"זו הרגשה איומה, שקשה לי לתאר במילים. הייתי בן 24, קצין צעיר בחיל הים, שבבת אחת נעלמים, לא נהרגים, נעלמים לו בלי הסבר, 69 חברים". במילים מצמררות אלו מתאר אל"מ במילואים אברהם אור בן-זאב, או "זבו" כפי שהוא נקרא בפי כל, את הרגע שבו נודע לו על היעלמותה בלב ים של צוללת חיל הים אח"י דקר, בחודש ינואר 1969. "ושתבין", הוא מוסיף, "הכרתי אישית את כולם, מהמפקד יענקל'ה רענן ועד אחרון החיילים, ולמעשה הייתי אמור להיות איתם על גבי אותה ההפלגה".

נפגשנו בבית קפה בנמל תל אביב, כשברקע גלי הים המתנפצים, ימים אחדים לפני הטקס לציון 49 שנה להיעלמות דקר ב-26.1. בשביל זבו זוהי התפאורה המושלמת לספר את סיפורו האישי, שכמעט נגדע יחד עם עשרות חבריו שירדו למצולות - אילולא צירוף נסיבות גורלי, שהוביל לכך שברגע האחרון הוא הועבר, יחד עם ארבעה אנשי צוות נוספים, לשרת בצוללת אחרת, אח"י דולפין. זבו, שעבורו מדובר היה גם בשדרוג מקצועי, לא שיער שהמעבר לדולפין גם יציל את חייו מגורל אכזר ומסתורי.

כיום, ממרומי גיל 73, הוא מסתובב ברחבי הארץ ומעביר הרצאות בנושא אח"י דקר: כיצד הייתה בנויה הצוללת? איך נראו החיים על גבי הסיפון? ומה קרה, לדעתו, באותה הפלגה ארורה? הוא גרוש, אב לשני בנים וסב לנכד. עד לפני עשר שנים היה חיפאי בכל רמ"ח איבריו. מאז עקר לתל אביב, והתיישב עם חברתו לחיים בדירה ברחוב גורדון, ליד הים ("אני מאוד נהנה מהעיר תל אביב", הוא מעיר, "לאנשים בגילי אין מקום יותר טוב מזה בכל העולם").

זבו נולד בכפר יהושע שבעמק יזרעאל, ומהר מאוד גילה את משיכתו לים הגדול. בתיכון למד בבית הספר לקציני ים עכו, ומיד לאחר מכן התנדב לקורס חובלים היוקרתי. במשך עשר שנים שירת ביחידת הצוללות, אז גם אירע אסון הדקר, ובמקביל למד הנדסת מכונות בטכניון. השנים חלפו, והוא עלה בדרגות, עד שהחל לפקד על בסיס בצ"ת בחיפה, בדרגת אל"מ.

"אחרי שהשתחררתי מקבע, בגיל 46, הייתי מנהל בכל מיני חברות: ברשות הנמלים, במלונות 'מוריה', במינהל הספנות. בסוף הקמתי חברה משלי לבטיחות הנדסית, 'זבו מהנדסים', ולפני שנתיים, בגיל 71, יצאתי לגמלאות בפעם השנייה ומאז אני פנסיונר", הוא מעיד על עצמו. אף על פי שקשה לומר שהוא מנצל את הפנסיה כדי לנוח. מאז ש"פרש סופית", משמש זבו חבר בהנהלת בית הלוחם, בהנהלת עמותת חיל הים, בעמותת הצוללנים דולפין, וכאמור, הוא הולך להיכן שמזמינים אותו ומעביר את הרצאתו על אח"י דקר, בין שבפני תלמידי בית ספר, בין שבפני חברי מועדוני גמלאים ובין שבמסגרת האירועים של גלריה "חלל" שבגן העיר ברחוב אבן גבירול בתל אביב.

"ההרצאות נותנות לי תחושה של סגירת מעגל", הוא מסביר, "זה התחיל מזה שחברים אמרו לי: 'זבו, אתה חייב ללכת להרצות, שאנשים יידעו מה זו הדקר הזו בכלל'. יש היום הרבה צעירים שבכלל לא מודעים לסיפור. וכיוון שאני חושב שצריך לשמור את השם 'דקר' לנצח נצחים, אני מגיע לכל המקומות האלו ומרצה".

