אילו היה איתי לנדסברג–נבו עובד על סרט העוסק במתחולל ברשות השידור, בסצינה הפותחת היה מככב גלעד ארדן. פנים, יום, כנסת ישראל. ברקע רועמים תותחי המלחמה. החדשות מודיעות על סיכול ניסיון חדירה של חוליית מחבלים דרך פיר מנהרה ליישוב נחל עוז, במהלכו נהרג סמל נדב ריימונד בן 19 משדמות דבורה. חיל האוויר תוקף במהלך הלילה 150 יעדים ברצועת עזה. אולם המליאה ריק כמעט לגמרי. ח״כ אברהם מיכאלי נרשם כדי לנאום במסגרת סבב הנאומים באורך דקה. עד שהוא מסיים את דבריו מגיעים השרים גלעד ארדן ואורי אורבך וח"כ עיסאווי פריג'. ארדן, יוזם החוק לפירוק רשות השידור, מבשר בחגיגיות: "היום אנחנו מתקנים את המעוות. מחזירים לעם ישראל את מה ששייך לו. השידור הציבורי מפסיק לקחת ומתחיל לתת... החוק

הזה הוא בשורה לכל מי שיודע שהחוסן שלנו לא נמצא רק בצבא חזק, אלא גם ביצירה, בהיסטוריה, בתרבות ובמורשת ישראל".

המציאות, אומר לנדסברג–נבו, עולה על כל דמיון. "זו סצינת הפתיחה, או אם תרצי, סצינת הסיום של רשות השידור. בא שר שנכנס למשרדו כמה חודשים קודם, רצה להרוויח נקודות פופוליסטיות בדעת הקהל, והדבר הראשון שעשה הוא לסמן את המטרה של ביטול האגרה, במהלך שמבחינתו הוא מהלך כחלוני, כשבפועל הוא אנטי־דמוקרטי, לא מקצועי, פופוליסטי וגורם עוול לאלפי אנשים. כששר עומד על דוכן הכנסת ומעביר חוק שתוך שמונה חודשים ייבנה גוף חדש, ברור שהוא משקר. כל מי שבמקצוע שלנו יודע שלהפיק סרט תעודה לוקח שנה וחצי לפחות, סדרת דרמה - שנתיים־שלוש. סדרה כמו 'תולדות ארץ ישראל' או 'הרמטכ"לים' - שלוש שנות עבודה ויותר. איך תקים גוף שידור בשמונה חודשים? מה הוא ישדר? אפילו את הבניין עוד לא היה לך, שלא נדבר על כל המערכת הטכנולוגית, שכירת כוח האדם, אמצעים, נהלים, מינוי האנשים. זה מהלך שדורש תכנון מסודר ומקצועי שלוש־ארבע שנים לפחות. עשו את זה במדינות בסדר הגודל שלנו, והוא חייב להיות מתוכנן. הכנסת, ששיתפה איתו פעולה, שיתפה פעולה עם שקר. ברור שאם האריכו את מועד ההקמה כבר חמש פעמים, אי אפשר היה להקים את התאגיד ולא עשו את המהלך של המעבר מהגוף הישן לגוף החדש בצורה נכונה".

לנדסברג–נבו, זוכה פרס סוקולוב לשנת 2006 על פועלו בתחום התקשורת האלקטרונית והתחקיר העיתונאי, נולד וגדל בקיבוץ תל יוסף, למד לתואר ראשון באמנויות ובי־איי כללי באוניברסיטת תל אביב וכבר בזמן לימודיו הפיק סרט המבוסס על סיפורו של עמוס עוז, "מנזר השתקנים". אחריו הגיעה קריירה טלוויזיונית–חדשותית ויצירתית ענפה: הוא הפיק את "מסע הבחירות של מאיר אריאל" שצולם במשך שמונה ימים, וב–1986 השתלב כתחקירן ב"ערב חדש" בטלוויזיה החינוכית. בהמשך עבר לערוץ הראשון ככתב ב"כלבוטק" ב"מבט שני" וב"יומן", שימש כעורך של התוכנית "פוליטיקה", ערך, הפיק והגיש את "מבט שני". על אף הכבודה הזו, נותר מחוץ לשורות התאגיד עם עוד ותיקים ומנוסים מרשות השידור.

