דניאל קפלן (24) ושני דגן (22) מציינים בימים אלה שנה ושלושה חודשים לזוגיות שלהם. הוא עובד כסדרן בחברה לציוד משרדי, אוהב מוזיקה ולהיפגש עם חברים. היא עובדת בגן בקיבוץ גבת, מתנדבת בבית ספר יסודי ומשחקת טניס. "אני בחור עם צרכים מיוחדים, על הספקטרום", מספר קפלן.

"יש לי אספרגר וגיליתי את זה בכיתה י"א, שזה מאוחר. היה לי כיף, היו לי חברים, תחביבים, אבל היו תקופות שאנשים לא הבינו אותי, ואני עצמי לא ידעתי למה. לא הייתי מודע לזה שאני שונה. ניסיתי להתחבר עם אנשים ולא תמיד עשיתי את זה בדרך הכי טובה. לפעמים חיקיתי אותם, לפעמים צחקתי איתם כשזה לא התאים לסיטואציה. ביסודי אנשים לא הבינו אותי וחשבו שאני רוצה לעצבן אותם. חטפתי מכות, קללות, עלבונות, השפלות".

בחטיבת הביניים שולב קפלן בכיתת תקשורת של תלמידים עם צרכים מיוחדים. "לקח לי כמה זמן לקבל אותם, כי אף פעם לא הייתי בסביבה של חבר'ה על הספקטרום", מספר קפלן. "היו פעמים שירדתי עליהם, קיללתי אותם. עשיתי הרבה שטויות. המורים שלי הפרידו אותי מהחברים, כדי שלא אגרור אותם להציק לאנשים עם פחות ביטחון עצמי, הבנתי שמה שעשיתי לא היה בסדר. הבנתי שאחרי שהתעללו בי בבית הספר הפכתי למישהו שמתעלל באנשים".

את דגן, גם היא בעלת צרכים מיוחדים, הכיר קפלן במהלך טיול לירושלים. "ראיתי אותה, החלפנו כמה משפטים, צירפתי אותה לפייסבוק, התכתבנו קצת, ואחרי כמה חודשים הייתה מסיבת חנוכה", מספר קפלן. "מאחר שהיא גרה בשמשית ואני גר בחדרה, אנחנו נפגשים פעם בשבוע או שבועיים. שנינו נהנים מאוד מהמפגשים שלנו. שני היא אדם עם לב טוב, מאוד אכפתית, דואגת, זורמת בשיחה. אני אוהב את זה באנשים, שיש שיחה והיא הדדית".

"אמרתי לו שאני רוצה שננסה להיות ביחד", מספרת דגן את הגרסה שלה. "הוא קצת חשש, כי אני החברה הראשונה שלו, ואני כבר הייתי בזוגיות בעבר אז לא פחדתי. עם דניאל הכי כיף לי, אנחנו נפגשים באמצע שבוע וסופי שבוע ונשארים לישון אחד אצל השני, יוצאים לבית קפה, לראות סרט או לפגוש חברים. המרחק לא פשוט, אבל עם דניאל כיף לי באמת. הוא מתעניין בי, שואל לשלומי. אנחנו סופרים כל הזמן את החודשים וחוגגים במסעדה או בית קפה".

איך נראית זוגיות של שני אנשים עם צרכים מיוחדים?

"הייתה תקופה שהייתי בודד והיו לי מעט חברים", אומר קפלן. "כשיש שניים עם צרכים מיוחדים, יש משהו משותף וקל להבין אחד את השני. שניהם על הספקטרום, לשניהם יש קשיים ויותר קל כי יש בסיס לשיחה".

"לא צריך לחשוש"

היום יצוין בעולם יום המודעות הבינלאומי לאוטיזם. על פי האגודה הלאומית לילדים אוטיסטים (אלו"ט), בישראל חיים כ־18 אלף איש עם אוטיזם. אחד מתוך 100 ילדים בישראל מאובחן כילד עם אוטיזם, לעומת ילד אחד מתוך 68 ילדים בארצות הברית. נכון לשנת הלימודים הנוכחית, במערכת החינוך בישראל לומדים כ־15 אלף תלמידים עם אוטיזם, והמספר רק הולך ועולה, שכן מספר האבחונים מזנק מדי שנה בכ־15%. ההתמודדויות של בעלי האוטיזם רבות ומגוונות. אחת מהן קשורה ליכולת למצוא זוגיות, להתמיד בה ולהקים משפחה, כשהתקשורת הבין־אישית היא לא הצד הכי חזק.

הטיול שבו נפגשו קפלן ודגן נערך דרך תוכנית "רעים" של החברה למתנ"סים, שנוסדה כדי לשבור את מעגל הבדידות ולפתח מיומנויות חברתיות אצל אנשים עם אוטיזם בתפקוד גבוה ולקויות למידה מורכבות, ואין להם כלים לעשות זאת בכוחות עצמם. קפלן ודגן משתתפים בתוכנית - הוא מהקבוצה של הרצליה, והיא מהקבוצה של טבעון.

