקשה למשפחה ולמרות סימני השאלה שהשאיר מותה של אורית, ההורים מציבים חומה בצורה בפני כל מי שמנסה לגעת בסיפור? "ההורים שלי יודעים שזו תיבת פנדורה", הוא השיב, "שאם אתה נכנס אליה זה לא רק עם האצבע, אלא עם כל הגוף. ולהורים שלי הספיקה המערבולת באותו הזמן. 'לא רוצים להתעסק עם זה' היה משפט ששמעת אצלנו הרבה בבית".

אורית דורון ושמעון קופר. צילום: מתוך הספר "לתפוס רוצח"אורית דורון ושמעון קופר. צילום: מתוך הספר "לתפוס רוצח"

לקשר השתיקה היו גם שתי סיבות קונקרטיות, כפי שהסביר ד': "מבחינתנו, אם זו הייתה התאבדות, זו בושה. סוד משפחתי שלא רצינו לחשוף. לא דיברנו על זה שנים. והסיבה השנייה, אולי החשובה יותר, היא הבנים של שמעון ואורית. הם הנכדים היחידים של ההורים שלי, והיה חשש שכל נגיעה בסיפור תגרום לשמעון להרחיק אותם מהורי. זה דבר שכבר קרה לאורך השנים וההורים שלי לא רצו לקחת את הסיכון. אחרי שאבא של ג'ני סיפר מה קרה לה, דחקתי בהורים שלי לשתף פעולה עם המשטרה. אמרתי להם שיש כאן מה לחקור. הם ענו לי: 'אם ההורים של ג'ני יודעים, עכשיו זה כבר בטיפול שלהם. אנחנו לא פתחנו את זה 15 שנה, אין סיבה שנפתח את זה עכשיו'".

מעבר לכך, ד' לא ידע לספר הרבה. בין אחותו ובינו הפרידו כעשר שנים. הוא מעולם לא היה קרוב אליה, ולא ממש ידע מה עובר עליה במערכת היחסים עם קופר. כשמתה בפתאומיות, היא כבר הייתה אחרי שנים של נישואין ואמא לשני ילדים, והוא עדיין גר עם ההורים. בכל זאת, במהלך הפגישה אפשר היה להבחין בין השורות בקשר החזק בין ד' לבין אמו, דבורה. בסיום הפגישה, לפני שנפרדנו, ביקשתי מד' לעשות מאמץ ולשכנע את אמו להיפגש איתנו. "זה ייתן סיכוי למשהו בסיפור הזה להתפתח", אמרתי. הוא הבטיח שינסה. הייתי סקפטי, אבל להפתעתי כעבור מספר ימים ד' התקשר להודיע שדיבר עם הוריו, והם מחכים לטלפון מאיתנו.

כשנכנסנו לרכבות של בלוקים בתוך שכונה אפורה בחולון, מנסים לאתר את הכתובת של דב ודבורה דורון, נזכרתי ב"חולון", של הזמר עמיר לב. ליאת, התחקירנית, כבר הפעילה בחוץ את מכשיר ההקלטה, ואני נשמע בקלטת מזמזם לעצמי את מילות השיר:

ברכת הניצחון 501 עם תג

צמודות צמודות

כל הבנים תמיד על הגדר

עם מכנסיים קצרות

אחד קוסם, אחד פושע, אחד נהרג בלבנון

אבל אף אחד לא נשאר בחולון

צלצלנו בפעמון. דב ודבורה דורון כבר המתינו במבואה של הדירה הקטנה. הם הושיבו אותנו בסלון. דבורה פנתה למטבח להביא כיבוד, ודב הציג לפנינו את ספרי ההיסטוריה העוסקים בביטחון שכתב לאורך השנים. כשהבטתי בבני הזוג, ואחר כך מסביב על הדירה הצנועה, נזכרתי איך תיאר ד' את הוריו: אנשים טובים אבל מאוד בודדים. כשדבורה הצטרפה אלינו אחרי מספר דקות, ניגש דב ישר לעניין: "עכשיו תגידו, מה פתאום אתם נכנסים לסיפור של שמעון? מה יש שם שמעניין? מה משך את תשומת הלב?".

פירטתי את התמונה המתחילה להצטייר, את העניין בבדיקה מעמיקה יותר.