פגישתנו נערכת בזמן שעובדי רשות השידור מנהלים את המלחמה על הבית. כל יום נושא איתו בשורה חדשה ומשחק פוליטי על גבם של מי שלא יודעים מה הלאה. באקט של נטילת גורלם לידיהם, יצאו לרחובות ולמשמרות מחאה מול בתי השרים וחברי הכנסת, ביתו של אבי ניסנקורן, ביתו של ראש עיריית ירושלים ניר ברקת ועוד. דקות מהשידורים הפקיעו למען המאבק שלהם, לצד סיקור עצמי. התגובות נעות בין אמפתיה גדולה לבוז ושנאה. "היום זה אנחנו, מחר זה אתם". זו הססמה שמלווה את מאבקם של אנשי רשות השידור כ–40 יום לפני הסגירה. קרב מאסף, אומרים חלקם. אחרים משוכנעים שהפור לא נפל עדיין. הכל יכול להשתנות, הם אומרים. כבר היו דברים מעולם.

הפגנת עובדי רשות השידור. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90הפגנת עובדי רשות השידור. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

בתקופה האחרונה, מה גילית שלא ידעת?

"גיליתי סולידריות בין העובדים. אנשים הבינו שצריך להוציא את האמת שלנו החוצה, כי לאורך שנים השנאה וההשמצות לא היו נגד כישלונות הניהול אלא נגד כל אחד ואחד מעובדי רשות השידור. אנשים צריכים לשאול את עצמם למה הם כל כך שונאים את עובדי רשות השידור. מנגנון הגבייה של מס ההכנסה וההוצאה לפועל לא פחות אכזריים. אנחנו מדברים על 370 שקל לשנה, שזה פחות ממה שמשלמים בחודש להוט או ליס".

אנשים לא קיבלו עיקולים מהוט ומיס בתדירות ובאופן של העיקולים שנעשו על ידי אנשי הגבייה של רשות השידור.

"נכון, והוט ויס יכולים להוריד את השאלטר. רשות השידור עובדת באווירה כזו שכל מי שלקחו לו את הטלוויזיה מיד שונא את כולנו. כמה פעמים הצעתי למנכ"לים וליו"רים לעבור לשיטת גבייה אחרת, כלומר שלא גוף השידור עצמו יגבה את הכסף. לא אנחנו קבענו את שיטת הגבייה. הכנסת, המנכ"לים, כמו ג'ו בראל שאחראי לשיטת המחסומים בכבישים, ומוטי שקלאר, עם עורכי הדין שגזרו קופון גדול על כל גבייה. אני עשיתי את זה? עובדי הרשות עשו את זה?".

אולי הציבור לא מבדיל בין מנגנון הגבייה של האגרה לאנשי המקצוע והיצירה?

"שיטות הגבייה של האגרה בדרכים השניאו את רשות השידור על כל אחד ואחד שיש לו טלוויזיה בבית. הציבור לא יודע שרשות השידור עובדת בשני ערוצי טלוויזיה ובשמונה תחנות רדיו. הכי גרוע, שהתקשורת שמסקרת את התקשורת, כלומר אתרי הברנז'ה למיניהם, לא מפעילה כלפי אחרים את אותה אמת ביקורת שמופעלת כלפי השידור הציבורי. אין לי טענה על הביקורת הציבורית. יש לי טענה על הסיקור התקשורתי שלנו כגוף תקשורת, גם בתחום התוכן וגם בתחום ההתנהלות".

כולם אשמים

מנגנון גביית האגרה הוא לא כישלון הניהול היחיד שמונה לנדסברג–נבו. הרשימה ארוכה, וכל סעיפיה נמצאים באחריות הממשלה, הגופים והגורמים שהפקידה ומינתה על ניהול כספי הציבור המושקעים ברשות. אלה לבדם - מאות מיליוני שקלים - יכלו לעזור להשקעות מאסיביות ביצירה ישראלית מקורית, לשדרוג כל המערך הטכני של הרשות כבר לפני עשור, לרכישת שירותי עיתונאים חדשים מהדרג הראשון וגם לביצוע הרפורמה כולה, פעמיים: 150 מיליון שקל על רכישת בניין שערי צדק בירושלים, על פי דרישת ממשלה מהנהלת הרשות לפני 13 שנה. מאז משלמת הרשות בין 15 ל–18 מיליון שקל כל שנה רק על הריבית. כסף על נדל"ן במקום על הפקות מקור.

