בגיל 80 ראובן מרחב מסיים את תפקידו כנשיא ארגון יוצאי מרכז אירופה, מה שהיה פעם התאחדות עולי גרמניה - ביתם ומבצרם של המכונים “יקים”.

“הייקים תמיד היו ליברלים, לא קיצונים, הכילו את האחר ובמובן הזה הלכו לפי המסורות ההרצלייניות”, מסביר מרחב רגע לפני שהוא מוסר את הנהגת הארגון לדוד בועז, שבעברו שימש כממונה על התקציבים במשרד האוצר. “תמיד כיבדנו את שלטון החוק. הדברים האתיים היו חשובים ונשמרו בדור השני ואני מקווה שיישמרו הלאה. היום יש לי חברים שיש להם נכדים מעורבים: עיראקים-יקים, מרוקאים-יקים. אתה רואה נערים, סליחה על הביטוי, שחומים ואתה חושב שאתה בא לכינוס מרוקאי ואף אחד לא עושה מזה עניין. מקובל לגמרי”.

לא שומעים את היקים בבליל הצעקות.

“אנחנו מתקוממים נגד. לא פעם כשבאתי לפאנלים והחלו לצעוק אמרתי למנחה ‘אם אתה לא עושה סדר, אז הכיסא שלי יהיה ריק’. יש כללי משחק, כללי התנהגות, צריך לבוא בזמן, דברים שבלעדיהם אי אפשר לנהל חברה. אצלנו לא גונבים ולא שודדים ואף אחד מאיתנו לא ישב בבית סוהר.

אנחנו מתעבים את הצעקות ואת ההתלהמות. במובן הזה דווקא הדור הוותיק של ‘חירות’, כמו מרידור וארידור, חושב בדיוק כמו המבוגרים במפלגת העבודה. תזכור שהיהודים תמיד היו עם צעקן ומתלהם ותרבות דיבור לא הייתה הצד החזק”.

רק שהיום הביצועיסטים נדחקים לשורה האחורית.

“לפני שנים הייתי יושב ראש התאחדות הסטודנטים והייתי בקלות יכול לעבור לספסלי הכנסת. לא רציתי, כי ראיתי מה משמעות הפוליטיקה ביום־יום וזה הגעיל אותי. לכן החלטתי ללכת למסלול מעשי, זה יותר מתאים לי. עובדה שהיקים בפוליטיקה המפלגתית אף פעם לא הצליחו, זה לא תפור עליהם. מודה באשמה”.

מודאג מהאנושות

ארגון יוצאי מרכז אירופה הוא עמותה ישראלית שפועלת למען יוצאי ארצות מרכז אירופה - גרמניה, אוסטריה, צ'כיה, שווייץ וצאצאיהם, אשר גרמנית היא שפתם ומורשת תרבותם. הארגון נוסד בשנת 1932.

מרחב, שכיהן בתפקידו הנשיאותי במשך 12 שנים, יושב כעת בביתו וכותב את תולדות חייו. אולי לא שמעתם את קולו הברור והחזק, אבל בלא מעט צמתים חשובים בתולדות המדינה האיש הזה נכח והשפיע. קבלו טעימה על קצה המזלג: שירת בשב”כ ובמוסד, היה מנכ”ל משרד החוץ כשהחלו לרקום את הקשרים עם סין, כיהן כמנכ”ל משרד הקליטה כשקלטו את יהודי אתיופיה, נושא שעד היום קרוב ללבו. הוא ייעץ לראש הממשלה אהוד ברק בוועידת קמפ דיוויד והיה חבר בוועדת טירקל, שבדקה את אירועי המשט לעזה ב-2010. “לא השתעממתי לרגע ואין לי כוונה להשתעמם בעתיד”, הוא מסכם.

אתה מודאג ממה שקורה כאן?

“אני מודאג מהכיוון שהאנושות הולכת אליו. המדינה, לדעתי, היא נס שאין כדוגמתו, וזה בולט במיוחד בעלייה האתיופית. לקחנו אנשים שבאו מתקופת הברזל והקפצנו אותם לעולם הלייזר. יש היום אלפי ילדים שעשו בגרות ואתה רואה אותם בצבא”.

אני רואה גם מצוקה ועוני.

“הוריהם לא ידעו לכתוב ולקרוא והם היום משרתים בצבא. קצין רפואה בפיקוד דרום, דרגת אלוף משנה, הוא בחור מהקהילה האתיופית. היית חושב על זה לפני 30 שנה? אתה צריך לראות את חצי הכוס המלאה. ודאי שזה קשה. יש דבר שאתה לא יכול לבטל וזה ההבדל בצבע העור. אנשים שגדלים על עולם שהוא כביכול לבן קשה להם לקלוט אחרים. עד היום יש אשכנזים שמפלים בעלי צבע עור שחור. זה מובנה בגזע הלבן, סליחה שאני אומר את זה”.

שכונת קריית משה ברחובות הפכה להארלם.

