דוד שלי ברח ממחנה המעצר של הנאצים והתחפש למת, כדי שישימו אותו על עגלת המתים. לאחר מכן התגלגל מהעגלה, הגיע לבית אחיו, מצחין מריח מוות, והתחבא כל התקופה אצל האח. הנאצים היו פולשים לבתים ומציקים לבנות. דוד שלי נפגע מפצצה של כוחות הברית על מחנות המעצר ומת מנמק. הוא השביע את אחיו הצעיר לעלות לארץ ולהילחם על הקמתה. לבסוף האח הצטרף לאצ"ל ונהרג בפעולה".
המונולוג הזה יוצא מפיו של אלי כהן, בן למשפחה מהאי ג'רבה שבתוניסיה, לשעבר שגריר ישראל בטוקיו, והוא שופך אור על השואה שאנחנו מכירים פחות - שואת יהודי צפון אפריקה בתקופת מלחמת העולם השנייה, שנפגעיה העיקריים היו יהודי תוניסיה ויהודי האי ג'רבה, השייך למדינה.
בנובמבר 1942 פלשו הנאצים לתוניסיה וכבשוה ללא כל התנגדות מצד ממשלת וישי הצרפתית, שהנהיגה במקום חוקים אנטי־יהודיים. הנאצים הקימו יודנראט מקומי, לקחו בני ערובה, החרימו את רכוש היהודים והטילו על הקהילה עונשים כספיים כבדים. יהודי תוניסיה סומנו בטלאי צהוב ונדרשו לספק את צורכי הצבא הגרמני. בין היתר, הפך בית הכנסת הגדול בבירה תוניס למחסן של הצבא הנאצי. כ־4,000 יהודים נשלחו למחנות ריכוז בתוניסיה, וכ־200 נשלחו למחנות ההשמדה ברחבי אירופה. יהודים רבים נורו למוות בבתיהם, נפטרו ממחלות והפצצות והומתו בצעדות מוות ורעב. במאי 1943 שוחררה תוניסיה בידי בעלות הברית, והושם קץ לרדיפת היהודים.
הקיפוח במערכת החינוך
"יש הבדלים בין הארצות השונות במדינות השונות בצפון אפריקה: בין תוניסיה ומרוקו, למשל", אומר פרופ’ חיים סעדון, מומחה להיסטוריה של יהדות צפון אפריקה. “תוניסיה הייתה יותר קרובה לשואה מאחר והייתה תחת כיבוש גרמני. אין עוד מדינה מוסלמית שהייתה תחת כיבוש נאצי. הכיבוש הזה היה תוצאתי ולא אסטרטגי.
האמריקאים נחתו באלג'יריה, ובאל־עלמיין הובסו הנאצים. על כן הם בנו ראש גשר בתוניסיה. נוכחות כוחות גסטפו במדינה כללה יחידה שבה מטפלים באוכלוסיה היהודית. הגרמנים לקחו את הפועלים מהקהילה היהודית. אלפי צעירים הושמו במחנות עבודה שתוכננו מראש ליהודים. אין הוכחה לכך שהתחילו לבנות מחנות השמדה בתוניסיה.
בדוחות שכתב מפקד הגסטפו בתוניסיה, בהיקף של 170 עמודים, הוא לא רמז על השמדת היהודים. יהיה נכון לומר שהייתה כוונה אידיאולוגית אבל לא ביצוע. הנתונים על תוכניות ההשמדה כוללים מספרים של יהודים בצרפת, כולל צפון אפריקה. חלק מהחוקרים טוענים שגם המספר שנוי במחלוקת, וגם הפרשנות של המסמכים. בכל מקרה כרגע אין הוכחה חותכת בנושא".
האם העובדה ששואת יהודי תוניסיה אינה חלק מהזיכרון הקולקטיבי קשורה לכך שהאתוס הישראלי עוצב בידי הממסד האשכנזי?
"למרות ששני הורי מתוניסיה, אני יותר סלחן. להגיד שקיפוח יוצאי השואה נוצר על ידי הממסד האשכנזי זה לעוות את המציאות. באירופה של מלחמת העולם השנייה הייתה השמדה. וזהו הבדל מאוד משמעותי. בשנים הראשונות להקמת המדינה בדקו קודם כל מה היו מנגנוני ההשמדה. יש עוד הרבה נושאים שלא נחקרו: נשים בשואה ועוד נושאים שלא היו בדיון המרכזי".
מרבית יהודי תוניסיה קיבלו רק שילומים חד־פעמיים ולא רנטה לכל החיים. מה דעתך על כך?