עוד בין הכשלים: קיצוץ האגרה ב–40% ללא הצבעה על מקורות מימון להבראת הרשות בהחלטת ממשלה משנת 2004, שנועדה ללחוץ על העובדים וההנהלה לזרז תהליכי התייעלות, ועוד ועוד. אל קולות הציבור מתלווים גם קולות של ארגוני יוצרים, בהם איגוד הבמאים, איגוד העורכים והמפיקים ושח"ם, שפרסמו השבוע הודעה: "מהפרטים שהגיעו לידינו, אנו קובעים באופן חד־משמעי שהמידע שהוצג לרה"מ נתניהו היה חלקי ומגמתי וכל זאת מתוך ניסיון לייפות את המציאות ולנסות להאריך את חייה של רשות השידור".

מה זה עושה לך?

"זה לא כולם. חלק מהם חוששים מהתאגיד כי הוא הציב, בין הקריטריונים שלו, מחזור של 3 מיליון שקל בשנה. זה יוצר מצב שמסננים יוצרים קטנים שעובדים על סרט בשנה או בשנתיים וקשה להם לקבל את ההצעות שלהם. לעומת זאת, המפיקים הגדולים כבר עכשיו חתמו על הפקות במיליונים. תראי את רם לנדס עצמו, יו"ר הוועדה שהכריזה שצריך לסגור את רשות השידור. מן הסתם הוא ייהנה מהסגירה הזו כמפיק עצמאי. החברות הגדולות קיבלו הפקות במיליונים. יש פה תודעה ארוכת שנים ובחלקה יש צדק בטענות, על כך שרשות השידור שנים רבות לא השקיעה מספיק ביצירה הישראלית. אני באופן אישי נאבקתי בזה גם מול ג'ו בראל וגם מול מוטי שקלאר, גם בישיבות של הוועד המנהל וגם בוועדת התוכניות של רשות השידור, והכל מתועד. המאבקים האלה נגמרו בבג"ץ היוצרים בנובמבר 2011, שבו בג"ץ כתב שרשות השידור חייבת להוציא את הסכום שנקבע בחוק מ–2007 כשאיתן כבל היה שר התקשורת, ושרשות השידור תוציא 36% מהכנסותיה ליצירת מקור ישראלית, תוך שלוש שנים. הנהלת הרשות לא ביצעה את מה שצריך".

בתוך הספינה המיטלטלת עם הסדק ההולך ומתבקע בירכתיה, הפיקה מחלקת תעודה שבניהולו של לנדסברג–נבו בשלוש השנים האחרונות שורה ארוכה של סרטי תעודה וסדרות. השבוע עלתה הסדרה "הרמטכ"לים", בעיצומו של שידור סדרה העוסקת בפוליטיקה של השומן, וזמן קצר אחרי שידור הסדרה "והארץ הייתה תוהו ובוהו - תולדות ארץ ישראל". ב"מבט שני" עסקו בין היתר במתווה הגז ובשערוריות המל"ל הרבה לפני פרשת הצוללות, לצד משדרים ותוכניות על העוני ההולך וגובר, על חיי הנכים בישראל, ועוד. השבוע עלתה לשידור גם הסדרה של איטה גליקסברג, "היום זה אנחנו", המתארת בפרוטרוט כיצד הגיעה הרשות עד הלום. ההדים, למרות העשייה הפורה, היו ועודם קלושים ביחס לתוצרת. "כל התכנים האלה נמצאים בשידור הציבורי, לא בשום מקום אחר וגם לא באופן העקבי שבו אנחנו מאתרים את התוכן שמתאים לציבור. מה שיש לו רייטינג גבוה נמצא בערוצים המסחריים - ריאליטי ושעשועונים, ופחות על תכנים גבוהים יותר מבחינת האיכות, שפונים לקהל קטן יותר. הרצון של התאגיד לסגור במגירה 48 שנות עשייה, תרבות, סרטים, דרמה, בידור, סאטירה וחדשות זה פשוט יום הכיפורים של התקשורת".

מה יעלה בגורל הארכיון המפואר?