"עברו 15 שנים מאז שאורית איננה", אמרה דבורה. "העניין היה סגור מבחינתנו. על המוות של ג'ני לא ידענו שום דבר. הילדים, הנכדים שלנו, היו פה כמה פעמים, אבל עד היום לא סיפרו כלום. הם באים אלינו, אנחנו שואלים 'מה שלומכם?' והם עונים שהכל בסדר. אחרי שאבא של ג'ני היה כאן, וכבר ידעתי על מותה, שאלתי אותם: 'למה לא סיפרתם לי?'. הבן הגדול ענה: 'לא רצינו להדאיג אותך'".

את יודעת למה בעצם אבא של ג'ני הגיע אליכם, הקשיתי. "הוא רצה להגיד ששמעון הרג את ג'ני", היא ענתה מיד, "אמר שהוא חושב שקרה להם את אותו הדבר שקרה לנו עם אורית. אבל אני דחיתי את זה כי אני לא מאמינה. אמרתי לו שהוא יכול לחשוב מה שהוא רוצה, אני חושבת מה שאני רוצה".

"נתחיל עם זה שאנחנו לא מופיעים בכתבה בשם שלנו", עצר אותה דב ופנה אלינו כשהוא מצביע על הטייפ הפועל. "שום סימן מזהה. אנחנו חייבים שהילדים ידעו שאין לנו קשר לסיפור הזה... זה הדבר היחיד שיש לנו. אין לנו משפחה. לקח לנו ארבע שנים כדי להחזיר אותם, שייתנו בנו אמון. אנחנו בציפורניים נלחמנו. הבן הגדול, אני חושב, מפחד ממנו, הם תחת הצל שלו". הם הסכימו שנצטט מדבריהם. דב גם ביקש שנדגיש שקופר היה אבא טוב לילדים במשך השנים. ואז התחילו לספר.

אורית דורון נולדה אחרי שנים של ניסיונות עקרים וגודלה כנסיכה. היא הייתה ילדה טובה, תלמידה שקדנית, שקטה, ביישנית וצמודה להוריה. דב דורון, פדגוג ומנהל בית ספר, הרגיש תמיד שבתו הייתה ילדה עצובה: "אני חושב שכל המתח לפני שהיא נולדה, והדאגה שלנו, ששמרנו עליה כמו על אתרוג שהפיטם שלו לא ייכרת, גרם לה להיות הפחדנית הגדולה ביותר בהיסטוריה. היא פחדה מכל דבר - חי, מת, הולך, מטפס, זוחל... רשמתי אותה לחוגי בלט וקרמיקה, שהיא תוכל להגביר קצת את הביטחון העצמי. אחר כך בכיתה א' היא הייתה תלמידה טובה".

כשהתבגרה, אורית נפתחה מעט. היא התנדבה כמו חבריה למשמר האזרחי, אהבה לקרוא, לשמוע את הבי ג'יז, לצפות ב"גריז" ובעיקר לבשל ולאפות. אף אחד לא התפלא כשנענתה למודעה בעיתון והשתתפה בתחרות אפייה, גם לא כשזכתה במקום הראשון עם מתכון מיוחד לעוגת שוקולד־תפוזים.

ואז, בגיל 18, נכנס שמעון קופר לחייה.

הם הכירו במסיבת הגיוס שערך קופר, אז עוד קופרשמיד, עם חבר. אורית שגרה בשכנות לחברו הגיעה למסיבה, פגשה שם את קופר והשניים הפכו לזוג. הוא היה החבר הראשון שלה. לו היו כמה חברות לפניה, אבל היא הייתה הרצינית מביניהן. קופר התחבב מיד על הוריה של אורית. הם ראו בו בחור רב קסם, מרשים חזותית, מסור, אחד שתמיד שש לעזור. "הוא היה כמו הבן שלי", סיפרה דבורה דורון. "כשכאב לו משהו, הוא לא היה הולך לאמא שלו לספר, אלא בא אלי".

גם דב, אביה של אורית, חיבב את קופר, בזכות ידי הזהב שלו ולשונו החלקלקה. הוא היה מוכן להעלים עין מנטייתו של קופר להגזמות, לעתים אפילו לבדיות, שאבחן אצלו כבר מתחילת הקשר שלו עם בתו. "הוא יכול היה למכור קרח לאסקימואים", סיפר דב. "והבת שלי הייתה כזאת פחדנית... אמרתי, היא צריכה אחד כזה שישמור עליה".

