מרדכי אנילביץ', יצחק צוקרמן, צביה לובטקין. אין אף תלמיד במערכת החינוך הישראלית שסיים 12 שנות לימוד ולא נתקל בשמות מנהיגי מרד גטו ורשה. מי שלא הקשיב לנאמר בכיתה שמע עליהם ביום עיון ביד ושם, במסע לפולין או סתם כשעבר ליד קיבוץ יד מרדכי ולוחמי הגטאות. המהדרין למדו גם על אצ"י ופבל פרנקל, אבל זהו פחות או יותר. נרטיב הזיכרון הישראלי, לפחות עד לעשורים האחרונים, היה ברור והתאים למדינה קטנה מוקפת אויבים, שניסתה לזכור קצת פחות את השואה וקצת יותר את הגבורה. אלא שבדיוק כשם שמדינת ישראל השתדלה להעלות על נס את גיבורי המרד, כך היא ניסתה להתנער מהעיסוק בגיבורים יהודים מסוג אחר, כאלה שעסקו בהצלה של יהודים.

עד היום הכיר יד ושם במעט יותר מ־26 אלף חסידי אומות עולם. שלושה קריטריונים נקבעו לזכאים לתואר: להציל יהודים ללא קבלת תמורה; להציל תוך כדי סיכון חיים; ולא להיות יהודי. בשנים האחרונות החליטו שני גופים, "המרכז העולמי של עמותת בני ברית בירושלים" ו"הוועד להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה", לשים קץ למה שנתפס על ידם כעיוות היסטורי.

"סולידריות יהודית נטו"

ב־19 במרץ 1944, ארבע וחצי שנים אחרי פרוץ המלחמה, פלשה גרמניה הנאצית להונגריה ושינתה באחת את עולמם של היהודים שהיו מוגנים עד אז מאימת ההשמדה. כמעט שנה לאחר שתנועות הנוער היהודיות בגטו ורשה פתחו במרד המפורסם, החליטו מנהיגי תנועות הנוער הציוניות בהונגריה להשיק מבצע מסוג אחר: מבצע הצלה. הפעולה הראשונה שעשו הייתה להסתוות ל"ארים", ולצורך כך הקימו מעבדה להדפסת תעודות מזויפות. במבצע שנקרא "הטיול" הם העניקו תעודות מזויפות ליהודים אחרים, בנו עבורם סיפור כיסוי ובערב עלו איתם לרכבת מבודפשט ועזרו להבריח אותם אל גבול רומניה, תוך שהם לבושים כקציני רכבות הונגרים או כבעלי תפקידים אחרים.

משם המשיכו היהודים עם המבריח הנוצרי, שלפעמים דרש כסף עבור פעולתו ולפעמים עשה זאת בהתנדבות. הם עברו את הגבול לרומניה ומשם העפילו בהדרגה לארץ ישראל. המבצע נמשך כשלושה־ארבעה חודשים, עד שרומניה העבירה את תמיכתה מהגרמנים לרוסים והגבול הפך למוקד קרבות. עד אז, בין עשרת אלפים ל־15 אלף יהודים כבר ניצלו.

אחד מאותם בני נוער שהבריחו יהודים היה משה אלפן. בנו, יובל, הוא הגזבר של העמותה לחקר תנועות הנוער הציוניות בהונגריה בשנות המלחמה ופועל נמרצות להכרת יהודים שהצילו יהודים בשואה ולהוקרתם. "כבודם של חסידי אומות העולם במקומו מונח, אבל מי שנרדף היה אפילו בסיכון גבוה יותר, ואפשר לומר בביטחון גמור שחיים היום בעולם עשרות אם לא מאות אלפי יהודים בזכות פעולות ההצלה שנעשו בידי יהודים אחרים. לגויים היה יותר קל לעשות פעולות מחתרתיות, אצל יהודי - ישר ידעו שהוא כזה. אפשר היה להוריד לו את המכנסיים ולראות. כל מבצעי ההצלה התקיימו בידיעה ברורה שאין טעם להילחם כדי למות, אלא עדיף דווקא לקדש את החיים".

