"לא הייתי רוצה להכליל על המורים, אך לדעתי הם תרנגולת כפרות. כן, כן, המורים, ברובם מורות, הם שק שאפשר לחבוט בו. מדוע? כי מערכת החינוך לא נחשבת כדבר החשוב ביותר, לא כל שכן אלה שעוסקים בה”, כך טוענת הבלשנית פרופ’ צביה ולדן מאוניברסיטת בן־גוריון, בתו של הנשיא התשיעי של מדינת ישראל, שמעון פרס ז”ל, שתשתתף בכנס השפה העברית העשירי שנפתח היום בראשון לציון. “מדינת ישראל רוצה להיות גדולה בשטח במקום לשים דגש על חינוך. צא ובדוק כמה מיליארדי שקלים הוצאו כדי שיהיו בהתנחלויות כביש עילי וכביש תחתי, כשהכביש העילי שמור ליהודים בלבד והתחתי - ללא יהודים. בכסף הזה היו יכולים להנהיג חינוך חובה מגיל שנתיים חינם לכל, יום חינוך ארוך, כולל ארוחת צהריים. בגלל מצוקת תקציבים נוצרים פערים שאף פעם אי אפשר לסגור אותם ושום כסף לא יעזור אחר כך. זאת מדיניות לא נבונה. במקום להשקיע את הכסף בשלב הקריטי לגידולם, היא זורקת אותו לילדים בגיל יותר מבוגר”.

שר החינוך נפתלי בנט אינו מודע לכך?

“שר שבוחר בחינוך כדי לעסוק בחינוך, אני איתו. אבל שר שבוחר בחינוך כדי להיות ראש ממשלה, אני לא איתו”.

פרופ’ ולדן, המכונה ציקי, אינה יכולה שלא להתייחס גם לאירועי השעה, בהם החקירות נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו: תיק 1,000, שמתמקד בקבלת טובות הנאה לכאורה מאנשי עסקים, ותיק 2,000, שמתמקד במגעים לכאורה בין נתניהו לבין מו”ל ידיעות אחרונות ארנון (נוני) מוזס על הטבות הדדיות. לדברי פרופ’ ולדן, הפרשות הללו “מקפיצות לה את הפיוזים”. “הבט על מה שהלך בינו לבין נוני מוזס”, היא אומרת בזעם ומצטטת פסוק מספר תהלים: “בור כרה ויחפרהו, וייפול בשחת יפעל”.

“בשביל זה הקמנו את מדינת היהודים?” היא נזעקת. “בשביל זה אנשים שילמו בחיים שלהם? בשביל מסחרה? בשביל כוח? הרי הקמנו בית לאומי בארץ ישראל כדי להיות מדינת מופת, לא יותר ולא פחות. כעת אנחנו רק רואים את הקולות בשיחות שתמליליהן הובאו בטלוויזיה. מעניין יהיה לשמוע אותם. כרגע זה כמו רעם שמתגלגל”.

כשפרופ' ולדן (70) נשאלת אם חסר כעת מבוגר אחראי, לאחר שאביה הלך לעולמו בספטמבר האחרון בגיל 93, היא משיבה: “לי אבי חסר, כמובן, מאוד. האם למדינת ישראל חסרים קולות של מבוגרים אחראים? אני חושבת שמה שחסר במדינת ישראל אלה קולות של צעירים נחרצים ומסורים, העושים לביתנו המשותף ולא לביתם. אתה יודע מה? יש רבים כאלה, ואני בטוחה שהם יצוצו. שעת הצורך מצמיחה מנהיגות. אני שמחה שאבא שלי לא רואה מה שקורה כאן כעת. הרי גם כך הוא היה מאוד חרד ומאוכזב. למרות שהוא שמר על ממלכתיות ועל התנהגות מאופקת, הוא היה מאוד־מאוד מוטרד ממצבה של מדינת ישראל. אבי הרגיש שאנחנו עומדים בפני שבר גדול, גדול, גדול”.

בחר בחינוך כדי להיות ראש ממשלה. נפתלי בנט, צילום: מרים אלסטר, פלאש 90, רויטרסבחר בחינוך כדי להיות ראש ממשלה. נפתלי בנט, צילום: מרים אלסטר, פלאש 90, רויטרס

“דבל” במקום “דגל”

“לא מבטן אלא מגן” הוא שמו של המושב בכנס שבו תשתתף היום פרופ’ ולדן, וגם שמו של ספר חדש, העומד לצאת לאור, פרי עטה של פרופ’ ולדן ושותפתה לכתיבה פרופ’ צפורה שחורי־רובין. “בספר אני ושותפתי לכתיבה מספרות סיפור שהוא ייחודי בכל תולדות העולם”, מעידה פרופ’ ולדן. “הרי אין עוד שפה שחזרה להיות שפת אם, כשהתהליך הזה התרחש לא דרך האמהות, אלא בעיקר דרך גני הילדים והגננות, שהפגינו אומץ לב ומסירות בלתי רגילה”.

