רחל נעים (62) מגני יוחנן חלמה בילדותה להיות זמרת או אחות בבית החולים קפלן ברחובות. ציפי עובדיה (64) מחולון מעידה על עצמה שתמיד חלמה להיות עובדת סוציאלית. החיים, כידוע, מתרחשים בזמן שהאדם מתכנן תוכניות, ואת עובדיה ונעים הם הובילו לעבוד כמטביות, שמטפלות בקשישים. "זה מתאים לי. יש לי גישה לאנשים, אני מחוברת אליהם", אומרת עובדיה. "למדתי מזכירות ומנהל, עבדתי באגד בתפקיד מזכירת בית אגד ואחרי ארבע לידות רציתי לגדל את ילדיי, שיהיה לי שקט נפשי, ולא לשים אותם במעונות. רק כשהם הלכו לגן, סיפרה לי שכנה מבוגרת, שנהגתי לבקר ולהביא לה עוגות, שהיא זקוקה למטפלת. ילדיה פנו אלי ואמרו לי: 'אמא מאוד אוהבת אותך. את מוכנה להיות מטפלת שלה?' לא ידעתי בכלל שיש דבר כזה שקוראים לו 'חוק סיעוד'. כשהבנתי שיש דבר כזה, אמרתי למשפחה: חבל על הכסף. אני אטפל בה. בואו ניכנס לחברה, וכך נכנסתי למטב".

מאז חלפו 27 שנה שהיא בעמותת מטב. "את יכולה למלא את העיתון עם הסיפורים שלי", היא אומרת. במרוצת השנים עבדה, בין השאר, עם חולת אלצהיימר קשה. "הלכתי איתה, גם כשהגיעה העת לעבור לבית אבות, ממקום למקום, עד שיימצא לה המקום הנכון. אני לא מרימה ידיים. אוהבת להתמודד עם המקרה. יש לנו עובדת סוציאלית, אחות, ואם יש בעיה, הן תמיד יהיו לצדי וינחו אותי. אבל לי יש אינטואיציה חזקה".

הצרכים ההולכים וגדלים במטפלים סיעודיים ידועים, אבל הנתונים לא מעודדים: בישראל חיים כ-77 אלף תושבי ישראל שעוסקים בטיפול בקשישים, רובם המכריע נשים. 45,000 נוספים הם מהגרי עבודה – מטפלים סיעודיים זרים. מטב מעסיקה יותר מ-18,000 מטפלים ומטפלות סיעודיים, רובם תושבי ישראל. הם מרוויחים שכר מינימום, תעריף שקבע הביטוח הלאומי. מקצוע הטיפול הסיעודי כפי שהוא היום, אינו מוכר כפרופסיה - מקצוע שהעיסוק בו כרוך במומחיות מיוחדת ומצריך הכשרה פורמלית אינטנסיבית, ושהעוסקים בו משתייכים בדרך כלל לארגון מקצועי שמבקש להגן על האינטרסים של חבריו. על פי סקירת המועצה הלאומית לכלכלה מאוקטובר 2015, העלייה הצפויה בהיקף הנזקקים לסיעוד צפויה להשפיע רבות על הביקוש למטפלים הסיעודיים ועל שוק העבודה בכלל. על פי ההערכות, עד שנת 2030 יהיה צורך בכ-130 אלף מטפלים נוספים. אם יישמר חלקם של העובדים הזרים בתחום, תידרש תוספת של כ-55 אלף מטפלים זרים וכ-75 אלף מטפלים ישראלים.

"הנשים האלה משנות כל בוקר חיים של אנשים. אני מעריץ אותן על ההבנה שלהן. הן יכולות ללמד הרבה מאוד אנשים את מה שבאמת חשוב בחיים", אומר מנכ"ל עמותת מטב ליאור שטרסברג. "מעבר לעבודה היומיומית, העובדה שיש מטפלת שמגיעה ואומרת 'בוקר טוב', מחייכת, פותחת את החלון, מכניסה אור לבית ושומעת את האדם, היא דבר חשוב מאוד. זה מקצוע קשה. עבודה שוחקת שיש בה הרבה מאוד עומס מנטלי ובדידות. כגוף שעוסק בתחום הזה יותר מ-

ליאור שטרסברג, מנכ"ל עמותת מטב. צילום: שחר קלאורהליאור שטרסברג, מנכ"ל עמותת מטב. צילום: שחר קלאורה
50 שנה, ברור לנו שזו שליחות. רק מי שנדרש לעניין הזה מבין כמה הוא חשוב".





ועדיין, מקצוע הטיפול הסיעודי לא נחשב כפרופסיה בפני עצמה.

"ואת זה צריך לשנות באמצעות קביעת קריטריונים לגיוס כוח אדם, פיתוח והכשרות מקצועיות כפי שעושה מחלקת ההדרכה שלנו בעמותה. חלק גדול מהאנשים שעוסקים בתחום נמצאים במעגל העוני. שינוי יכול להיות בעל משמעות חברתית, ויסייע להם לצאת ממנו".