"לגבי השילומים החד־פעמיים אני לא שופט. החוק לכל נרדפי השואה מבוסס על הסכמות עם ממשלת גרמניה. הדברים קשורים למצב בריאותי. הגרמנים קבעו את הקריטריונים. הנושא של היהודים בארצות צפון אפריקה התפתח בחקיקה לפיצוי חד־פעמי. כאשר הייתה פגיעה מעבר לכך, קבלת הרנטה וחובת ההוכחה הייתה על הניצול. עד שנות ה־50, המדינה לא נתנה לעולים רבים מתוניסיה לעלות בגלל חוקי הסלקציה. זהו חוק שמשרד הבריאות אכף לגבי משפחות מרובות ילדים, והוא פוגע בזכות לקבל שילומים. אבל גם כאן חובת ההוכחה היא על העולים, שלא נתנו להם לעלות".
ומה לגבי סוגיית הכנסת שואת יהודי צפון אפריקה למערכת החינוך?
"אי הזכרת השואה של צפון אפריקה נופלת על סוגיית הקיפוח במערכת החינוך. יש יחידה על יהודי תוניסיה ויש שאלה בבגרות, אבל הייתי שמח שתכנים אלו היו באים בצורה יותר משמעותית. אנחנו, במרכז לתיעוד יהדות צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה, מפתחים בשיתוף עם מט"ח (המרכז לטכנולוגיה חינוכית – א"ז) את האתר היחיד בעולם שמוקדש רק לנושא הזה". למרכז, אגב, יש גם דף פייסבוק בשם זה.
לא מודדים את הסבל
עמדה קצת פחות סלחנית מביע קלוד סיטבון, סוציולוג, בוגר MA מהסורבון, יליד תוניסיה, שהיה עוזרו של ראש עיריית ירושלים טדי קולק בנושא יהדות אירופה. "עליתי לישראל ב־1970. עם בוא הנאצים לתוניס לאבא שלי היה טלאי צהוב", הוא מספר. "מה את חושבת, שהנאצים באו לשחק ברידג' בתוניס? שלחו לשם את קולונל ולטר ראוך, שהמציא את ההמתה במשאיות גז, עוד לפני שהיו התאים. בזכות הגנרל ארווין רומל, שהפסיד לבעלות הברית באל־עלמיין וסטלינגרד, לא התבצעה השמדת יהודי תוניסיה. עובדה שבסלוניקי 97% הושמדו. 32 מחנות עבודה וריכוז נבנו. עד שנת 1943 היו יותר מתים מחיים בקרב היהודים, ובגלל הפצצות לא עשו ילדים. כשהנאצים הגיעו, הם רצו להשמיד ולא הספיקו".
מה דעתך על השילומים שניתנו ליוצאי תוניסיה באופן חד־פעמי בלבד?
"מי שעלה אחרי 53' לא מקבל. הוויכוח הוא לא על סבל, אנחנו לא צריכים למדוד סבל. גם אין מה להשוות למה שקרה בפולין. הכאב הוא כאב, לא צריך להשוות. אבל ללא ספק הדחף בתוניסיה היה להרוג יהודים. ממשל וישי שיתף פעולה. במקום לנסות לעזור, הנציג של הצרפתים בתוניסיה בשם ממשל וישי ליהודים לא עשה כלום.
הערבים התוניסאים לא התנהגו למופת. עם זאת, היו ערבים מהבורגנות שלקחו יהודים והחביאו אותם. יש חסידי אומות עולם בתוניסיה. כל שנה אנחנו באים ומזכירים, ולמרות זאת, רוב האנשים במדינת ישראל לא יודעים שהייתה שואה בתוניסיה.
גם אבנר שלו, יו"ר יד ושם, הסכים איתי על כך. בכלל, כשהגעתי ליד ושם לראשונה בשנות ה־70, אף אחד לא דיבר על יהדות תוניסיה. אבל במקום לבכות אני פועל. גם במערכת החינוך זה עצוב: עד לא מזמן למדו ספר על השואה, והנושא לא מוזכר שם. אם הנכדים לא ידעו זה יהיה נורא, כי העדים בני 100 ואסון כזה הוא בכייה לדורות".
"מילדות אבא שלי לא אהב לדבר על זה. אבל אני ראיתי תמונות ושאלתי", מספר אלי כהן, "ידעתי שהיה מחנה בתוניס ושאת המנהיגים שלחו למחנות ההשמדה. האווירה בבית הייתה ציונית. אמא הייתה חניכת בית"ר בתוניס בלי ש'זבוטינסקי הגיע לשם. אנחנו משפחת כוהנים, שמצד אבא התכתבו עם עזרא הסופר, ולכן ראו בהקמת מדינת ישראל גאולה. ראיתי מילדות שלא קונים דברים גרמנים בבית. הייתי בא מבית הספר ומספר על השואה, ואבא היה אומר לי שהגרמנים הגיעו לשם. בבית לא דיברו כמעט על הנושא. לא שמעתי סיפורים מסבא וסבתא. שמעתי מעט מאבא ומבני דודים מבוגרים. יש לי דוד אחד, שהיה לו מספר גבוה במיוחד לעיניים, וזה קרה במחנה כתוצאה מזיהום. אין ספק שיש עיוות היסטורי בנושא, וצריך לתקן אותו".