"זה מורכב. התאגיד מחויב בחוק לקחת את הארכיון ולטפל בו, לעשות דיגיטציה ושימור. זה לא דבר פשוט. זו לא רק קופסה עם קלטות. זה מצריך מערכת ממוחשבת שיודעת לשלוף אותן מהמחסן. כל זה לא קיים בכלל. במקרה הטוב הארכיון יועבר למחסן ובמשך שנה או שנתיים היוצרים לא יוכלו להשתמש בו. במקום לדווח אמת לכנסת ולהגיד: אנחנו לא מוכנים, אנחנו צריכים עוד זמן, הם רוצים לקבל את המפתחות".

יירד לטמיון? ארכיון רשות השידור. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90יירד לטמיון? ארכיון רשות השידור. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

דנ"א מקצועי

לפני 49 שנה בדיוק, בשנת 1968, נפתחו שידורי הטלוויזיה הישראלית בשידור ישיר של מצעד צבאי שהתקיים בירושלים לעיני קהל צופים אופורי. בפרפראזה על שירו של נתן אלתרמן, "ליל חניה", מה שנפתח בשידורי מצעד צבאי, נגמר באנשים נופלים. "עובדי רשות השידור משלמים את מה שהיו צריכים לשלם המנהלים. הייתי מצפה שעכשיו, בימים האלה, לפחות - חברי הוועד המנהל, המנכ"לים, היו"רים אמיר גילת, ג'ו בראל יוני בן מנחם, שקלאר, יבואו ויכו על חטא ויגידו: אנחנו אשמים. הם הרי נהנים מפנסיה של מנכ"ל. הם אחראים, ולא רק הם, הוועד המנהל שהיה צריך לפקח עליהם, המליאה, הוועדות בכנסת שהיו אמורות לפקח על התנהלות השידור הציבורי באו, שמעו והלכו".

השבוע, עם המראתו לסין, התייחס ראש הממשלה בנימין נתניהו למשבר עם שר האוצר משה כחלון סביב הקמת תאגיד השידור הציבורי.

פתאום אתה מוצא את עצמך בצד של נתניהו, עם אינטרס משותף.

"הוא הגיע למסקנה שלו, אולי כי התאגיד מוקם מאנשיו של נוני מוזס או מהחשש שהתאגיד הזה שמאלני במירכאות. הרי כל השנים אנחנו, רשות השידור, מימי טומי לפיד, היינו 'המאפיה השמאלנית'. אף אחת מהכוונות של החוק של ארדן לא קוימה, חוץ מלסגור את הרשות ולפטר את עובדיה. מצד אחד, אני יכול להתייחס אל נתניהו כאל אדם רציני שאומר: טעינו, צריך לתקן. מצד שני, הוא זה שהוביל במשך שנים את קיצוץ האגרה עד לכ–40%, כך שלרשות השידור היה פחות כסף לתוכניות, כיוון שלא היו הסכמי עבודה חדשים ולא היה אפשר לפטר עובדים. זה אותו נתניהו שהופיע בכנס אילת ואמר שלא צריך שידור ציבורי ושאפשר את התכנים הציבוריים לפזר על הערוצים האחרים, זה אותו נתניהו שתמך בחוק של ארדן ואחר כך אמר שזה חמק לו בין האצבעות. לפחות עכשיו הוא רוצה לתקן, אולי מהסיבות הלא נכונות, אבל השידור הציבורי ברשות השידור הוא נכס תרבותי ואי אפשר לזרוק נכס תרבותי. אי אפשר לזרוק יום אחד את מוזיאון ישראל ו'יד ושם' ולהגיד: אנחנו פותחים עכשיו משהו אחר".

אתה מאמין שאם נתניהו יהיה זה שיציל את הרשות, ביום מן הימים תוכלו להרים תחקירים בעניינו?

"אין חשש בעניין הזה. בניגוד להשמצות הגזעניות על 'דנ"א פגום' של רשות השידור, הדנ"א של רשות השידור הוא דנ"א ציבורי מאוד מקצועי. המסורת שהדור שלנו קיבל מהדור של הראשונים שעשה את הסרטים ב–69', 70', 73', ונצרב במחדל יום הכיפורים והגיע אחרי זה למלחמת לבנון ואיבד את תמימותו, עוברת בגוף השידור הזה גם לעיתונאים הצעירים. זה דבר שלא קיים בתאגיד, שרוצה כרגע רק לקבל את המפתחות ואת הצעצוע הזה של פלטפורמת השידורים".