הקשר הזוגי בין אורית לקופר נמשך גם לאורך השירות הצבאי של שניהם. כשנה אחרי שהשתחררו, פנה דב דורון לקופר. "שמע", הוא אמר לו, "אורית לא יכולה לאבד שנים סתם כך. תחליט: או שאתה מציע לה נישואין, או שאתה עוזב אותה". קופר ביקש כמה חודשים לחשוב. "אל תחשוב", ענה דב. "אתה רוצה להתחתן? תתחתן. אם לא, תעזוב אותה. חבל על הזמן שלה". קופר בחר באפשרות הראשונה. ביוני 1983 הוא ואורית דורון נישאו.

דורון וקופר ביום חתונתם. צילום: מתוך הספר "לתפוס רוצח"דורון וקופר ביום חתונתם. צילום: מתוך הספר "לתפוס רוצח"

שנות הנישואין הראשונות היו טובות. הם מצאו לעצמם חוג חברים קרוב, כולם זוגות צעירים מחולון, והיו נפגשים בעיקר בסופי שבוע כל פעם בבית אחר, ומרבים לצאת לטיולים ופיקניקים בחיק הטבע. שמעון ואורית, הזוג הראשון שהתחתן, הפכו למרכז החבורה. לדברי הוריה של אורית, מבחינה משפחתית קופר תפקד באותן שנים כבן זוג אידיאלי. כשהבן הבכור, בני, נולד, הוא התגלה גם כאבא נפלא. בני הפעוט היה כרוך אחריו ונוצר ביניהם קשר הדוק.

מבחינה כלכלית חייהם של בני הזוג לא היו פשוטים כבר מההתחלה. קופר עבד כאיש דפוס, אורית כפקידה בבנק, אבל הם נישאו אל תוך תקופת האינפלציה המשתוללת, ורוב הכסף שאותו קיבלו כמתנה לחתונתם איבד מהר מאוד מערכו. רק בקושי הם הצליחו לרכוש דירה בשכונת נווה עופר שבדרום תל אביב, ונאבקו במשכנתה, שבשל האינפלציה הלכה ותפחה מדי חודש. כשנולד עדי, הבן השני, אורית הפסיקה לעבוד, ונשארה לטפל בו. אז גם משהו ביחסים בינה לבין קופר החל להתערער.

"תראה, מתח ביניהם היה אולי שנתיים לפני המוות", סיפר דב דורון.

"אלה היו שנים קשות מאוד מבחינה כלכלית", הסבירה דבורה, האם, "היא לא עבדה, והוא החליף עבודות בקצב. הוא כל פעם סיפר שחייבים לו כסף, אבל לא פעל כדי לגבות אותו. עזרנו להם כלכלית. הייתי קונה להם ירקות ופירות כי לא היה להם בבית".

השנים הקשות ההן ניכרו על אורית, גם מבחינה פיזית. הוריה סיפרו שבתקופה ההיא השמינה מאוד והזניחה את עצמה וגם את הבית. אביה נהג באותם ימים להקניט את בתו על צורתה החיצונית ובמיוחד על משקלה. אם תתגרשי, הטיח בה פעם, אף גבר לא ירצה להתחתן איתך.

"אחרי שהיא ילדה את עדי, היא נשארה בבית, והיינו בקשר יותר רציף", סיפרה לימים חברתה, עדנה ביק. "הרבה לא ידעתי. אורית הייתה טיפוס מאוד סגור והייתה בנו תמימות של פעם - לא ממש דיברנו על יחסים אינטימיים ודברים כאלה. שמעון עבד המון שעות בבית הדפוס. הרבה לילות, הרבה סופי שבוע. היא הייתה הרבה שעות לבד עם הילדים, כי שמעון היה בעבודה. היה לה קשה לגדל לבד את הילדים, היה לה קשה עם שמעון. גם היה לה קשה כלכלית. היא חשבה שאין הלימה בין שעות העבודה שלו לבין מה שהוא מכניס הביתה, אבל ניסתה להצדיק את זה בכך שהוא לא בעל מקצוע, אלא לומד את המקצוע, ולכן הוא משתכר פחות".