כיום, מתוך עשר מטפלות, המדינה דורשת רק משלוש לעבור הכשרה מסודרת. "בחלק מהמקרים, מי שידו משגת הולך לפתרון של עובד זר, ומי שלא – מצוי בבעיה קשה", אומר שטרסברג. "ברור לי שיש מגבלות תקציביות והשמיכה קצרה, אבל אם יבינו שמדובר בנושא מרכזי ומשמעותי ויטפלו בו, אפשר לעשות הרבה יותר. לשמחתי, זה נמצא על סדר היום הציבורי באמצעות שר הרווחה, שר הבריאות, ביטוח לאומי, השרה לשוויון חברתי, אבל כמו בכל רפורמה מבורכת וטובה ככל שתהיה, אם לא יהיה טיפול הוליסטי בתחום המטפלות, נעמוד לפני שוקת שבורה".

הבית השני

"מי שטוב לו בחיים, מקרין את זה בעבודה. כשאני נכנסת לבית, אני נכנסת למשך שנים", אומרת ציפי עובדיה. "אני לוקחת את העבודה איתי הביתה. אם אני רואה שהמטופלת שלי לא מרגישה טוב, תמיד אהיה בקשר עם המשפחה ולא אשאיר שום דבר פתוח. בעלי יגאל שותף לעבודה הזו. הוא אדם מקסים. אם מטופלת נקלעת למצב שבו הילדים גרים רחוק ולא מסוגלים להגיע ולקחת כיסא גלגלים, הוא ייסע לכל מקום שיש צורך וייקח אותם".

אצל אחת המשפחות עבדה במשך ארבע שנים. המטופלת חיה בבית בתה. לאחר שהבת הוכרה כנכה שזקוקה לכיסא גלגלים, עובדיה לקחה על עצמה לטפל גם בה, בהתנדבות. "הלכתי לעיריית חולון והוצאתי לה רישיון כדי לעשות פתח שתוכל לצאת החוצה, אחרי חודשים ארוכים שלא ראתה אור שמש. בעזרת חברה ארכיטקטית פתחנו לה יציאה מהמטבח. גייסתי מהנדס מתנדב שבנה לה רמפה, וניהלתי תכתובת עם משרד הבריאות כדי שייתנו לה כיסא גלגלים חשמלי. נלחמתי כל רגע כדי שיהיה לה טוב ולהחדיר בה ביטחון. אמרתי לה: אני עומדת על ידך. אני פה. בינתיים, המטופלת נפטרה, והמשפחה המשיכה להיות איתי בקשר. כשבעלה של המטופלת התעוור, המשפחה פנתה אלי. הוא התעקש שרק אני אטפל בו. הובלתי אותו למספרה, לקניות. יש לי המון סבלנות ואני מודה לקב"ה שהתברכתי בסבלנות וחמלה לאנשים". עובדיה רוקמת קשרים אישיים עם המטופלים ובני המשפחה. חלקם אף מתארחים ליד השולחן שלה בחגים.

איפה התמורה הגדולה שאת מקבלת?

"הכסף במקצוע הטיפול לא משחק תפקיד, זה פשוט עושה לי טוב בנשמה. אני אומרת לילדים שלי: אדם לא צריך להסתכל על עצמו. אנחנו צריכים להסתכל מסביב. המטופלים שלי יודעים שאני לא מסתכלת על השעון כשאני איתם. אני גרה באותה שכונה 40 שנה. אנשים מכירים אותי, וכשיש בעיה עם קשיש, הם יודעים שיש כתובת, ובשבילי מטב הפכה לבית שני".

"העמותה רואה בעבודת הטיפול הסיעודי משימה חשובה ומשמעותית", אומר שטרסברג. "זה ציבור שיש להעריך ולהוקיר. אנחנו נחושים להוביל שינוי והמדינה מוכרחה להתגייס אליו. הנשים האלה, באהבת האדם שיש בהן, בעוצמה ובנתינה האין־סופית, מעוררות השראה בכל פעם מחדש. יש לנו פסיפס מאוד מגוון של מטפלות: יהודיות, ערביות, פסיפס מרתק שמייצר חיבורים בין אנשים ומפגשים שהמאחד ביניהם זה האדם. מתוך ההבנה הזאת ייסדנו פרויקטים ייחודיים למענן. יש לנו קרן סיוע שנתית על סך רבע מיליון שקלים בשנה, שמטרתה לסייע למטפלות שנקלעו למצב כלכלי קשה, קרן מלגות למען ילדי המטפלות על סך 300,000 שקל בשנה, וכמובן אנחנו שמים דגש עליון על כל נושא ההכשרות וההדרכות, הליווי של אנשי המקצוע, בהם עובדים סוציאליים, אחיות, גרונטולוגים. מעבר לזה אנחנו מסייעים במימון קורסים גם בתחום עמותת 'פעמונים' לניהול כלכלי נכון, יש לנו שיתוף פעולה עם קרן 'מעגלים' למימון הכשרות מקצועיות למטפלות, ביטוח רפואי ייחודי בשוק עם כיסוי רחב, השקעה גדולה בימי כיף ונופשים ושי לילדי המטפלות שנכנסים לכיתה א'. זה מקום שעושה הכל כדי שהמטפלת תראה בעבודתה משפחה".