תוכנית "רעים", הפועלת ב־26 מתנ"סים ב־24 יישובים, מבוססת על מפגשי קבוצות שבועיים קבועים. המשתתפים מספרים על עצמם ועל חוויותיהם, מתוך הסיפורים עולים הצרכים ונעשית עבודה על מיומנויות כמו פיתוח קשרים אישיים וניהול שיחה. "הרעיון הוא ליצור מהמשתתפים קבוצה, שהפרטים שלה יוכלו ליישם גם באופן עצמאי את מה שהם לומדים במפגשים", מסבירה מנהלת התוכנית, טליה קריים. "המטרה היא שהם יוכלו לבלות בעצמם אחר כך וילמדו איך עושים את זה: איך קובעים יחד לאן יוצאים, איך יושבים יחד במסעדה ומשאירים טיפ, על מה מדברים".

רוב הקבוצות של התוכנית, שנוסדה לפני כעשור ביוזמתה של אלישבע מאי, קמו בעקבות פנייה של הורים. כשמגיעים אל הפריפריה בחברה הערבית והחברה החרדית, העניין מסתבך. "כיום אנחנו מנסים לפנות לפריפריה החברתית והגיאוגרפית, שזה סיפור אחר לגמרי", אומרת קריים. "כשאנחנו מגיעים לחברה החרדית והערבית, אנחנו צריכים לעבוד על נושא ההסברה. בחברה החרדית יש הרבה סטיגמות סביב זה והרבה פחות מוכנות לאבחן. בקרוב נפתח קבוצות בהר נוף בירושלים, בבאקה אל־גרבייה, במשגב, בנצרת עילית, בראש פינה, בעפולה, בעכו ובקריות".

דניאל ושני. צילום פרטי

אחד הזוגות הנוספים שמשתתפים בתוכנית "רעים" הוא שירה טל (34) במקור מראשון לציון, שחולקת דירה ברמת גן במסגרת פרויקט דיור בקהילה עם בן זוגה ליאור לוי (31) העובד בעיריית תל אביב־יפו. טל למדה בבתי ספר רגילים ואובחנה כבעלת תסמונת וויליאמס כשהייתה קטנה מאוד. היא עצמה התבשרה על כך רק כשהייתה בכיתה ד'. לוי, מצדו, גדל בגני תקווה ולמד בחינוך הרגיל. כשהיה בן 11 אובחן כבעל אספרגר. "הקושי שהכי בלט אצלי זה הקושי החברתי", הוא מספר. המיומנויות החברתיות שלי היו נמוכות יחסית, ולא ידעתי איך להתחבר עם אנשים. ראו לפעמים שההתנהגות שלי שונה משל אחרים. היום אני מרגיש כמו כל אחד".

"האחים שלי הם רגילים", מספרת טל. "הם מקבלים אותי כפי שאני ותומכים בי. אמא לא רצתה שאאבד את היכולות שלי להצליח בחיים ושאשתמש בזה כתירוץ. רק בכיתה ד' החליטה לספר לי וקיבלתי את זה בהבנה. לא הייתה לי ילדות שמחה כל כך. לא היו לי חברים והרגשתי ממש בודדה".

חרף הקשיים, טל עסוקה מאוד. היא עובדת כעוזרת מזכירה דרך מרכז שיקום נוער במרכז הורות ומשפחה של סמינר הקיבוצים, לומדת דרך בית אקשטיין באוניברסיטה הפתוחה ולא ויתרה על התנדבות בשירות לאומי. השניים הכירו בבית איזי שפירא, באוניברסיטה המשלבת.

"בהתחלה היינו ידידים", היא מספרת. "לא היינו בני זוג. היה לי חבר, ואחרי שלוש שנים וחצי זרקתי את החבר שהיה לי ואחרי חודש שהייתי לבד צלצלתי לליאור. ביוני אנחנו חוגגים שלוש שנים ביחד. ליאור סיפר לי שהוא נמצא ב'רעים' בקבוצת אונו. הפרויקט הזה מלמד אנשים איך ליצור חברויות ולהכיר אנשים אחרים, איך לתקשר נכון ואיך לגלות סבלנות אחד כלפי השני. אני לא ידעתי לפני כן איך לשמור על קשרים עם אנשים הרבה זמן. זה לימד אותי איך להוציא את מה שאני מרגישה בצורה יותר נכונה".

מה זה לימד אותך על זוגיות?

"המטרה בתוכנית היא לתקשר עם כמה שיותר אנשים. למדתי שאני יכולה להסתדר גם בלי ליאור ושאנחנו לא צריכים להיות תלותיים".