זבו מבקש להחזיר אותנו לשנת 1965, כארבע שנים לפני היעלמותה של אח"י דקר. "באותה שנה מדינת ישראל חתמה על הסכם עם הבריטים לרכישת שתי צוללות מדגם T: 'טרפין' ו'טוטם', ששמותיהן הוחלפו עם העברתן לחיל הים ל'לווייתן' ו'דקר'. עוד קודם, לפני העברת הדקר לצה"ל, לקחו אותה כמו שהיא, והכניסו אותה למספנות פורטסמות שבדרום בריטניה לשיפוץ כללי ולכל מיני שינויים ותוספות, לבקשת הראש היהודי.

"מרגע שהצוללת נכנסה למספנות, נסע לשם צוות טכני של חיל הים על מנת ללוות את השיפוץ. לאט-לאט, הדקר אוישה באנשי צוות ישראלים, בהתאם להתקדמות השיפוץ, עד שבשלב מסוים שלחו גם אותי. הייתי אז סגן צעיר, ושובצתי לתפקיד סגן קצין המכונות של הצוללת".

ומה בדיוק היה תפקידך בכוח?
"הייתי חלק מהצוות הטכני שמקבל את המכלולים והמערכות מהמספנות. במילים פשוטות, אם סיימו להתקין איזו מערכת חדשה, אז היה צריך לבדוק אותה, לראות שהיא עובדת כמו שצריך. לצורך כך הוקם צוות משותף, ישראלי-בריטי, שבחן את השיפוץ, כל מערכת לגופה. ככה ליוויתי את השיפוץ, למעשה עד תומו. כשנגמר התהליך נערך טקס שנקרא 'הנפת נס שירות פעיל', הווה אומר הנפת דגל ישראל על הצוללת, ומאותו רגע הפכה הטוטם לאוניית חיל הים הישראלי - אח"י דקר.

"כשנגמר הטקס לקחנו את הצוללת צפונה, לסקוטלנד, שם יש הרבה 'לוכים', חלקם אגמים וחלקם פיורדים, שזו לשון ארוכה של מים שנכנסת ליבשה. אחד הפיורדים שייך לצי הבריטי, שבו מתאמנות רק צוללות. בעומק המים התקין הצי המון מכשירים תת-ימיים, ובעצם המקום יועד לכך שנוכל ללמוד להפעיל צוללת, ללמוד להילחם עם צוללת, וכדי לערוך בדיקות מעשיות של כל המכלולים והמערכות - בהתחלה על השטח, אחר כך במים רדודים ולבסוף במים עמוקים. כל התהליך הזה נמשך שמונה שבועות, שבסופם יצאנו בדרכנו חזרה, כל אנשי הדקר, בחזרה לפורטסמות".

ואז אירעו חילופי כוח האדם הגורליים.
"בדיוק. התוכנית הייתה להתעכב יום-יומיים בפורטסמות, להצטייד במזון ובדלק ולהתחיל את המסע לכיוון ישראל. אלא שכשעגנו שם, המפקד רענן קרא לי ולעוד ארבעה חבר'ה ואמר: 'תשמעו, מדינת ישראל קנתה עוד צוללת אחת, שקוראים לה דולפין. היא כבר נמצאת בפורטסמות, סיימה את השירות שלה בצי הבריטי, וצריך להביא אותה לארץ ולעשות לה את אותם השיפוצים שעשינו בפורטסמות, רק בישראל'. שלחו מהארץ צוות מצומצם מחיל הים, אבל היה צריך לעבות אותו קצת. וככה הוחלט שאני ועוד ארבעה חבר'ה נרד מהדקר, נצטרף לצוות של הדולפין, ונפליג איתה בים התיכון עד לחופי ישראל".

הצוללת בנמל פורטסמות. צילום: דובר צה"ל

למה דווקא אתם?
"כל אחד מסיבותיו הוא. אני יכול להעיד רק על עצמי ולומר שבאותה הזדמנות קיבלתי קידום, מסגן קצין המכונות בדקר לקצין המכונות הראשי של הדולפין".

 איבדתי את החברים

זבו עוצר לרגע, וממהר להוסיף: "אם אתה כבר כותב, חייבים לציין את השמות של האנשים שירדו יחד איתי באותו היום מסיפון הדקר: המכונאי ישראל רוזן, החשמלאי כרמל אברהם, הסונריסט מאיר טל, והחייל בילר ג'אן, שלימים עברת את שמו ליהושע שורש, שהיה אחראי על המכ"ם. חמשתנו, יחד עם הצוות שנשלח מהארץ לדולפין, הפכנו לצוות אח"י דולפין ואותה השטנו כל הדרך לארץ, ובגלל שהצוללת עדיין לא הייתה מוכנה, המסע כולו עבר על פני המים".