ההיעדרויות של קופר מהבית הפכו יותר ויותר תכופות. בקיץ, מספר חודשים לפני שאורית מתה, הוא הודיע יום אחד שהוא יוצא לשירות מילואים ממושך, ולמשך חמישה שבועות רצופים, למעט ביקורים חטופים, לא הגיע הביתה. אורית נשארה לשאת לבד בעול הבית והטיפול בילדים במהלך רוב תקופת החופש הגדול. "כשהוא חזר ממילואים, הוא הגיע עם בגדים אזרחיים, נקי, מסודר", סיפרה לימים דבורה דורון על רשמיה מביקור שקיימו היא ובעלה באותו יום בבית משפחת קופר. "אני לא יודעת איך חוזרים ממילואים ככה... אבל זה היה נראה לי קצת מוזר. היות שהוא חזר מאוחר שאלנו אותו למה כל כך מאוחר, אז הוא אמר שבדרך חתכו לו את הצמיגים. כשסיימנו את הביקור ירדנו למטה וראינו שכל הצמיגים בסדר גמור".

כעבור שבועיים קופר נעדר גם מארוחת ערב ראש השנה. כשדבורה ניסתה לברר איפה היה, קופר השיב ששוב נאלץ לרדוף אחר מישהו שחייב לו כסף. אורית החלה לצאת בלעדיו. לחתונה שאליה הוזמנו באותם ימים הופיעה עם אחיה במקום עם בעלה. גם כשסוף־סוף נפגשו, אי אפשר היה להסתיר את המתח בין בני הזוג. באחת הפעמים כשהגיעה לבקרם, שמעה האם את אורית מאיימת על קופר: "אתה תראה, אני עוד אעזוב אותך עם הילדים".

"הייתה לנו שיחה על שמעון", סיפרה לימים עדנה ביק. "היא אמרה לי שהיא מתלבטת אם לקחת בלש, כי היא חושבת שהוא בוגד בה. אני בתמימות ובצחקוקים שלי אמרתי לה שזה נשמע לי מאוד הזוי, כי מי תרצה את שמעון. כששאלתי אותה למה את לא מתגרשת אם כל כך לא טוב לך, אז היא אמרה 'מי ייקח שמנה כמוני?' וזהו, בזה זה נגמר. זאת הייתה שיחה הזויה, כי בדרך כלל אף פעם לא דיברנו על נושאים שבינו לבינה, אז זה קצת הפתיע אותי".

אורית התלבטה זמן ממושך אם לשתף את הוריה בחשדות. לבסוף אזרה אומץ וביקשה לדבר ביחידות עם דבורה, אמה. "אני חושבת שיש לשמעון אישה אחרת", אמרה לה.

"איך את יודעת?", שאלה דבורה.

"אמא, כל הדברים שלו נעלמים מהבית".

"יש לכם בכלל יחסים אינטימיים?".

"רק כשהוא רוצה".

דבורה התלבטה עד כמה להתערב. לבעלה לא סיפרה דבר. לבסוף הציעה לאורית לדבר על זה עם קופר. לנסות לברר איתו את העניין. עד היום היא לא יודעת אם אורית שמעה לעצתה.

בסתיו 1993 דווקא נראה היה שאורית חוזרת אט־אט למסלול. אחרי שנים ללא תעסוקה, היא מצאה עבודה כפקידה במשרדים הראשיים של קופת חולים מכבי ברחוב אילת בחולון. לחברותיה סיפרה כמה טוב לה אחרי שנים שבהן הייתה סגורה בבית להתעורר מדי בוקר, להתלבש ולצאת לעבוד. השינוי המרענן ניכר גם בחיצוניותה. חברותיה הבחינו שהחלה להתלבש יפה. היא הסתפרה, והחלה לצבוע את שערה בגוונים. "עצם זה שאת לא צריכה לקום וללבוש את סמרטוטי הבית אלא להתלבש יפה ולצאת לעבודה, זה עושה טוב לבן אדם, וגם לאורית זה עשה טוב", העידה עדנה ביק, חברתה.

באותם ימים של ראשית החורף עסקה אורית באינטנסיביות בהכנות לקראת מסיבת הפתעה שתכננה לכבוד שלושה אירועים שחלו במקביל: יום הנישואין של הוריה, יום הולדת 60 לדבורה, אמה, ויציאת האם לפנסיה. עדנה שעזרה לה לאפות עוגה למסיבה זוכרת שאורית נראתה שמחה במיוחד. גם חברה אחרת, ז'קלין הלד, סיפרה שאורית נראתה נלהבת באותו יום, כשנכנסה לבקר אותה במשרדה שבמרכז חולון והציגה בפניה את המתנה שקנתה לאמה לכבוד המסיבה, כותונת לילה מהודרת. "היא אמרה לי 'ז'קלין, אני מה זה שמחה שם בעבודה הזאת. אני חושבת שאני יכולה להתקדם במכבי'".