בנימין נתניהו, צילום: אלכס קולומויסקי, פלאש 90בנימין נתניהו, צילום: אלכס קולומויסקי, פלאש 90

למה לא לתת הזדמנות לתאגיד חדש, רענן, אנשים צעירים עם משכורת ממוצעת של 12 אלף שקל לעומת 20 ומשהו אלף ברשות השידור?

"מה זה לתת צ'אנס חדש? בכלי תקשורת כל הזמן אנשים מזדקנים ועוזבים, חדשים נכנסים, טאלנטים מתגלים, התהליך הזה דינמי בכל כלי תקשורת. כל מהלך סגירת כלי תקשורת ציבורי ופתיחת כלי תקשורת אחר שאמור לעשות את העבודה שלו, הוא מהלך אנטי־דמוקרטי, לא מוסרי ולא מקצועי. אפשר להבריא הכל. הייתה פה רפורמה שחתמו עליה כל הוועדים וההסתדרות, וארדן זרק אותה לפח. מה יקרה מחר אם יתברר שהתאגיד הוא גוף כושל ולא ממלא את יעדיו? יפטרו את כל עובדיו או יחליפו את ההנהלה שלו?".

למוד קרבות, לנדסברג–נבו. את העוולות מתוצרת הארץ הוא מכיר היטב, ומקרוב. הוא שירת כלוחם וכקצין בגולני בדרגת סא"ל במיל', לחם במלחמת לבנון הראשונה, באינתיפאדה הראשונה ובשנייה ובמבצע חומת מגן. ב–1996 היה ממקימי פורום מג"דים, מח"טים וטייסים במילואים וממובילי מאבק אנשי המילואים למען חוק הביטוח לחיילי המילואים שעבר רק אחרי הקרב בג'נין במבצע חומת מגן 2002. בהמשך ניהל עם חבריו לפורום מאבק למען חוק המילואים הכולל שעבר ב–2008 אחרי מלחמת לבנון השנייה.

במסגרת עבודתו, הוא ניצב מול ארבעה מנכ"לים שונים בבתי משפט: מול ג'ו בראל, שכינה אותו "מנהיג הסרבנים בשטחים" בזמן שלחם במבצע חומת מגן ברמאללה. זה הסתיים בהתנצלות של בראל. מול מוטי שקלאר ניצב בבית הדין האזורי לעבודה, לאחר ששקלאר הדיח אותו מעמדת המגיש של "מבט שני" בעקבות לחץ פוליטי על המנכ"ל שהחל מיד אחרי מלחמת לבנון השנייה, כש"מבט שני" פרסמה שורה של תחקירים על כישלונות הניהול של העורף והממשלה בראשות אולמרט. בית הדין הארצי פסק כי רשות השידור העבירה אותו מתפקידו בשל "שיקולים מערכתיים" וכי הוא רשאי להגיש את מועמדותו לתפקיד המגיש בעתיד. את יוני בן מנחם תבע לנדסברג–נבו בבית הדין האזורי לעבודה בירושלים על כך שלא נבחר במכרז לתפקיד מנהל המחלקה, לאחר שבן מנחם מנע ממנו זכייה במכרז בטענה שהוא רוצה "לרענן". בית הדין פסל את הטענה וקבע כי "מנכ"ל רשות השידור יוני בן מנחם התכוון למנוע את בחירתו של מנהל מחלקת התעודה איתי לנדסברג–נבו, על אף שנערך מכרז לתפקיד". לנדסברג–נבו, קבע בית הדין, ימשיך בתפקידו, כפי שקורה עד היום. והיה גם פרק מול אורי פורת המנוח, כאשר בית הדין המשמעתי של רשות השידור דן בתביעה שהוגשה מטעם הרשות נגד לנדסברג–נבו, בעקבות מאמר שפרסם ב"העין השביעית" והוצמדה לו הכותרת "אורי פורת אינו מנהל". בית הדין קבע שהדברים נכתבו מסיבות מקצועיות.

בשום שלב לא אמרת: "למה אני צריך את כאב הראש הזה"?

"זה לא בדנ"א שלי. כשאני רואה עוול, אני נאבק נגדו. אם אתה משוכנע במטרה צודקת, אתה נאבק להגיע לשם. בסופו של דבר, יש פה מאבק על העניין הדמוקרטי. במאבק המילואימניקים היינו מעטים, ומי שהרוויחו מהחוק הזה הם כל המילואימניקים היום. במאבקים ציבוריים תמיד יש קבוצה קטנה של משוגעים לדבר שמובילה אותם, לא לכולם יש את האומץ ואת רוח הלחימה לקום ולעמוד ממול".