“לפני 25 שנה, כשעשו שיקום שכונות, הגדילו לאנשים דירות ונתנו להם יותר מקום. אם אתה בונה פארק לילדים, אז יש להם מקום להיות בו. אם אתה נותן בית ספר יותר טוב, יש להם מקום ללמוד. האתיופים מאוד מעודדים את הילדים ללמוד. הם יודעים בחוש הבסיסי שהדרך היחידה לקדמה היא לימוד. אם הם ילמדו מקצועות ליבה ויתפתחו בצבא ויחונכו באוניברסיטאות, הם יגיעו להישגים”.

יש מזרחים שעד היום מרגישים מקופחים.

“בהתחלה גם את הייקים דפקו וצחקו עליהם, אבל המזל שהם היו חרוצים והסתדרו. אני מסתכל על אבי ושני בני דודיו, שכל יום היו קמים בחמש וחצי לעבודה, עבדו עשר שעות ולא דפקו חשבון לאף אחד. ידעו שאם לא יעזרו לעצמם, אף אחד לא יעזור להם. הם באו מתרבות של עבודה. חלק גדול מיהודי מרוקו, מה הם היו? רוכלים. ובאו הנה, דפקו אותם מבחינה סוציאלית ומה שהיה זו רק עבודת דחק. כל המבנה החברתי נשבר, את זה צריך לקחת בחשבון”.

"לקחנו אנשים מתקופת הברזל והבאנו אותם לעידן הלייזר". סטודנטיות אתיופיות, צילום: יונתן זינדל, פלאש 90"לקחנו אנשים מתקופת הברזל והבאנו אותם לעידן הלייזר". סטודנטיות אתיופיות, צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

שאלה של טיימינג

כשמרחב היה בן 11 הוא כתב חיבור לבית הספר שמפרט את חזונו כיצד צריכה הארץ להיראות. בסיומו של החיבור כתב המורה הערה: “האם במוחך הצעיר הגית את כל המחשבות האלה?” בין היתר כתב שם על העליות ומה לעשות עם העולים ארצה. “קיימת לפנינו בעיית ההגנה על גבולות ארץ ישראל. עלינו להקים משטרת גבולות ממושמעת ומצוידת יפה, דוגמת משטרת הישובים העבריים”, כתב מרחב בן ה־11, “למשטרה זו עלינו ליצור בסיסים ומרכזים במקומות התורפה של הגבולות”.

לא יעברו הרבה שנים עד שמרחב ישמש בעצמו כאיש שישמור על גבולות הארץ, בתפקידיו בשב”כ ובמוסד, ויותר מאוחר יעמוד בצומת קריטי, ועידת קמפ דיוויד בשנת 2000, אז סירב יו”ר הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת להצעותיו של אהוד ברק ובמקום הסכם ורגיעה נפתחה האינתיפאדה השנייה. “הכל שאלה של טיימינג”, מסביר מרחב את אותו כישלון. “זה היה ביולי 2000 כשבדצמבר היו צריכות להיות בחירות בארצות הברית. ביל קלינטון היה איש חביב, אבל היה ברור לו שאם יש הסכם, המעצמה הגדולה תצטרך לפקח והממשל האמריקאי היה בחודשיו האחרונים. מצד שני, לערפאת לא הייתה תמיכה של הארצות הערביות. ברק, איש אמיץ מאוד, הלך לשם עם תמיכה לא גדולה מבית. ערפאת חשב ‘עם מי יש לי לדבר? קלינטון עוד מעט הולך, ברק אני לא יודע מה יהיה איתו ולי אין תמיכה, אז בשביל מה?’ אפילו שהוא קיבל הצעה יוצאת מהכלל”.

האשימו את ערפאת שהוא חירב את החלום.

“כשאתה שם את עצמך בנעליו, אפשר להבין אותו. זה לא בן גוריון, שברוב של שני אנשים העביר החלטה להקים מדינה, כאן לא היה לו רוב. צריך אומץ לב וערפאת פחד”.

איך אתה רואה את אבו מאזן?

“פטריוט פלסטיני ומסכן. יש לו צרה עם רצועת עזה, שלא בשליטתו, ויש צרה עם האופוזיציה. אין לו כוח. אומנם בוחרים בו כל פעם פה אחד, אבל אחר כך דופקים אותו. לפני כמה זמן אמרו שהוא היה סוכן קג”ב. אל תגמדו אותו. לא סוכן ולא נעליים”.

"בוחרים בו פה אחד ואחר כך דופקים אותו". אבו מאזן, צילום: מרק ישראל סלם"בוחרים בו פה אחד ואחר כך דופקים אותו". אבו מאזן, צילום: מרק ישראל סלם

הפרסומים לא היו נכונים?