באיזה שלב אתם מגלים שדקר לא הגיעה ליעדה?
"נפרדנו מהדקר ב-9 בינואר 1969, ויצאנו יומיים או שלושה אחריה לכיוון חופי ישראל באותו מסלול, שעבר לאורך הים התיכון. אבל הדקר שטה על פני המים עד גיברלטר ושם ירדה והפליגה לאורך הים התיכון מתחת למים, ואנחנו עשינו את אותו מסלול כאמור על פני הים. בכל מקרה, עברנו את גיברלטר, ונכנסנו לים התיכון. אני זוכר שזה היה יום שישי, שעת ארוחת ערב, אנחנו מתנדנדים כמו לולב על המים, כי הייתה סערה ענקית וצוללת לא בנויה לשוט על פני המים בתנאים כאלה, ופתאום בא אחד האלחוטנים ואומר לנו שקיבל מברק ממפקדת חיל הים, שאבד הקשר עם הדקר. מיד לאחר מכן קיבלנו מברק נוסף, שהקצה לנו איזשהו שטח על פני המים, ובעצם אמרו לנו: תצטרפו לכוחות המחפשים.

"רק שתבין, בצוללת, כשנכנסים, יש היררכיה ברורה וחד-משמעית. יודעים בדיוק מי נותן הוראה, מי מקבל, מי מבצע. ברגע שיוצאים, כולם חברים, בגובה העיניים, אין דרגות ואין תפקידים. ולכן גם המכה של לאבד את הקשר עם כולם בבת אחת הייתה כל כך קשה. כי לפני שאלה צוללנים שמשרתים לצדך, אלה חברים אישיים שאתה מכיר באופן אינטימי, אחרי שהייה משותפת בירכתי צוללת סגורה".

איך חיית עם הידיעה שהיית כה קרוב למוות?
"בשביל שיהיה לי יותר קל לחיות עם זה, שכנעתי את עצמי שאם הייתי שם, על הצוללת, אולי היא לא הייתה טובעת. זה נושא שהולך איתי לאורך כל השנים. בכל תפקידי, בכל משרד שהיה לי בצבא ובאזרחות, הייתה פינת דקר שכללה תמונה של הצוללת וסמל הדקר, וזה ליווה אותי לכל מקום. היו מקומות שאפילו היה לי דגם של הדקר במשרד".

חלפה לך בראש המחשבה "למה דווקא אני ניצלתי ולא הם"?
"חלפה, ומיד עברה. בסוף זה כמו כל צירוף מקרים אחר בחיים. אתה יכול ללכת ברחוב בבטחה, ושעה אחרי זה יכולה להיות תאונה מחרידה באותה נקודה בדיוק, אבל אתה לא נפגעת. אין לדברים האלה הסבר. מה שכן, מאז הטביעה ועד היום אנחנו בקשר כל הזמן, כל החמישה שעברו מהדקר לדולפין. אנחנו נפגשים אחת לשנה בהר הרצל, בטקס, ומעבר לזה נפגשים גם תוך כדי השנה".

ובפגישות שלכם הנושא הזה עולה?
"לרוב הפגישות הן יותר חברתיות. פעם אחת בלבד התכנסנו חמשתנו בבית של כרמל אברהם, וכל אחד סיפר מה הוא זוכר מהתקופה שלו בדקר, איך הוא הגיע לצוללת, מה היה תפקידו ומה הוא זוכר מאנשי הצוות ששירתו איתנו. הקלטנו את זה, והייתה שם גם ורדה סגל, שאחיה, גדעון סגל, היה קצין החימוש של הדקר והחבר הכי טוב שלי, והיא תיעדה את הכל בווידיאו.

"והייתה גם פעם נוספת שהכל נפתח והוצף. בשנת 1999, אחרי שמצאו את הדקר בקרקעית הים, מדינת ישראל עשתה לטעמי מחווה אדירה למשפחות שאיבדו שם את יקיריהן - שכרה אונייה של מנו ספנות ולקחה את כל המשפחות לאזור שבו היא נמצאה, במחצית הדרך שבין כרתים לחיפה. לקחו גם את הרביעייה שלנו, בלי בילר שלא יכול היה להצטרף, ופתאום תוך כדי ההפלגה יצא שחלק מהמשפחות, בעיקר אחים ואחיות, 'גילו' אותנו, הניצולים".

ועד אז, 30 שנה, הם לא ידעו מי אתם?
"היינו באים לטקס הזיכרון השנתי, אבל הם לא קישרו. אבל באותו הלילה, על הסיפון, עמדנו ארבעתנו והרבה מהמשפחות באו אלינו ושאלו אותנו מה אנחנו זוכרים מהתקופה הזו, מיקיריהן, מהחיים המשותפים באנגליה. הרגשנו כמו שליחים. דיברנו ודיברנו. מה שאני זכרתי אחר לא זכר, ומה שאחר זכר שלישי לא זכר. המשפחות הגיבו בהתרגשות רבה. עם חלקן נוצר קשר יותר הדוק, וחלקן הזמינו אותנו הביתה".