יובל אלפן. "חיים בעולם עשרות אלפי יהודים בזכות פעולות הצלה שנעשו בידי יהודים אחרים". צילום: יד ושם וארגון בני בריתיובל אלפן. "חיים בעולם עשרות אלפי יהודים בזכות פעולות הצלה שנעשו בידי יהודים אחרים". צילום: יד ושם וארגון בני ברית

"זה מוציא אותי מדעתי שאומרים שגויים שהצילו יהודים פעלו שלא במסגרת המצופה, לעומת יהודים שפעלו במסגרת המצופה מהם", אומר אלפן בזעם, "העולם מתחלק לאנשים שעושים ולכאלה שלא עושים. אלי ויזל אמר שהיו בשואה שלושה סוגי אנשים: רוצחים, נרצחים ואלה שעמדו מנגד, אבל זה לא נכון - היו גם חסידי אומות העולם וגם יהודים שהצילו יהודים. הרי אם זה מצופה מהם, אז למה לא כולם הצילו?

"עכשיו תגיד לי, חיילים שמקבלים היום משכורת, מדים ונשק - לא מקבלים צל"שים? הרי לפי הגרסה ההיא גם מהם מצופה לעשות מעל ומעבר. קח למשל מקרה של פיגוע רב־נפגעים כשבאזור הייתה חיילת, לא אחות ולא חובשת במקצועה, שפעלה בקור רוח והצילה פצועים רבים ממוות בטוח. היו שם גם אחרים שלא פעלו כמוה, אבל היא זוכה לצל"ש ובצדק, כי היא עשתה מעל ומעבר. כך פעלו אנשי המחתרת בהונגריה, כך גם פעלו יהודים רבים בארצות אחרות. הם עשו מעל ומעבר מתוך סולידריות יהודית נטו".

תיבות פנדורה

אלפן לא פועל לבדו. לאורך השנים החלו ארגונים שונים להנציח את פועלם של אותם יהודים. "התחלנו לפעול בנושא הזה לפני 15 שנה בעקבות פנייה של

ניצול שואה בשם חיים רוט, שיזם את מפעל 'לכל איש יש שם'", מספר אלן שניידר, מנהל המרכז העולמי של ארגון בני ברית בירושלים, "הוא פנה אלי עם הסיפור האישי שלו, שלפיו הוא ניצל בהולנד על ידי מחתרת שבראשה עמדו שני גויים ויהודי אחד. שני המצילים זכו להכרה כחסידי אומות העולם ולאבן מיוחדת ביער חסידי אומות העולם ביד ושם, והיהודי שבחבורה נשכח ולא הוזכר. עם הזמן התגלו הרבה מאוד מקרים של יהודים שעסקו בהצלה והממסד פשוט מחק אותם במכוון מהזיכרון".

לפי מה אתם מחליטים מה מגיע למי?
"יש לנו ועדה שבוחנת את המקרים. יושבים חוקרים והיסטוריונים, אנשים מוסמכים, ועד עכשיו זכינו להעניק את האות לאנשים מאוד מבוגרים בגילים מופלגים, שסיכנו את עצמם כדי להציל יהודים אחרים. אנחנו מנסים להדביק פער של 70 שנה. הרבה פעמים האנשים האלה קיבלו אות הכרה ממדינות זרות, אבל לא מהיהודים. חלקם הלכו לעולמם בתחושה שאף אחד לא רוצה לשמוע את הסיפור שלהם".

אלן שניידר. פועל בנושא כבר 15 שנה. צילום: יד ושם וארגון בני בריתאלן שניידר. פועל בנושא כבר 15 שנה. צילום: יד ושם וארגון בני ברית

מאז שנת 2011 חילק ארגון בני ברית 169 אותות. חלקם בטקסים מיוחדים בחו"ל, חלקם לבני משפחה שקיבלו את הכבוד אחרי שהמציל כבר הלך לעולמו. אלא שלישראל הרשמית וליד ושם בפרט יש לא מעט סיבות להימנע מהקמת ועדות שישפטו יהודים.

"מדהים לחשוב שגם בתקופת השואה היו יהודים שמצאו כוחות לא רק להציל את עצמם אלא גם את אחרים, ואני חושבת שצריך להגביר את המודעות לנושא הזה בקרב הציבור, אבל לא באמצעות חלוקת אותות", מתעקשת ד"ר יעל נידם אורבייטו, מנהלת המכון הבינלאומי לחקר השואה ביד ושם. "כשאתה נותן תעודות כאלה, כשאתה מציין לשבח מישהו, טמון בחובו של המעשה איזשהו שיפוט של שאר האנשים שנהגו אחרת, ואותם אתה לא מציין לשבח. יש פה מעין ביקורת על העובדה שהרוב המוחלט עמד במקרה הטוב דומם ובמקרה הרע שיתף פעולה או אפילו השתתף ברצח. אני לא רוצה לעשות אף חשבון עם יהודי, כי הם היו קורבן של מדיניות רדיפה והשמדה. אני חושבת שמבחינה מוסרית, את הקורבן אסור לנו לשפוט.