"אני למדתי שאני יכול ללכת עם הדרך שלי בלי שאף אחד יכתיב לי מה לעשות", אומר לוי. "דרך הקבוצה הזאת רכשתי הרבה חברים. היו לי לפני, אבל לא כל כך הרבה. זה מאוד תרם לי מבחינה חברתית. שירה היא החברה הראשונה שלי. למדתי על זוגיות שלא צריך לחשוש".


"זוג מהשמיים"

אתי הראל (25), אזרחית עובדת צה"ל בסופר בפלמחים, ומתן כהן (26), שעובד במאפייה, מנהלים כבר חמש שנים מערכת יחסים עם עוגנים ברורים. "בימי חמישי אנחנו הולכים לסרט, והיום זה הסרט 'היפה והחיה'", אומר כהן. בימי שני הם מתמידים במפגשים של קבוצת "רעים" במתנ"ס רמת אליהו בראשון לציון. "רוב הפעילויות המונחות ב'רעים' עוסקות בתחום כישורי החיים והחברה ובמציאת קשר", אומרת מנחת הקבוצה, מורן דודגר. "זוגיות היא בעלת ערך גבוה עבור המשתתפים, כדי שירגישו שווים וייהנו מאהבה אמיתית, ולכן הרבה פעילויות בשטח מותאמות לנושא, על מנת שכולם יאמינו בראש ובראשונה שמגיע להם".

הראל היא בת יחידה שאומצה בברזיל והובאה לישראל בגיל חודש. אביה אבי מספר בחיוך על ילדה רגישה, ערנית וחכמה, שניחנה בשמיעה מוזיקלית מפותחת. בשלב מסוים התגלו קשיים. היא גדלה להיות ילדה מלאת אנרגיות, שאובחנה בהמשך כהיפר־אקטיבית. היא השתלבה בבית ספר לחינוך מיוחד בנס ציונה, ובעזרת דרכים יצירתיות וחוכמה יוצאת דופן הצליחה להסתיר מהסביבה שאינה יודעת קרוא וכתוב.

"החוכמה שלה היא חוכמת החיים, ופה היא מצטיינת", אומר אביה. "יש לה חושים וזיכרון יוצאי דופן, שמפצים על הכישורים שלא הצליחה לרכוש, והיא חברותית ומקסימה". לאחר הלימודים התנדבה הראל לשירות לאומי במעון ויצו, ושם התגלו כל יכולותיה. היא התמידה והמשיכה לארבע שנות התנדבות בצה"ל.

כהן הוא האח הצעיר מבין שלושה אחים. "יש לו משפחה חמה ותומכת", מספרת הראל, שנהנית מקשר קרוב וחם עם אמו. "מתן חזק, אבל חוסר הביטחון מקשה עליו מאוד להתקדם בחיים ללא הכוונה", אומרת אמו אורלי. "הוא זקוק לתמיכה. בסך הכל הם מסתדרים מצוין, אך כמו בכל קשר

גם כאן יש משברים, ואז אנחנו, המשפחות, נכנסות לתמונה כדי להרגיע, לכוון, לנרמל ולעתים גם לתווך, לעזור להם להמשיך הלאה".

"הם נפגשו ברכבת, יצאו לאחת הפעילויות עם הקבוצה מחוץ למתנ"ס", מספרת אמה של הראל. "שניהם כבר היו בקבוצה, אבל לא התחברו. כשחזרו ברכבת, נותר רק מקום ישיבה אחד, ליד מתן, והם התחילו לדבר, נוצר קליק מטורף".

"זה זוג מהשמיים", מוסיף אביה של הראל. "הם כל כך אוהבים אחד את השני ונהנים להיות יחד. תענוג לראות אותם".

"'רעים' זה בית בשבילי", מוסיפה הראל. "הקשר עם המנחה מורן נמשך כבר כל כך הרבה שנים, היא הפכה להיות כמו אמא שמבינה אותי, מכוונת ותומכת. הרבה דברים כבר קרו בזכותה. חברי הקבוצה הם בעצם החברים שלנו, שם אנחנו מקבלים תמיכה והבנה, איתם אנחנו מבלים וגם לומדים על עצמנו דברים חדשים. מתן הוא הקשר הכי קרוב שלי. הוא מקבל אותי ומבין, זה לא דבר מובן מאליו".

"בקבוצה דיברנו על התכונות החשובות שכל אחד מחפש בבן הזוג שלו, ואלו התכונות שאנחנו מזהים היום אחד אצל השני", מוסיף כהן.


יש מחשבות על העתיד?

"ברור", אומר כהן. "אני חושב שנגור יחד ונתחתן, יהיה לנו בית שלנו, אבל עוד מוקדם לדבר".