חלק מהמשפחה

כששואלים את אמאל סייף (54), אם לארבעה וסבתא לשבעה מיפו, במה היא עובדת, היא עונה: "אני עוזרת לקשישים". באותה נשימה היא מוסיפה: "אני מסתכלת עליהם כאילו הם ההורים שלי. אין לי בעיה להתכופף, להגיש נעליים, להגיש אוכל. אני לא רוצה להזדקן ולעזוב את העבודה הזאת".

שנים ארוכות עבדה כתופרת במפעל גוטקס. כשנמאס לה, החליטה לעשות תפנית. "החלטתי לעשות משהו טוב. בהתחלה היה לי קצת קשה. עבדתי אצל גברת נג'ימה, שהייתה עיראקית. בהמשך שלחו אותי לגברת אחרת, כדי להיות מחליפה של המטפלת שלה. היא החליטה לא לוותר עלי. 16 שנה הייתי אצלה. הגעתי אליה ערבייה לא דתייה ועם השנים נעשיתי דתייה. כך יצא ששתי נשים דתיות, יהודייה וערבייה, מתקרבות. היא לימדה אותי למיין כלים – חלבי ובשרי, ועם השנים, כשהיא לא הצליחה יותר לבשל, התחלתי לבשל בשבילה וקיבלתי מחמאות על הבישולים מהילדים שלה. הכנתי לה נרות ומים לשבת".

איפה הקושי?

"אני לא מזהה שום קושי. גם בתקופות שאני צריכה לרוץ בין בתי החולים, גם אם האדם שאני מטפלת בו מאושפז, אני לוקחת את זה טוב. כמה כסף יוצא לי מזה? מספיק כדי לחיות. זה שהם מברכים אותי, עושה לי טוב".

מאז שרחל נעים, אם לארבעה וסבתא לעשרה, זוכרת את עצמה, היא מטפלת באנשים. "אני עושה בשבילם את כל מה שצריך, לא רק לפי הגדרות העבודה", היא אומרת. "הילדים שלי יודעים שאני מכורה לעבודה. הם אומרים שזו עבודת חסד ויודעים שיש לי מה לתת. גם למשפחה אני כזאת. כנראה שנולדתי עם התכונה הזאת, שגורמת לי לרצות לתת. אני לא אוהבת שינויים. אני אוהבת להיכנס לחברה, לבית, לקשיש, ועד הרגע האחרון אני לא עוזבת, גם אם קשה לי. אני פשוט מתרגלת למצב ונותנת להם את מה שצריך. הצרכים של הקשיש לא באים ברשימה מסודרת. כל מטופל זקוק לדברים אחרים, ואני מתאימה את עצמי למה שהוא זקוק. חום ואהבה – זה כמובן לכולם".

מצד אחד את לא אוהבת שינויים, ומצד שני מדובר בקשישים. זה כרוך רק בשינויים.
"ברגע שקשה לקשיש, אי אפשר לקחת את הרגליים ולהגיד 'די, אני לא יכולה. קשה לי'. אני ממשיכה עם זה עד הסוף. עד שמגיעה עובדת זרה או לוקחים אותם לבית אבות, אני לא עוזבת. לכל משפחה שאני נכנסת, אני נמצאת איתה שבע־שמונה שנים".

קשה לה למנות עם כמה משפחות עבדה עד היום. אחת המטופלות שלה, שושנה בן חותא, מספרת שהיא רואה בה בת בית. "רחל מגיעה אליי כבר יותר משנה", היא מספרת. "אני מאוד שמחה איתה ושמחה על היחס שלה. היא תמיד מגיעה בזמן ודואגת לי, שרק לא יחליפו לי אותה".

את העבודה, אומרת נעים, למדה עם הזמן. "זה לקרוא את הקושי ולראות מה הוא זקוק. לעשות להם טוב כמה שאפשר. להיות חלק מהמשפחה. הסיפוק הכי גדול בזה שאני יוצאת מהבית של הקשיש הוא שהוא מסודר, אחרי מקלחת, שיש לו ארוחת בוקר ולא חסר לו דבר. אם הם צריכים משהו, אני מביאה את זה למחרת. אני אוהבת לעשות דברים בבית ולכבד אותם במאכלים שאני עושה. אני מכבדת אותם במתנות קטנות".

ויש פרידות.

"נכון, זה קצת קשה, אבל לומדים לחיות עם זה. שמים מין מסך. היו לי משפחות של שמונה־תשע שנים והקשיש נפטר, כך שהייתי באאוט כמה ימים. יש לי מטופלת בבית חולים מעל 14 יום ואני מרגישה לא טוב עם זה. קיבלתי דיווח מהמשפחה שהמצב לא כל כך טוב. אני חושבת שזו הקשישה המדהימה ביותר שהכרתי. היא בת 90, צלולה לחלוטין, יש לה תמיד אוזן קשבת. אם קשה לי להגיע כי יש לי בדיקה, היא תמיד תבוא לקראתי, היא מתעניינת בשלום הילדים והנכדים. היא יחד איתי".