ביום שני, 17 בינואר 1994, בשעות אחר הצהריים, הגיעה אורית עם שני בניה לבקר את הוריה, דב ודבורה דורון. "היה לה מצב רוח מצוין", סיפר דב. קופר לקח את הילדים להסתפר, ואורית נשארה בבית ההורים. היא נכנסה לחדרו של ד', אחיה, ישבה איתו על המיטה, ושיתפה אותו בהתרגשות לקראת מסיבת ההפתעה שתוכננה לשבת. כשדבורה שבה הביתה, אורית ביקשה ממנה שתקנה לעצמה בגד יפה ליום ההולדת, מבלי להסביר מדוע. בשבע וחצי, כשהילדים חזרו עם אביהם מהספר, אורית נפרדה מהוריה. דבורה עוד הפצירה בהם שיישארו לארוחת ערב, אבל אורית סירבה. זאת הייתה הפעם האחרונה שהוריה ראו אותה בחיים.

בשש בבוקר למחרת צלצל הטלפון בבית משפחת דורון. "בוא מהר", הודיע שמעון קופר לדב שהרים את השפופרת, "קרה משהו לאורית". כעבור רבע שעה, כשדב נכנס לדירתם של קופר ואורית, הוא ראה את בתו שוכבת על צדה על ספת הסלון, כשכפות ידיה מונחות אחת על השנייה מתחת לראשה. העיניים שלה היו עצומות, והפנים שלוות. היא לבשה חליפת טרנינג ירוקה ונראתה ישנה. דב נגע לה בלחי שהייתה חמימה. על השולחן בסלון עמד בקבוק מים ולידו היו פזורים כדורים וחפיסות כדורים ריקות.

דב התקשר למשטרה ולמד"א ובינתיים ניסה לחפש בעצמו סימנים אפשריים לסיבת המוות. תחילה בחן את העיניים של אורית. מספרי מתח שקרא, ידע שבמקרה של חניקה, עיני הנחנק אמורות לבלוט החוצה. אבל העיניים של אורית לא בלטו. אחר כך הסתכל על הצוואר לראות אם יש סימני חניקה מחבל, ובדק באצבעותיו אם מחיצת האף שבורה. הכל נראה רגיל. דב העיף עוד מבט בכדורים הפזורים, והעריך שבתו התאבדה כנראה. מיד אחר כך התקשר לדבורה, אשתו.

דבורה הגיעה בתוך עשר דקות ממקום עבודתה בדרום תל אביב. כשנכנסה נפל מבטה על בקבוק המים שהיה מונח לצד הספה ולידו כעשר חפיסות ריקות של כדורים מסוג היפנודורם ואסיבל. דבורה ניגשה לקופר וחיבקה אותו ארוכות בבכי. אחר כך נכנסה לחדר השינה של בני הזוג כדי לנסות להירגע. היא התהלכה מקיר לקיר, בוכה וצועקת.

בינתיים הגיעו לדירה אנשי משטרה ומגן דוד אדום. הפרמדיק חיבר את מכשירי ההנשמה. לאורית לא היה דופק והיא לא נשמה. האישונים שלה היו מורחבים ולא הגיבו לאור. הקו על צג המוניטור היה ישר, ולד"ר בוריס נפח, רופא האמבולנס, לא נותר אלא לקבוע את מותה. הוא כתב בדוח הפעולה שלו שמצא כדורים סביב המנוחה, והוסיף שהיא קיבלה את הכדורים בערב שלפני. האדם היחיד שיכול היה למסור לו את האינפורמציה הזאת היה שמעון קופר.

אחרי שהוצאה הגופה מהבית, התפנה קופר להסביר להוריה מה קרה. הוא סיפר לדב ודבורה שבמהלך הלילה אורית עברה לישון בסלון, כי הוא ביקש להירדם, והיא רצתה להמשיך לצפות בטלוויזיה. בבוקר היא לא העירה אותו כהרגלם והוא איחר לקום.

