מערכת הבחירות בהסתדרות נכנסה להילוך גבוה. סוף סוף יש התמודדות בין שני אנשים ראויים ולא עוד סידור עבודה. הוויכוח המתקיים כעת הוא בין מחנה אבי ניסנקורן למחנה שלי יחימוביץ'. וכשחושבים על זה, מי בכלל צריך את ההסתדרות, כדי לשמור על זכויות העובדים? וכמובן, השאלה העיקרית היא האם ההסתדרות הכללית בכלל נותנת מענה?



בישראל האבטלה בשפל, ארבעה אחוזים וארבע עשיריות, ללא ספק הישג מרשים, אך אם נציץ ונסתכל על מה עומד מאחורי המספר הזה, נגלה שמחצית העובדים במשרה מלאה מרוויחים שכר מינימום, לעתים אפילו פחות, והם מוגדרים עניים. חלק מהמשרות הנספרות בנתוני האבטלה הן משרות חלקיות או עונתיות, כך שאפשר להתווכח על האמת מאחורי הנתון הזה.



ומה עם עובדי הקבלן? עובדי הקבלן הם השקופים ביותר. הם עובדים נטולי זכויות, הם מושפלים, ונזרקים מהעבודה ברגע שאין בהם צורך. בדיוק כמו כלים חד פעמיים. אכלת? זרקת. 



 "צמצום פערים" 


וכשחושבים על עובדי הקבלן, מגלים שיש מהם מאות אלפים. למען האמת, יותר מ-350 אלף. לאחרונה, כאמור, נעשה מאמץ מצד יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן להעביר כעשרת אלפים מהם להעסקה ישירה, כלומר, לדאוג לכך שהם יקבלו זכויות, אך מדובר בטיפה בים. 



אם נחזור אחורה בזמן ונהיה קצת נוסטלגיים, ניזכר שהיו פה "סולל בונה", "קופת חולים של ההסתדרות הכללית", "תנובה", "אגד" ועוד קואופרטיבים שונים. כולם היו בבעלות ההסתדרות, אך לא עוד. המשק הישראלי הפריט את עצמו לדעת. האם צריך לחזור למקום ההוא? לא בטוח.



מה שכן בטוח, הוא שצריך להחזיר לעובדים את הזכויות, לצמצם את הפערים ולהחזיר את הגאווה, שלהם ושלנו. ההסתדרות חדלה מזמן לשמש אופוזיציה אמיתית לממשלה. עכשיו זה אתם - שלי יחימוביץ' או אבי ניסנקורן.