מדוע אומץ לב?

“כי מ־16 הגננות הראשונות של העלייה הראשונה רק ארבע נולדו בארץ. לא היה אז מוסד שהכשיר את הגננות לעבודתן. לא היה להן כלום בצאתן לדרך. לא היו בגנים באותה תקופה ספרי ילדים, גם לא משחקים ושירים, כשהכל היה עליהן ליצור בבחינת יש מאין”.

מעל המושב הזה בכנס מתנשאת דמותה של אסתר שפירא גינזבורג, שנשאה בגאון את תואר הגננת העברייה הראשונה, שייסדה במושבה ראשון לציון את גן הילדים העברית הראשון בארץ ישראל. “חלוצה ופורצת דרך בהוראת עברית לגיל הרך בארץ”, כך נכתב עליה.

מדהים שהתואר הזה ניתן למי שכולה הייתה רק בת 17, כשנסחפה למעשה החלוצי שלה. כתלמידה מצטיינת בבית הספר במושבה, שפירא נבחרה למשימה ההיסטורית להקמת הגן שם. אליהו שייד, מי שהיה המפקח הראשי על מושבות הברון, התכוון לשלוח אותה לפריז כדי שתלמד שם את מקצוע הגננת. ברם, הוריה סירבו להיפרד מבתם יקירתם. בהתערבותו של דוד יודילוביץ, אורגנה לה השתלמות קצרה בבית הספר “אוולינה דה רוטשילד” בירושלים.

“האם באמת אפשר ללמוד להיות גננת בשלושה חודשים?” תוהה כעת פרופ’ ולדן. “יתרה מכך, בחרו נערה שתהיה גננת עברייה וארגנו לה הכשרה־אקספרס בגיל הרך בירושלים על ידי גננת גרמנייה, שלא ידעה עברית”.

כשבודקים את העניין קצת לעומק, מגלים ששפירא אומנם הייתה החלוצה, אבל כגננת עברייה. מה שמודגש פחות הוא שהייתה גננת בזכרון יעקב, מושבת ברון אחרת, מרים לקסר רפפורט, שפתחה את גן הילדים הראשון בארץ לפני שפירא. היא נשלחה ללימודים בפריז, וכשחזרה למושבתה פתחה בה גן ילדים שהתנהל כולו בצרפתית, שפת הברון ופקידיו, שהייתה אז השפה האופנתית בארץ.

מדוע גננות ולא גננים?

“שאלה מרתקת. הרי בראשית המאה ה־20 פעלו בוורשה שני גני ילדים עבריים בניהולם של גננים - יחיאל היילפרין, אביו של עוזי אורנן, ויצחק אלטרמן, אביו של נתן אלתרמן. אולם באופן כללי, בתפיסה הראשונה גן הילדים היה הרחבה של המשפחה. ומי שטיפלה בילדים במשפחה זו הייתה האם”.

גן הילדים העברי הראשון, או “בית תרבות לילדים”, כהגדרת בן־יהודה, נפתח במרתף בית הכנסת בראשון לציון ב־1898, 61 שנה לאחר שהגרמני פרידריך וילהלם אוגוסט פרובל פתח בארצו את גן הילדים הראשון בעולם. “גן הילדים זה המקום שבו האישיות של הילד זוכה לחממה דומה לשתיל, הצומח בגינה”, סבורה פרופ’ ולדן. “מדובר במוסד שאמור להיות הוליסטי, ויש בו אמנויות, תרבות הגוף, יצירה ומשחק. אם זה היה תלוי בי, הייתי מותחת את גן הילדים ודוחה את כניסת הילדים לבתי הספר”.

את עומדת על התרומה הרבה של גני הילדים להתפתחות השפה העברית, אבל ספק אם תוכלי להצביע על מילים שהומצאו בידי ילדי הגנים.

“אתה צודק. המילים שהילדים ממציאים הן מילים בנות חלוף שלא נשארות בשפה, כשבעצם יש להם שפה משלהם. הם אומרים ‘מקלים’ ולא ‘מקלות’, ‘כפיותים’ ולא ‘כפיות’, ‘מזהר’ ולא ‘נזהר’ ועזרו למילים כמו ‘להשוויץ’, ‘להשפריץ’ ו’שפיץ’ להיקלט בשפת הדיבור. משני ספרים על שפת הילדים, שהופיעו בשנות ה־30, אנחנו למדים שלא הרבה נשאר מאז. בשפת הילדים אני מבחינה בין שיבושים, שיפוצים וחידושים. שיבוש זה כשהם מנסים לומר משהו ויוצא משהו אחר. לדוגמה – ‘דבל’ במקום ‘דגל’, כי קשה להם לבטא ג’. שיפוץ זה כשהם קובעים כללים משלהם. אם אצלנו הריבוי של אישה זה נשים, מה שבא מאנשים, הם יאמרו ‘אישות’. השלב הבא, המתקדם יותר, הוא חידוש או המצאה של מילים. אחת היפות שבהן, שלצערי הרב השפה שלנו לא אימצה אותה, היא ‘דאגייה’, כשהכוונה היא לקמט, המופיע על המצח כשמישהו דואג”.