הם לא ערוכים

בעניין התאגיד, מעלה לנדסברג–נבו כמה וכמה טענות: חמישה בעלי תפקידים בכירים בתאגיד התפטרו בחודשים האחרונים; התאגיד מוציא התקשרויות במיליוני שקלים ללא מכרז. בין היתר, חיים סלוצקי, בעליהם של שני ערוצים מסחריים, קיבל תוכנית תחקירים זמן קצר לפני עלייתו לשידור, ספק אם יש לוח שידורים, ולא ברור אם התשתית הטכנולוגית אכן תאפשר לקיים את השידורים בקרוב. כך גם לגבי שאלת קיומו של מתקן קבע שממנו יתבצעו השידורים, חיבורים ללוויינים, לפיקוד העורף ולספקי חדשות מחו"ל. אף על פי שבחודש יוני 2016 פרסם התאגיד שרכש בניין ב־90 מיליון שקל בירושלים וכי השידורים יחלו ביולי 2017, השלמת הבניין עדיין לא מתקרבת לסיומה. וגם: על פי סיכום של ההסתדרות ואגודות העיתונאים עם האוצר ואנשי התאגיד, אמורים לעבור 450 עובדים מרשות השידור לתאגיד. בינתיים ממתינים כמה עשרות עובדי הרשות, שעמם סוכם עקרונית על מעבר לתאגיד אך רובם המכריע טרם שולב. אלו שכן, נקלטים במשכורות נמוכות בהרבה מאלה שמקבלים בעלי תפקידים דומים בתקשורת. התאגיד אף פרסם בימים האחרונים מכרז ענק לקבלת מאות אנשי מקצוע שיועסקו בידי חברות כוח אדם קבלניות ללא זכויות.

"אני עצמי הרי ניגשתי למכרזים ולקולות קוראים של התאגיד, ומה שראיתי שם זה מערכת לא מקצועית, מערכת שממנה את אנשיה", אומר לנדסברג–נבו. "נדבר על מישהי שעובדת למעלה מ–30 שנה ברשות השידור, עם מאות תוכניות, סרטים ופרסים. אמרו לה: אשת מקצוע - הכל בסדר, אבל 'סובלת מביקורתיות יתר'. אם אני בא לוועדה בתחום של מנהל מחלקת תעודה, אני יושב מול שורה של אנשים ששואלים אותי שאלות בסגנון: 'מה תוכנית הטלוויזיה הכי טובה שראית?'. אנשים שהלכו למכרזים אחרים נכנסו לוועדות לא מקצועיות. אנשים שמשדרים בתחום האנלוגי מראיינים אנשים שלנו שמשדרים ב–HD. איך הם יכולים לראיין אותם? איך יכולים אנשים בלי שום ניסיון וידע בתחום הדוקומנטרי לסנן אותי? אם היו יושבים שם כמה מוותיקי התקשורת ובוחנים אותי לעומת האחרים, הייתי אומר: 'וואללה, בסדר. מה לעשות'. אני מדבר על התהליך עצמו. דבר שני: לא מודיעים לך כלום. אתה קורא בעיתון שבחרו מישהו אחר".

"ראיתי מערכת לא מקצועית", איתי לנדסברג-נבו, צילום: מרים אלסטר, פלאש 90"ראיתי מערכת לא מקצועית", איתי לנדסברג-נבו, צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

אתה חושב שזו נקודת אל־חזור?

"התאגיד לא מוכן לשידור מבחינת התכנים שלו. אפשר לחלק כך שהתאגיד ישדר בערוץ 33 שידורי ניסיון למשך שנתיים, ישדר את תחנות הרדיו הדיגיטליות שלו, וב–2018 יקלוט את הטלוויזיה החינוכית אליו. רשות השידור תמשיך לשדר בערוץ הראשון ובתחנות קול ישראל, ובמהלך השנתיים האלה ייעשה מהלך לגיבוש וסנכרון כל השידור הציבורי - התאגיד ורשות השידור - לגוף מתוכנן מכל הבחינות. יכול להיות שיחליטו שיהיו שני גופי שידור ציבוריים כמו שיש במדינות אחרות. במהלך השנתיים האלה ימצאו פתרונות לכל העובדים - גם ברשות השידור וגם בתאגיד. מימון הדבר הזה הוא מימון שלאוצר יש משלוש השנים שבהן הוא לא השקיע ביצירה הישראלית, הנדל"ן שהוא עומד למכור ו–700 מיליון השקל שהאוצר מדבר עליהם, ואולי יצטרך להגדילם ל–800 מיליון. למדינה שמשקיעה בנכסי התרבות שלה זה לא כסף.