“ברשימות הקג”ב הוא היה רשום כסוכן, אבל מה זה אומר? כשאיש קג”ב היה מדבר עם עתונאים, או מדינאים, באופן רצוף, הוא היה מכניס אותם לרשימותיו. בשביל להיות סוכן אתה צריך פעילות חשאית ולא הייתה כזו. זו הייתה השיטה הרוסית לאסוף אנשים שהם כאילו סוכנים. אני יודע, בעברי האפל הייתי ראש הדסק הרוסי בשירות הביטחון”.

אם כך, בעלייה הרוסית יכול להיות שהסתננו לפה סוכנים?
“הרוסים ניסו לפעמים להחדיר אנשים, אבל כשאתה מחדיר סוכן אתה תופס בחור בן 40 ומפעיל לחץ. אומר ‘לך תהיה מרגל, ניתן לך כסף’. אז הוא עולה לישראל, יש לו ילדים שהולכים לבית הספר ויותר מאוחר מתגייסים, אבל באותם ימים לא הייתה דרך התקשרות, לרוסים בקושי הייתה נציגות בארץ. יכול להיות שהם החדירו הרבה, אבל שום דבר לא יצא, זו ההשערה שלי”.

כשקראו לו בחודש יוני 2010 להצטרף לוועדת טירקל, שבדקה את אירועי משט המרמרה, הוא לא חשב לסרב, אבל היום יש לו ביקורת גדולה על הפיוס עם טורקיה. “היינו צריכים להיות יותר תקיפים”, מרחב משוכנע. “מה שהטורקים עשו זה מעשה שלא ייעשה ביחסים בינלאומיים. תאר לך שגוף בינלאומי היה מנסה להושיט סיוע לכורדים בגבול טורקיה ומביא לשם אונייה. אילו אנחנו היינו עושים את זה, הם לא היו מרביצים באלות, הם היו יורים

בתותחים. אצל הטורקים אין קונצים, אז אנחנו צריכים להתנצל? הם היו צריכים. בצוות שהיה על המרמרה היו שני סוגים של אנשים, אחד של חנין זועבי, שישירו ויעשו מה שהם רוצים, אבל היו גם בריונים מאיסטנבול שבאו מוכנים לקרב. כל העניין היה פרובוקציה והטורקים רימו אותנו כשאמרו עד הרגע האחרון שלא יהיה דבר. הטעות הייתה שנפלנו לפרובוקציה”.

אם היו עושים דבר דומה לטורקיה, הם היו יורים על המשט בתותחים. המרמרה, צילום: דובר צה"לאם היו עושים דבר דומה לטורקיה, הם היו יורים על המשט בתותחים. המרמרה, צילום: דובר צה"ל

מה היה צריך לעשות?

“לא דיברו עם ארדואן בשפתו. ארדואן חשב בהתחלה שהוא הסולטן של העולם. רצה להיות חבר של כל מדינות המזרח התיכון והסתכסך עם מי שאתה רוצה. עכשיו הגיע תורנו, ונתניהו, משיקוליו, בחר להתקפל. ישראל לא נהגה נכון. היא הייתה צריכה לחכות ולהפעיל לחץ יותר גדול”.

טורקיה היא מעצמה.

“צריך שניים לטנגו. הרי איך הטורקים רואים אותנו? אנחנו המעצמה המרכזית במערב הים התיכון ואנחנו לא נעשה שטויות ולא נילחם בהם והם הרשו לעצמם לעשות דברים שלא היו עושים עם אף אחד אחר ועדיין התקפלנו”.

ואיך העמדות האלה באו לידי ביטוי בוועדה?

“עשינו עבודה מאוד טובה, היינו הגונים. היו שם שני משקיפים בינלאומיים, וכשהתחיל הדיון אמרתי לאדון טירקל שאני מאוד מכבד אותו, שהמשקיפים חשובים וכדאי שנכניס אותם לישיבות, גם הסגורות. טירקל אמר שאולי המוסד יתנגד. השבתי שאנחנו ועדה אוטונומית. הכניסו אותם והם כל כך התרשמו, שהם לא רק חתמו על הדוח, הם גם כתבו חלק ממנו. אז אנחנו היינו צריכים לוותר? בחיים לא. עשינו שגיאה גדולה”.

מרחב לא נח. הוא אמנם מחלים כעת מתאונה בה שבר את עצם הירך, אבל ממשיך בפעילות בפדרציה העולמית של יהודי גרמניה.ארגון יוצאי מרכז אירופה יקיים היום (רביעי) במרכז “נא לגעת” ביפו ערב עיון בנושא “בין ישראל לישראליות”, שיוקדש למרחב לרגל סיום תפקידו וכהוקרה על פועלו ליצירת שיח דמוקרטי וסובלני בין חלקי החברה הישראלית.

“אני בן אדם עצמאי”, מדגיש חתן השמחה. “כבר התפטרתי מתפקידים מאוד רציניים כשמשהו לא מצא חן בעיני. לא דופק חשבון. מכבדים אותי על מה שאני יודע לעשות. לעצמאות יש מחיר, אבל בסופו של דבר המחיר משתלם”.