"ויש סיבה נוספת", מוסיפה נידם, "בהרבה מאוד מקרים של 'יהודים מצילים יהודים' הסיפור מורכב ומכיל צדדים שהם פחות שחור או לבן. יש בהם מרכיבים אפורים שעלולים לפתוח תיבות פנדורה שיפגעו דווקא באותם אנשים שאנחנו רוצים להוקיר. קח, למשל, מקרה שאני מכירה על בחור צעיר שהיה באושוויץ, עם תושייה מדהימה ואומץ גדול מאוד, שהייתה לו גישה לכרטסת של האסירים ושיבוצם בעבודות השונות. באו אליו אנשים עם מצוקה נוראית וביקשו שיעזור להם לעבור לקומנדו טוב יותר. הוא לקח על עצמו סיכון אדיר כשהוא העביר אותם למקום פחות מסוכן, ואין ספק שהוא עזר בהצלת היהודים האלה. רק שיש גם צד אחר, שאני לא רוצה לשפוט אותו עליו, וזה שכשהוא העביר את הכרטיסיות של אותם אנשים לקומנדו הטובים, הוא היה חייב למלא את החסך בקומנדו הגרועים יותר באנשים אחרים. זו דילמה מהדרגה הקשה ביותר. תאר לעצמך בחור בן 17 שרק רוצה לעזור לאנשים שפונים אליו. אנחנו לא יודעים מה עבר לו בראש, ואני לא רוצה לשפוט אם מגיע לו אות או לא".

אולי אתם פשוט מפחדים לפתוח עוד פרשת קסטנר?
"תראה, על קסטנר יהיו אנשים שיגידו לך שהוא אדם נפלא שהציל יהודים ואחרים יגידו שהוא פושע ששיתף פעולה עם הנאצים ויעלו על בריקדות נגדו. היום אנחנו יודעים שהאדם ניסה והציל יהודים ושההאשמות בשיתוף פעולה הן מופרכות, אבל זה מקרה שיש עליו ספרות טובה ויסודית - ולמרות זאת התמונה נשארת מורכבת והפצעים לא הגלידו. כשאתה מכניס קטגוריזציה כזו, אתה חייב לפתוח את אותן תיבות פנדורה, ותמיד נמצא את היהודים שיגידו: 'מה, זאת הצילה? אותי היא סירבה להציל'. אפילו על האחים ביילסקי, שהצילו יותר מאלף אנשים במחנה המשפחות שהקימו ביער, יש סיפורים לא פשוטים על הוצאות להורג במצוות יהודי המחנה כי נמצא בוגד, או ענישה מאוד קשה כאשר מישהו ערער על הסמכות. כל ניצול רואה את הסיפור הזה מנקודה אחרת".

ד"ר יעל נידם אורבייטו. "הנושא חשוב, אך חלוקת אותו היא לא הדרך הנכונה". צילום: יד ושם וארגון בני בריתד"ר יעל נידם אורבייטו. "הנושא חשוב, אך חלוקת אותו היא לא הדרך הנכונה". צילום: יד ושם וארגון בני ברית

"תמיד מעלים את הנושא של קסטנר כדי לנגח אותנו", משיב אלפן על הטענה הזו, "נכון, הוא היה כנראה איש לא פשוט ולא נחמד, אבל הוא ניסה להציל יהודים והוא הציל. אני מבין את הטיעון של יד ושם, שאם הנושא יעלה עלולה להיפתח תיבת פנדורה ומלחמות יהודים, אבל אני חושב שזו חובתנו.

"שמע, כבר שש שנים הוועד להוקרת גבורתם של המצילים היהודים מחלק תעודות, ואף אחד לא עושה מזה סיפור. אין מלחמות. להפך, יש גאווה עצומה למקבלי האותות ובני משפחותיהם. יהודייה שהצילה כמה מאות יהודים בצרפת, לא מגיעה לה הכרה מהמדינה? לא מגיע לעם בישראל שיידע שלא כולם הלכו כצאן לטבח? אני מבין שזה לא התאים לאנשי הפלמ"ח וההגנה בארץ, כי אלה לא יהודים שנלחמו, לא היה להם נשק. זה לא היה הירואי מספיק, אבל נכון להיום אנו מבקשים ופועלים כדי שהנושא יגיע להכרה ציבורית. מדובר בתופעה לא מאוד נפוצה, של כמה מאות אנשים, לא יותר. חלקם בכלל לא שרדו, נתפסו ונעלמו, אבל מי שכבר יודעים עליהם, למה לא לתת להם הכרה ואולי אף הוקרה? הרי אם מכירים את חנה סנש, את ראול ולנברג, למה שלא יכירו עוד פנים של השואה?".