"שמחה שאבי לא רואה את שקורה". שמעון פרס, צילום: פלאש 90"שמחה שאבי לא רואה את שקורה". שמעון פרס, צילום: פלאש 90

אנשי הגם וגם

פרופ’ ולדן מקבלת אותי בביתה המטופח בכפר אז”ר בנועם ובחיוך, בהציגה את פרחי הקמליה שהיא מגדלת. יש לה, כאמור, בטן מלאה על מערכת החינוך של ימינו. “בגני הילדים של היום מקדישים תשומת לב לעברית, אבל לא מספיק”, היא אומרת. “בשנים האחרונות ישנה מה שאני קוראת לה ‘בהלת הקריאה’. כלומר, מרוב דאגה שחס וחלילה הילדים לא יהיו מוכנים לקריאה בהגיעם לבית הספר, מלמדים אותם כל מיני דברים מיותרים כדי להכין אותם לקריאה בכיתה א’. עדיף שימחיזו קטעים, ילמדו בעל־פה וידקלמו”.

תתקני לילדים את השגיאות והשיבושים שלהם?

“אני מאמינה בשפה כמקור של השראה, גילוי והנאה ועושה כל מה שאפשר כדי לטפח אותה. לעומת זאת, אני לא מאמינה במשטור השפה, ולדעתי, דגש על השיפוטיות לא רק לא משרת את השפה, אלא אף גורם להרחקה. במקום לתקן לילדים כל שגיאה, צריך לדעת להקשיב להם. אם יש גננת על 35 ילדים, אין סיכוי שהיא תוכל להקשיב לכולם. לא מספיקה סייעת כתוספת לגננת. צריך שתי גננות, אבל משתדלים לחסוך. למי אכפת שכל הילדים יממשו את הפוטנציאל שלהם. מדינת ישראל לא משקיעה בחינוך בגיל הרך, מה שעליה להשקיע בו, כשהמבנה השגוי של המערכת לא מאפשר לכספים לרדת אל הילדים. יש יותר מדי פיקוח. יותר מדי משרד עם יותר מדי אנשים בכל מיני תפקידים. ואיפה החינוך?”

כאשת שמאל מובהקת, גם כשפרופ’ ולדן מדברת על החינוך, היא אינה זונחת את הפוליטיקה. “אסור שימשיכו לדחוס את הילדים בכיתות במספרים גדולים”, היא מתרה. “כי כשדוחסים אותם כמו סרדינים, הילדים יוצאים שרדנים, כפי שרוצים שהאזרחים יהיו שרדנים וימשיכו לחיות על חרבם”.

את לא תניפי את חרבך על הלעז שחודר יותר ויותר לשפה העברית.

“בוודאי שלא. הלעז היה מאז ומעולם בעברית וקיים בכל שפה. בעיני זהו תהליך טבעי, כשמילים לועזיות יקבלו לבוש עברי, יתאזרחו ויהיו לחלק מהשפה העברית לצד מילים שיתחדשו מהמקורות שלנו. אני שייכת לאנשי גם וגם, אלה ואלה - ולא פוחדת משום דבר, לא מלעז, לא מעובדים זרים. חלק מהתחדישים מעוררים חיוך ולא נקלטים, ואחרים כן נקלטים. בעוד דור זה אולי יתפוס, כפי שהקסטה, מילה לועזית שבה כולנו השתמשנו, כמעט נעלמה לגמרי מפני הקלטת. אני אופטימית ומאמינה בכוחן של המילים ובכוחם של הדוברים. אם רק נטיף בשער, לא נשיג את המטרה ולא נצליח לקדם את השפה. לכן, אני נוהגת לעשות את זה בהומור, בחיוך ובעבודה מתמידה. בטח לא לקונן. בטח לא להטיף”.

ושפת המחשב, שכמעט כולה לעז?

“אותו דבר. תודה לאל, ברוך השם, השפה העברית הולכת ומתחדשת. אם הייתה לנו מילה אחרת ל'תקליקי', אז לא היינו אומרים אותה. אבל זאת מילה טובה הודות לצליל שלה. ומי אמר שעדיף ללכת על 'לתבנת' במקום 'לפרמט'. אז כל עוד אין משהו אחר, נמשיך לפרמט. אני יודעת שאתה שולל את המילה לסמס. אז מה, שאציע לך להתמסר לי? זה מה שאתה רוצה? אני לא אומרת לאנשים מה לעשות; אני מראה להם”.