התמונה האחרונה. מלחי דקר במסדר המסכם לפני היציאה לישראל. צילום: דובר צה"ל

 בהרכב מלא

זבו מיטיב לספר את הסיפור מסביב: כיצד הצטרף לצוללת, כיצד הוחלף בדקה ה-90 באיש צוות נוסף והועבר לסיפון הדולפין, כיצד התנהלו החיפושים מרגע שנודע שדקר נעלמה. כעת, אחרי שסיפור המסגרת סופר, הוא מגיע לעצב החשוף: זיכרונותיו האישיים מהתקופה בסיפון.

"היינו יחד בהרכב מלא שמונה שבועות בסקוטלנד. כמעט 70 אנשי צוות, שאת חלקם הכרתי עוד מתקופת קורס החובלים וקורס הקצינים, ולחלקם התוודעתי במקום. היינו יוצאים ביום שני בבוקר עם הדקר, צוללים, יורים טורפדו, מתאמנים, בודקים מערכות וחוזרים לקרקעית לקראת שישי בערב. סוף השבוע היה מיועד לניקוי הצוללת ולתיקון דברים אם התקלקלו, וחוזר חלילה. הייתה תוכנית מאורגנת, מסודרת, של אימונים ובדיקות שהלכה מהקל אל הקשה. גולת הכותרת הייתה שאחרי שמונת השבועות האלו עשו לנו בחינה, שהתחלקה לשניים: אחת לצוללת עצמה, שהתקיימה בים הפתוח בין סקוטלנד לאירלנד, שבה התאמנו על צליחת כוחות של הצי הבריטי בלי שיגלו אותנו, ובחלק השני הגיע צוות של הצי ובחן אותנו בהכרת הצוללת על בוריה.

"גם היום, כמעט 50 שנה אחרי, אני יכול להגיד בוודאות שכשהדקר סיימה את האימונים שלה בסקוטלנד היא הייתה במצב מעולה, והצוות ידע להפעיל אותה בצורה מעולה. את כל זה אני זוקף לזכותו של מפקד הצוות, יענקל'ה רענן, שהיה לטעמי מפקד אדיר, ואני אומר את זה בלשון המעטה. יענקל'ה היה אדם חכם, מפקד שידע להאציל מסמכויותיו לקציניו, לנגדיו ולחייליו על מנת שהצוללת תתפקד בצורה יוצאת מהכלל, והערצתי אותו על כך. הוא היה בן 34, בדרגת רס"ן. אני הייתי צעיר ממנו בעשר שנים וראיתי בו דמות סמכותית, אפילו הורית. עד היום מפקד צוללת זו אוטוריטה, ולא הייתה אוטוריטה יותר גדולה מיענקל'ה רענן".

מה לגבי החברים? יש איזו סיטואציה מיוחדת שחקוקה אצלך בתודעה?
"חברי הטוב ביותר בצוות היה סגן גדעון סגל. איתו הייתי מרבה לבלות בלונדון בסופי שבוע, בתקופה שעגנו באנגליה ועבדנו על המכלולים. תכננו גם, כשנגיע לארץ, לגור יחד כשותפים. במשך השבוע עבדנו כולנו קשה מאוד בצוללת, וסופי השבוע בלונדון, בתקופת ההיפיז של שנות ה־60, היו הזדמנות מופלאה לנקות את הראש. גדעון ואני היינו נוסעים במשך שעה ורבע מפורטסמות ללונדון עם אוטו שהיה לי שם. באחת הנסיעות התחיל גשם נוראי, ופתאום או שעברו אותנו או שאנחנו עברנו להקה של אופנוענים גדולים כאלה, וגדעון פתח את החלון והתחיל לנופף להם לשלום. הם כל כך התרגשו מהמחווה שהם הסתדרו חצי מאחורינו, חצי לפנינו וככה נסענו כל הדרך עד ללונדון, וכשהגענו לכיכר פיקדילי הם אמרו לנו: 'תשאירו כאן את האוטו, סעו לאן שתרצו, ואנחנו נשמור לכם על הרכב'.