"השידור הציבורי נותן לאזרחים שירות הרבה יותר חשוב מבחינה דמוקרטית מאשר השידור המסחרי, ואולי כדאי לדבר על זה פעם אחת", ממשיך לנדסברג–נבו. "אנשים שוכחים שלאורך כל השנים של השידור הציבורי מי שבחרה את המנכ"לים היא הממשלה. אנחנו העיתונאים הגנו על הציבור מבחינת היכולת להעביר אליו את המידע בלי מעורבות פוליטית ובלי אינטרסים. בגופי השידור המסחריים יש כאלה שהזכיינים שלהם הם גופי מסחר מאוד חזקים - בנקים וטייקונים. הם לא יכולים לפרסם עליהם תחקירים, ולכן נורא חשוב שיהיה גוף שידור ציבורי שממומן על ידי הציבור. אחד הנזקים שארדן עשה זה שהוא הוציא את המימון מהציבור. מרגע שהציבור לא מממן, בעל הבית הופך להיות השר. ביטלת את האגרה אבל לא הסברת לציבור את החשיבות הדמוקרטית של גוף שידור ציבורי שבו מי שמביא לך את המידע זה אנשים בלתי תלויים, גוף בלתי תלוי - לא בפוליטיקאים ולא באינטרסים המסחריים. כל יום אנחנו צריכים לקבל החלטות: איפה לקנות דירה, מי מוציא את ילדינו למלחמה, מי מגבש הסכם שלום, איך נראית מערכת החינוך שלנו - אם לא נקבל מידע, לא נוכל לקבל החלטות או שנקבל החלטות מוטעות. התפקיד הראשון לפני יצירה, מסורת, ארכיון, סיקור וחדשות הוא דמוקרטי".

"'כאן' ערוך לעלייה לאוויר"

בתאגיד השידור דוחים את טענותיו של לנדסברג־נבו: לוחות השידורים מוכנים, הארכיון בתהליך דיגיטציה, רוב העובדים הגיעו מרשות השידור

מתאגיד השידור "כאן" נמסר בתגובה: "למרות כל הניסיונות של גורמים רבים לחבל במוכנות התאגיד בכל דרך אפשרית, 'כאן' מוכן לעלייה לאוויר בכל הפלטפורמות ומאייש את התפקידים ובחירת ההפקות על פי כל כללי המינהל התקין, בוועדות איתור ומכרזים על פי חוק ומשיקולים מקצועיים והתאמה לתפקיד בלבד.

"אין לנו כל כוונה לפגוע בזכויות הפרט של העובדים, או אלה שעזבו ולהתייחס פרסונלית לטענות, התייחסות שהינה בגדר פגיעה בפרטיות העובדים. עם זאת ברור לכל שבהקמת גוף השידור הגדול בישראל, הכולל שני ערוצי טלוויזיה, שמונה תחנות רדיו וחטיבת דיגיטל, יהיו שינויים כאלה ואחרים, ולא כל מי שהתחיל את הדרך המאתגרת ילווה את כולה. לנגד עינינו אנו רואים רק את טובת הציבור בישראל שזכאי לקבל שידור ציבורי נקי, עצמאי ומגוון, ואנחנו מקבלים בברכה ביקורת או בדיקה של כל גורם המוסמך לכך ופועלים בשקיפות ועל פי חוק. נציין שוב כי הליך הקמת התאגיד כולו כמו גם בחירת המנהלים, מפוקח על ידי מועצת התאגיד, שהינה מועצה בלתי תלויה שנבחרה על ידי ועדת שופטים וכל חבריה אושרו במסמך חתום על ידי ראש הממשלה ושר התקשורת. כל ההתקשרויות של התאגיד מבוצעות בהתאם לחוק חובת המכרזים ומפוקחות על ידי מועצת התאגיד".