"כשהתעוררתי וראיתי שאני מאחר", סיפר קופר, "צעקתי לאורית 'קומי כבר, קומי כבר', והיא לא קמה". בתוך כל ההתרחשויות וההלם, דב ודבורה דורון לא שמו לב שנכדיהם אינם נמצאים בדירה. רק בהמשך הבוקר, כשהגיעה לדירה עדנה ביק, חברתה של אורית, היא שאלה את קופר מי הכין את הילדים ושלח אותם לבית הספר. קופר הסביר לה שכשלא הצליח להעיר את אורית והבין שהיא מתה, העיר את הילדים והכין אותם ללימודים, תוך שהוא מבקש מהם לשמור על השקט "כי אמא ישנה" ומונע מהם להתקרב לסלון. למרבה המזל, סיפר, הילדים יצאו בזמן לבית הספר ובכך נחסכה מהם הדרמה שהתחוללה בבית.

ההנחה המיידית של דב ודבורה דורון הייתה שבתם התאבדה, אף על פי שלא הייתה לכך סיבה נראית לעין. אורית אומנם חוותה משבר לא פשוט בזוגיות, אבל הם לא הבחינו אצלה בשום סימני דיכאון ודווקא בימים שלפני מותה היא נראתה מאוששת ונלהבת מהעבודה החדשה שמצאה ומההכנות למסיבת ההפתעה. חפיסות הכדורים הריקות שנמצאו לצד גופתה והדברים שאמר להם קופר כי ייתכן שאורית שקעה בדיכאון מתמשך מתוך בדידות איומה השתיקו את הקול הפנימי שאמר להם שבתם שהייתה פחדנית גדולה, לא תעז לפגוע בעצמה.

"אנחנו לא חשדנו בשום עבירה מצד קופר", הסביר לנו דב דורון את הלך הרוח בשעות ובימים שאחרי האסון. "הדבר היחיד שאני הטחתי בו בפנים היה המתח ביניהם, והבגידה בשבועות שלפני. הוא לא ענה. מצד שני הוא גם לא הכחיש. הוא השתדל לא לפגוע בי. באחת הפעמים אמרתי לו: 'שמעון, אלוהים יודע את האמת, ואני מאמין שיש צדק בשמיים. אם אתה חטאת כלפי הבת שלי, יסלח לך אלוהים'".

קופר בבית המשפט. צילום: אבשלום ששוניקופר בבית המשפט. צילום: אבשלום ששוני

את סוד נסיבות מותה של אורית החליטו ההורים להשאיר בתוך המשפחה. קודם כל כדי למנוע מהילדים את התחושה האיומה שאמם זנחה אותם, וגם בגלל הבושה. לכן הם אימצו בנכונות מלאה את גישתו של קופר שעדיף להסביר למתעניינים שאורית מתה מסרטן, או מקסימום להגיד שהיא החליטה לשים קץ לחייה כדי להפסיק את ייסורי המחלה הסופנית, שהייתה הורגת אותה בכל מקרה. חברתה של אורית, ז'קלין הלד, שפגשה את דב ודבורה דורון זמן קצר אחרי האסון, העזה לשאול אותם מה באמת קרה. "ז'קלין, היא הייתה מאוד חולה", ענו לה ההורים קצרות וז'קלין לא הוסיפה לשאול.

עדנה ביק הייתה אחת הראשונות ששמעה מקופר את הגרסה המפורשת שאורית התאבדה בגלל מחלת הסרטן שבה חלתה. עדנה לא האמינה. היה ברור לה שאורית הייתה משתפת אותה במשבר שכזה. קופר, שהבחין בחשדנותה, הוסיף וסיפר לה שלאורית היו חיים לא קלים וגם פירט שדב, אביה, נהג להכות אותה ולהתעלל בה נפשית. לעדנה, שהכירה את אורית שנים, לא היה מושג על מה הוא מדבר. אורית אומנם באה מבית מחמיר והאב שהיה מנהל בית ספר הציב דרישות גבוהות לילדיו, אבל אלימות, למיטב ידיעתה, מעולם לא הייתה שם.

האמת היא שההורים עצמם היו שרויים בחוסר בהירות באשר לנסיבות מותה של בתם. זמן קצר אחרי האסון ביקשה המשטרה לנתח את גופתה של אורית. קופר סירב בתחילה, אבל דב דורון דחק בו לחתום על הסכמה "כדי שלא תעלינה בעתיד שאלות קשות". קופר נאלץ להסכים.

