מאחורי מאבקים ציבוריים רבים עומדות נשים, כאשר לרוב מדובר בנשים צעירות שמעוניינות לשנות את המציאות ומוכנות לעשות זאת תוך התנדבות מלאה ואמונה בדרך שבה בחרו. לרגל יום האישה הבינלאומי שחל היום, שלוש סטודנטיות, המובילות מאבקים ברחבי הארץ בארגון מגמה ירוקה, מספרות מה מוביל אותן לקום ולהיאבק בשביל ציבור שלם.
כך ליהי שחר, דוקטורנטית להנדסה ביו־רפואית בטכניון, הנאבקת בתעשייה המזהמת בחיפה. "התחלתי בפעילות הציבורית במפרץ חיפה עוד בתואר הראשון לפני כעשר שנים", מספרת שחר. "זה הגיע מתוך זה שלא הייתי מוכנה לקבל את המציאות של ריכוז כל כך גדול של תעשייה בסמיכות לאוכלוסייה. כולם ערים להצלחה בפינוי מכל האמוניה, ויש גם הרבה מעבר לזה - תוכנית הרחבת בתי הזיקוק. נגד כל הסיכויים ועם לחץ ציבורי אדיר, הצלחנו להחזיר תוכניות שאושרו בכל ועדות התכנון חזרה לשולחן מקבלי ההחלטות. מי שיושב וכותב היום את עקרונות תוכנית בז"ן החדשה הם שישה אנשים, שאני אחת מהן".
לדברי שחר, היא מובילה את הארגון הכי משמעותי ורחב היקף במפרץ חיפה. "יחד איתי יש אנשים, ובפרט נשים מאוד אמיצות ומעוררות השראה. חייתי כל חיי בסביבה די גברית. אני מהנדסת, עבדתי בהייטק, אז אני פחות רואה בהובלה של מאבקים תכונות נשיות או גבריות", מסבירה שחר. "אני כן רואה סביבי נשים מאוד מוכשרות וחזקות שיודעות לשמור על עצמן, כי מאבקים מהסוג הזה הם מאוד שוחקים ושואבי אנרגיה. אני מאמינה שאנחנו יכולים להפוך את העולם ליותר טוב".
"אין מציאות שאי אפשר לשנות"
יעל שמר, סטודנטית לתואר שני במסלול לדוקטורט בלימודי סביבה באוניברסיטת תל אביב, נאבקת בפקקי התנועה הטורדניים בגוש דן. חוץ מזה היא גרה בדרום העיר ופעילה סביבתית וחברתית. "קידמתי נושאים של חינוך לפליטים, בזבוז מזון וחקלאות עירונית, והיום אני מתמקדת בתחבורה ציבורית כזכות בסיסית. אני חיה בעיר ורוכבת על אופניים ושמתי לב שהרבה מהלחץ שקיים במדינה קשור בתשתיות. זה משפיע על חיי היומיום שלנו ועל נשים באופן שונה מגברים כי הן צרכניות יותר גדולות של התחבורה הציבורית".
במהלך התואר הראשון יצאה שמר לפריז במסגרת תוכנית לחילופי סטודנטים. "שם הבנתי באמת מה זו עיר שמתפקדת מבחינה תחבורתית ומבחינת שטחים ציבוריים", היא מספרת. "המעבר חזרה לתל אביב הוביל בי רצון עז לשנות, אין מציאות שאי אפשר לשנות. לנו, הנשים, יש אינטליגנציה שמבוססת על ערכים מאוד עמוקים. בעיני פתרונות סביבתיים ופוליטיים יכולים להגיע מתוך החשיבה הנשית".
נגה רובין, סטודנטית לתואר ראשון באוניברסיטת בן־גוריון, מובילה את המאבק לחיזוק ערי הנגב, לדיור בר השגה ואת התנגדות לתוכניות הקמת היישובים החדשים, שלטענתה רק יגדילו את הפערים ויבואו על חשבון התושבים הקיימים. "הנגב הוא לא מקום חדש לי, התנדבתי פה בעבר", מסבירה רובין. "כולם יודעים שיש השקעה שלא משתווה למרכז בכל מיני תחומים, כמו חינוך ורווחה. המון זמן מצאתי את עצמי חושבת איך להיטיב עם החינוך בבית ספר מסוים, ואז שמעתי על מגמה ירוקה".
כאמור, רובין זועמת על ההשקעה הממשלתית בנגב באמצעות פיתוח יישובים חדשים. "משקיעים בגורמים ובאנשים שעוד לא קיימים פה, ואנחנו מבקשים שאת ההשקעה הכספית הזו ישקיעו קודם כל בערים וביישובים שנמצאים כאן ובאנשים שחיים כאן. עם זאת, גם כשנעשית השקעה - היא ללא חשיבה על התושבים. את אותם כספים אפשר להשקיע אחרת בפיתוח הנגב בצורה שבאמת תיטיב עם מי שרוצה לחיות פה. אנחנו קבוצה של סטודנטים שבאופן רציף חשוב להם להעלות את הנושא הזה לתודעה. פעילים חברתיים זה כוח גדול".