על פרסום מכרז ענק לקבלת מאות עובדי קבלן, שיועסקו בידי חברות כוח אדם קבלניות ללא זכויות: "החוק קובע כי עובדי רשות השידור שגויסו לתאגיד, בהם צלמים וטכנאים, יצטרפו ל'כאן' רק ביום תחילה השידורים. אי־הוודאות בנושא שחרור העובדים מרשות השידור המהווים את רוב עובדי התאגיד, עד קליטתם המלאה, מחייבת את התאגיד להיערך לפתרון זמני ומיידי לכמה מהתפקידים לצורך קיום עבודה שוטפת והמשך ההכנות לעלייתו לאוויר. עד כה לא גויס אף עובד באופן זה".

האם נכון להיום יש לוח שידורים? האם יש תשתית טכנולוגית לבצע את השידורים בקרוב, מתקן קבע שממנו יתבצעו השידורים, חיבורים ללוויינים, לפיקוד העורף, לספקי חדשות מחו"ל?

"כל לוחות השידורים, בטלוויזיה, ברדיו ובדיגיטל אושרו על ידי המועצה המפקחת. 'כאן' מוכן לשידור רציף ומלא בכל פלטפורמות השידור, החל מיום התחילה, 30.4.17. כבר באוקטובר 2016 הגיש התאגיד לוועדת הכלכלה ולשרי האוצר והתקשורת חוברת מוכנות מפורטת הכוללת את כל תחומי המוכנות בכל פלטפורמות השידור. משרד התקשורת, במסמך מתחילת דצמבר 2016, קבע כי 'התאגיד נמצא בשלבים מתקדמים של הקמה ומוכנות לשידור', וזאת לאחר שצוות מקצועי בראשות מנכ"ל המשרד שלמה פילבר ערך סיורים ובדיקות במערכות התאגיד".

מה באשר לארכיון רשות השידור? מהו הסיכום בקשר לשימור הארכיון הדיגיטלי?

"'כאן' החל בפרויקט דיגיטציה - המרת ארכיון הטלוויזיה של רשות השידור לתוכן דיגיטלי, כך שיוכל להיות משודר ומונגש לציבור באיכות גבוהה. מדובר בפרויקט דגל עבור התאגיד, הרואה בארכיון נכס לאומי, ויימשך בין שלוש לחמש שנים. במסגרת הפרויקט יומרו לקבצים דיגיטליים מאות אלפי אוצרות התוכן, ששודרו בערוץ הראשון מהקמתו".

בחודש יוני 2016 (27.6.16) פרסם התאגיד שרכש בניין ב–90 מיליון שקל בירושלים וכי השידורים יחלו ביולי 2017. היכן הבניין ומה מצבו?

"במבנה הקבע של התאגיד, הנמצא ברח' כנפי נשרים בירושלים, מתבצעות עבודות התאמה לצורכי התאגיד, שישדר מעיר הבירה בשלוש פלטפורמות שידור - רדיו, טלוויזיה ודיגיטל".

על פי סיכום של ההסתדרות ואגודות העיתונאים עם האוצר ואנשי התאגיד, אמורים 450 עובדי רשות השידור לעבור לתאגיד. בינתיים ממתינים כמה עשרות עובדי הרשות שעמם סוכם עקרונית על מעבר לתאגיד, אך הרוב המכריע של עובדי הרשות המקצועיים טרם שולבו.
"החוק קבע כי עובדי רשות השידור יהוו 51% מכלל עובדי התאגיד או כי ייקלטו בתאגיד 450 עובדי רשות. נכון להיום אחוז עובדי הרשות שחתמו בתאגיד עומד על 57%, והם מהווים את רוב העובדים. התאגיד מקיים הדרכות וימי עיון לעובדים אלה וקורא לרשות השידור לשחררם לעבודה מלאה בתאגיד החל מ–1.4.17 כדי לשלבם בהקדם האפשרי ובאופן המיטבי לקראת העלייה לאוויר ב–30.4".

באשר להליך ועדות האיתור והמכרזים: "התאגיד פועל על פי כללי גיוס שוויוניים שנקבעו בתיאום עם נציב שירות המדינה. את הליך הגיוס מלווה השופט בדימוס, עזרא קמא, שאף ציין לשבח את התנהלות התאגיד תוך הדגשת השוויוניות והמקצועיות בהליך הראיונות".