כחודש מאוחר יותר קיבלו ההורים בדואר דוח של עמוד אחד בלבד, המפרט את סיבת המוות לכאורה. שרויים באבלם, לא שאלו את עצמם איך ייתכן שמסמך כה רגיש נשלח אליהם באופן כל כך משונה. כעבור זמן הדוח ייגנב מהבית בנסיבות משונות לא פחות. פורץ נכנס דרך התריס בקומה הראשונה בזמן שדב ודבורה שהו בחו"ל, השאיר בלגן אדיר בבית, אבל לא התעניין בתכשיטים, בכסף או במכשירי חשמל. הדבר היחיד שלקח איתו היה תיק מסמכים, ובתוכו גם הדוח המוזר שנשלח אל הוריה של אורית.

כשנפגשנו איתם, דב דורון אמר לנו שלמיטב זיכרונו במסמך האבוד נכתב שאורית מתה “due to heart failure", כלומר בשל כשל לבבי. דבורה זכרה תוספת בכתב יד שבגופה של אורית נמצאו גם "שרידים של כדורים לא מעוכלים". סיבת המוות הזאת, כשל לבבי, היוותה לאורך השנים מוצא נוח עבור ההורים: כשסיפרו שאורית מתה ממחלה, הם אפילו לא הרגישו שהם משקרים.

לימים, אחרי שידור כתבת התחקיר ב"עובדה", כשאחד המקורות החסויים יציג לי עותק של הדוח הפתולוגי האמיתי של אורית דורון, יתחילו להתבהר התהיות בדבר אותו דוח מוזר שקיבלו הוריה של אורית בדואר, כמו גם הסיבות האפשריות לגניבת אותו הדוח.

כבר בלוויה של אורית, שמעון קופר התנהג מוזר. ד', אחיה של אורית, נזכר שכשהגיע לבית העלמין ראה את קופר ממתין דקות ארוכות לבד בתוך הרכב, מסרב לצאת.

כשיצא לבסוף וטקס הלוויה החל, התפתח עימות בינו לבין דב דורון, האבא, ממש מעל הקבר הפתוח. דב השלים אז את כתיבתו של ספר נוסף, וביקש להכניס עותק שלו לקבר. קופר התפרץ עליו בכעס והאשים אותו שלא היה בסדר כלפי בתו עוד בחייה. "כאילו שבגלל היחס הזה של האבא היא התאבדה", חשה ז'קלין הלד, שהייתה עדה לוויכוח.

במהלך השבעה, הלכה התנהגותו של קופר והפכה ליותר ויותר מוזרה. למעשה, הוא בקושי נכח בימי האבל. הוריה של אורית ואחיה ישבו רוב הזמן לבד עם אמו ואחותו של קופר. הוא עצמו נהג להיעלם לנסיעות של שעות ארוכות, לעתים עם הילדים ולעתים לבד. דבורה דורון זוכרת שבאחת השיחות שהתקיימו בהיעדרו שאלה לפתע פרידה, אמו של קופר, אם לאורית היה סרטן השד. "לא, מה פתאום?", השיבה דבורה דורון.

"כי לפני שהיא מתה, שמעון אמר לי שמצאו לה סרטן כזה, והוא חייב כסף לטיפולים. נתתי לו 6,000 שקל".

"כשהוא בכל זאת היה מגיע, זה היה זוועה", סיפרה לנו דבורה, אמה של אורית. "הוא התחיל להוציא את הבגדים של אורית מהארון, לעשות חבילות ולהוציא מהבית. מיד. לא יודעת לאן הוא לקח את זה. ואני הייתי בשוק כזה, לא הבנתי מה נעשה פה. מזל שהייתי איתו בחדר ולקחתי דברים מאוד יקרים לי שלה, כי אחרת הוא היה לוקח את הכל".

ואז, יום אחרי השבעה, קופר פשוט נעלם. הוא לקח איתו את שני הבנים ולא השאיר סימן, לא כתובת ולא מספר טלפון. "זה היה נראה לי מטורף", סיפרה דבורה דורון. "הייתי אובדת עצות. לא ידעתי מה לעשות. הוא פשוט לקח את הילדים והסתלק. הייתי בהלם. התחלתי לקבל טיפול פסיכולוגי. רציתי לקבל כלים להתמודד עם זה. לא ידעתי איך אני מתנהגת עם כל העניין הזה".