נרצחים, ניצולים ומצילים

ד"ר אברהם (טיטו) מילגרם הוא היסטוריון ב"יד ושם" שערך את הספר "עלה איתי בגורלי", ובו אסופת מקורות לסיפורים על יהודים שהצילו יהודים. אלא שלדבריו של מילגרם, "אחרי שבוחנים את המקרים האלה, אתה מבין שזה לא כל כך סיפורים של גבורה והילה שדומה לזו של חסידים לא יהודים, אלא שמדובר פה פשוט בסיפורי שואה".

על אילו סוגי סיפורים אנחנו מדברים בדרך כלל?
"למשל על אישה צעירה בונדיסטית שפעלה מחוץ לחומה בוורשה ותפקידה היה לאתר מקומות מסתור, לבקר ולהעביר את היהודים שהוסתרו ונראו שונים מהסביבה הפולנית. בחורה אחרת בקיילצה זייפה מסמכים וניסתה למלט רופא יהודי מן הגטו בזהות בדויה. אלה רק הסיפורים הפשוטים. מה שאני יכול לומר זה שאותם יהודים מצילים לא ראו את עצמם כגיבורים - אלה אנחנו שרואים אותם ככאלה. חוץ מזה שהמוטיבציה של המצילים לא דומה לזו של חסידי אומות העולם. אצל הגויים אלה סולידריות וחמלה נוצרית, פטריוטיזם, ידידות וכו'. אצל היהודים כל מה שמניתי לא תקף מלבד מוטיבציה אחת - להציל את היהודים כי הם יהודים".

ד"ר אברהם מילגרם. "לא כל הסיפורים בספר עוסקים בגבורה". צילום: יד ושם וארגון בני בריתד"ר אברהם מילגרם. "לא כל הסיפורים בספר עוסקים בגבורה". צילום: יד ושם וארגון בני ברית

נידם: "אצל היהודים אין בדרך כלל הסתרה, אלא השגת תעודות מזויפות, העברה למסתור, הברחות, שמירה על קשר והעברה למקום אחר כשהדברים מסתבכים. הקמת רשתות הצלה עם גורמים לא יהודים".

אילו תיבות פנדורה יכולות להיפתח כאן חוץ מעניין השיפוט?
מילגרם: "יש בספר כמה דוגמאות לתופעות של יהודים שהלשינו על יהודים ושיתפו פעולה עם הגרמנים. שמואל זלצמן, היו"ר השני של היודנראט בגטו חמיילניק, שבגבורתו קיים קשרים עם חוגי המחתרת ויעץ להם כיצד להשיג נשק ולהתארגן, נעצר בעקבות דיווח של מלשין. הגרמנים קשרו אותו על עגלה רתומה לסוס והוא נגרר ומת בייסורים אחרי שהובל ברחבי העיר. אני לא בטוח שאנחנו רוצים לפתוח את כל המקרים האלה. דווקא משום שאנחנו לא בשנות ה־50 או ה־60 וכבר מזמן לא חברה מתוסבכת שצריכה כל הזמן להזכיר את גבורתה ביחס לשואה בעזרת פרטיזנים וכו'. אני לא מבין את המניע לחפש פצעים חדשים. להבנתי, החברה שלנו סובלת מהיעדר סולידריות ומשסעים רבים, כך שאנחנו מחפשים דוגמאות מהשואה שממחישות את הסולידריות היהודית, כביכול כדי לרפא את החולי של החברה הישראלית בימינו, אף שאין בין שני הדברים שום קשר".

אלפן: "הפכנו את יום השואה לאירוע שמדברים בו רק על הנרצחים והניצולים. אני רוצה שידברו גם על אלה שביקשו להציל. שלא רק שלא ברחו, אלא גם פעלו ועשו. הם ביצעו את ההצלה בידיעה שהם עלולים לשלם על כך בחייהם, אך פעלו בתושייה אינסופית, בחוכמה ובתחבולות והצילו עשרות אלפי יהודים. אני רוצה שזה יהיה חלק מתוכניות הלימוד במשרד החינוך, בפעולות בתנועות נוער, וגם חלק מההדרכה במסעות לפולין. וכן, אם צריך לשמוע בדרך על יהודים שעשו דברים לא ראויים, גם עליהם צריך לדבר. נרצה או לא, גם חלק מהסיפור".

shar8859@gmail.com