"שבת אחת שמענו שחיים טופול מציג בלונדון את 'כנר על הגג', אבל שכל הכרטיסים לחצי השנה הקרובה נמכרו. כיוון שאנחנו קודם כל ישראלים, הצלחנו להגיע אליו בדיוק כשהוא ישב עם מעריצים, ואמרנו לו: 'שמע, אנחנו קבוצה של צוללנים בפורטסמות ומאוד היינו רוצים לצפות במחזמר, אפילו שאנחנו יודעים שהכל מכור'. אפילו הזמנו אותו לבקר במספנה. טופול כנראה התלהב מהמחווה, כי שבוע אחרי כבר חיכו לנו כרטיסים בקופות".

המפקד יענקל'ה רענן ז"ל. צילום: דובר צה"ל

 רגשות מעורבים

למרות המוכנות הגבוהה שאתה מתאר, הצוללת נעלמה, אנשי הצוות נספו ושרידיה אותרו רק אחרי 30 שנה. "ועד היום לא יודעים להגיד למה זה קרה. ברבות השנים היו הרבה פרסומים ושמועות מרושעות על בעיה מבנית, על תקלה טכנית, על התנגשות בלב ים, אבל כל התרחישים נבדקו ונשללו על הסף.

"אחרי שנכנסנו עם הדולפין לארץ המשכתי לשרת בשייטת הצוללות. בזמנו הוקמו שתי ועדות חקירה, אחת פנים-חילית ואחת שמונתה על ידי הרמטכ"ל, שבראשה הועמד האלוף טליק (ישראל טל). בשני המקרים שאלו אותי כל מיני שאלות ועניתי למיטב הבנתי וידיעתי. טליק עצמו הפליג איתנו על הצוללת לווייתן, והראיתי לו על גבי הצוללת בדיוק מה עשיתי בדקר. הוא היה אדם מאוד רציני, איש טכני שקלט את הצוללת מיידית.

"בשלב מסוים התחילו לחפש אחר השרידים, אבל חיפשו במקומות הלא נכונים, ורק אחרי 30 שנה מדינת ישראל שכרה חברה אמריקאית שהביאה את הציוד הנכון עם הידע הנכון, ומצאו את הדקר על הנתיב, בעומק של שלושה ק"מ, קצת מזרחה מהאי כרתים, די קרוב למקום שממנו היא שידרה את המברק האחרון שלה".

איך נודע לך שמצאו את הצוללת?
"הדקר נמצאה במעמקי הים ב-28 במאי 1999, בדיוק ביום שבו ציינתי את יום הולדתי ה-55. זה היה יום שישי, הייתי בבית והתכוננו לארוחת ערב משפחתית חגיגית לכבוד יום ההולדת. בשעה 19:00 צלצל הטלפון בבית, אני עונה ואיזו בחורה צעירה אומרת לי: 'אני מדברת מהטלוויזיה הישראלית, מצאו את הדקר, תגיע בבקשה לאולפן של הטלוויזיה בחיפה, כי ב-20:00 ידברו על זה במהדורת 'מבט' ורוצים לראיין אותך'. בהתחלה לא האמנתי. מה, ככה מודיעים לי? הרמתי טלפון לידידי מהטלוויזיה עמוס כרמלי, שאישר לי את הדברים, ירדתי לאולפן ושם פגשתי את אחד הילדים של יענקל'ה רענן, ואז התברר לי שהזמינו אנשי צוללות לא רק לאולפן בחיפה, אלא גם לאולפנים בירושלים ובתל אביב. ככה נודע לי, וככה נודע לכל עם ישראל".

ומה הרגשת באותם רגעים?
"היו לי רגשות מעורבים. מצד אחד, שמחתי שמצאו אותה על הנתיב שלה, כי זה סתם את הפה לכל מי שרינן ושיער שהיא סטתה מהנתיב מסיבות כלשהן - ואני כל הזמן טענתי שיענקל'ה רענן לא היה זז מילימטר מהנתיב אם הוא לא ביקש וקיבל אישור לעשות את זה. דבר נוסף הוקל לי, כי נפתרה התעלומה. הצוללת טבעה, וזה היה רשמי, כשעד אז לא ידעו לומר בכלל מה קרה לה. ועדיין, יש את הכאב שבידיעה שזה סופי, ונשאר חוסר הוודאות באשר לסיבה שהצוללת טבעה, ואני שב ומדגיש: עד היום אין מסקנה חד-משמעית לגבי מה שקרה שם. היו כל מיני ניסיונות, ירדו לצוללת עם מצלמות, אבל התעלומה נשארה".

מה לדעתך קרה?
"יש לי דעה די מנומקת, אבל זו השערה בלבד וזה לא יהיה מקצועי מצדי לפרסם את זה בעיתון. אם מישהו רוצה, הוא יכול לבוא להרצאות שאני מעביר ולשמוע שם את המחשבות שלי בנושא".