שבועיים הם לא שמעו ממנו מילה. ואז הוא התקשר וסיפר ששכר דירה מחבר בנתניה, עבורו ועבור הילדים, שיש בית ספר ליד הבית, והכל ממש בסדר. דבורה ביקשה לדבר עם הילדים בטלפון. "עוד לא", ענה לה קופר.

"למה?", תהתה דבורה.

"ככה", השיב קופר. "עוד לא".

רק חודשיים אחרי סיום השבעה של אורית, בפורים, זכו דב ודבורה דורון להיפגש עם נכדיהם. כשבני ועדי נכנסו עם קופר לביתם בחולון, דבורה התנפלה על האב. היא דרשה ממנו את הכתובת החדשה ואת מספר הטלפון כדי שיוכלו לשמור על קשר רצוף עם הילדים. קופר התרצה לבסוף ונתן להם את הפרטים של הדירה בנתניה. כעבור שבועיים נסעו דב ודבורה דורון לבקרם.

"אני נכנסת לדירת שלושה חדרים", סיפרה לימים דבורה דורון. "מסודרת להפליא, מטבח יפה, תמונות על הקיר, הכל פיקס. בחדר הילדים היו שתי מיטות נוער, ועל הרצפה עוד שני מזרנים. מיד ראיתי סימנים של אישה נוספת בבית, אני הרי לא מטומטמת, אבל לא אמרתי שום דבר. שמעון סיפר שיש גרושה עם שני ילדים שגרה שתי קומות למעלה, שבאה לעזור לו עם הילדים ומביאה לו אוכל. הבנתי מיד שיש ביניהם קשר רומנטי. לא הייתי צריכה הוכחות. פשוט ידעתי. היה לו בית מוכן מראש".

מסע בלשי של שבע שנים

המסע בעקבות שמעון קופר, האלמן הכפול מקיבוץ אייל, התחיל באוקטובר 2009 בשער גן הילדים של הקיבוץ. שיחה אקראית עם אחת האמהות בגן של בנו עוררה את חשדותיו של עמרי אסנהיים, כתב חוקר בתוכנית "עובדה", באשר לנסיבות מותה המסתורי של אחת מחברות הקיבוץ, ג'ני מלמד. כשהחל לבדוק את תעלומת מותה של ג'ני, רעייתו השלישית של תושב הקיבוץ, קופר, גילה אסנהיים קווי דמיון מוזרים בינה לבין מקרה המוות של אשתו הראשונה, אורית דורון.

אסנהיים והתחקירנית ליאת לויאן יצאו למסע עוצר נשימה בין הנשים בחייו של האלמן הכפול. כל אישה סייעה להם לפרק עוד לבנה בחומות שבנה קופר סביב סיפורי חייו השונים, כל פגישה סיפקה להם עוד רמז לפענוח התעלומה וכל שיחה חשפה בפניהם עוד טפח בשיטות העבודה של קופר, שידע לפרוט במיומנות אכזרית את נדיבות לבן ובדידותן של הנשים הללו לנכסים ולכסף מזומן.

אחרי שידור התחקיר ב"עובדה" הגיש קופר תביעת לשון הרע בסך 5 מיליון שקלים נגד אסנהיים והתוכנית. אל אחד מדיוני המשפט הסוערים הגיעה קצינת משטרה, שהחלה בחקירה סמויה נגד קופר. חמישה חודשים אחרי שהעיד נגד אסנהיים ו"עובדה" בבית המשפט במסגרת תביעת הדיבה שאותה הגיש, נעצר שמעון קופר בחשד לרצח.

ביוני האחרון, אחרי משפט שארך שנים, הרשיע בית המשפט המחוזי מרכז את קופר ברצח נשותיו, אורית וג'ני, ונגזרו עליו שני מאסרי עולם. קופר הודיע שישקול לערער.

ספרו של עמרי אסנהיים, "לתפוס רוצח" (הוצאת כנרת־זמורה ביתן), שיצא השבוע, הוא תיעוד אישי של שבע שנות המסע הבלשי המטלטל הזה. הוא חושף את הסודות והשקרים בחיי הנישואים ומספק הצצה לנבכי מערכות החוק שבהן נחתכים גורלות.