שש שנים וחצי אחרי שעליזה טננבאום נשלחה מאוסטריה לאנגליה במסגרת הקינדר־טרנספורט, היא זכתה סוף־סוף לפגוש את אמה. "לא ראיתי אותה מאוגוסט 1939 עד ינואר 1946", היא משחזרת בעיניים דומעות. "רעדתי מהתרגשות, אמא נכנסה לחדר וחיפשה את הילדה הקטנה שלה בת ה־10, ואני הייתי כבר בת 16 וחצי. בחיבוקים ונשיקות רצתי אליה ורציתי כמה שיותר להיות איתה. ישבתי איתה שלושה חודשים בבית, החזקנו ידיים, והיא התחילה לספר לי מה שעבר עליה בשנים האלה. היא נשלחה לגטו לודז', אחר כך לאושוויץ, עמדה שם עירומה לפני המפלצת מנגלה, ומנגלה שלח אותה לצד ימין, לעבודות כפייה במפעל התחמושת 'קרופ'. משם היא עברה עוד שני מחנות ריכוז ובסופו של דבר הצליחה להגיע לשוודיה. בדרך נס ויד אלוהים היא הצליחה לאתר אותי ואת אבא שלי".

טננבאום (88) ממושב בית חירות, אלמנה, אמא לשתיים, סבתא לשישה נכדים ושבעה נינים, נמנית עם הילדים שנשלחו לבריטניה ומצאו שם מקלט במסגרת הקינדר־טרנספורט (מגרמנית: Kindertransport, "משלוח ילדים"). 12 אלף ילדים יהודים וילדים נוצרים לא ארים נשלחו ברכבות משטחי גרמניה הנאצית והשטחים שנכבשו על ידה לבריטניה בין דצמבר 1938 ל־1 בספטמבר 1939. את ההחלטה על מבצע ההצלה קיבלה ממשלת בריטניה בעקבות אירועי ליל הבדולח.

ההצגה "רכבות הילדים". עוררה אצל טננבאום מחדש את מה שחוותה בעבר. צילום: יוסי צבקר, יח"צההצגה "רכבות הילדים". עוררה אצל טננבאום מחדש את מה שחוותה בעבר. צילום: יוסי צבקר, יח"צ

לרגל יום השואה מועלה סיפורם של הילדים האלה בבית צבי, בית הספר הגבוה לאמנויות, בהצגה "רכבות הילדים". ההצגה, מאת דיאן סמואלס ובבימוי אתי רזניק, תרוץ עד ה־28 באפריל, והיא מספרת על אווה שלזינגר, ילדת קינדר־טרנספורט, שנשלחה ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה מגרמניה לאנגליה. הוריה, כמו הורים יהודים אחרים, שלחו אותה כדי למצוא שם מקלט וכך הצילו את חייה. טננבאום, שכבר צפתה בהצגה זו לפני שנתיים, מספרת שהתרגשה מאוד, וכי ההצגה עוררה אצלה מחדש את כל מה שחוותה בעברה.

"בארץ חיים כיום 80 מילדי הקינדר־טרנספורט", היא מספרת, "לפני 15 שנים, כשהתחלתי לכהן כיו"ר ארגון הקינדר־טרנספורט בארץ, היו כאן כ־120 ילדים. כל שנה המספר הזה קטן. ההערכה היא שאחרי המלחמה שליש מהילדים האלה עברו לכל מיני מקומות בעולם, שליש נשארו באנגליה, ושליש הגיעו לארץ. פעם בשנה אני מנסה לעשות מפגש בין אלה שנמצאים בישראל, ואני גם מרצה על הסיפור של הילדים ברחבי העולם ובארץ".

תה אנגלי בליברפול

בין עשרות מילדי הקינדר־טרנספורט שחיים כיום בארץ, נמצאים גם קורט שטרן ופול אלכסנדר. שטרן (88) מרעננה, נשוי, אב לשניים וסב לחמישה, היה בן 10 כשיצא לאנגליה עם קבוצה של ילדי צ'כוסלובקיה, שאורגנה על ניקולס וינטון. וינטון, בריטי ממוצא יהודי, ארגן ביוזמתו האישית את חילוצם של 669 ילדים, רובם הגדול יהודים מצ'כוסלובקיה הכבושה. באנגליה הם נמסרו למשפחות אומנה וכך ניצלו מאימי השואה. לשטרן, אגב, היה קשר מיוחד עם וינטון, והוא אף דאג לבקרו עד למותו בגיל 106.

אלכסנדר (79) מרעננה, נשוי, אב לשלושה וסב לתשעה, נולד בגרמניה, ובגיל שנה ושישה חודשים נשלח לאנגליה. גם הוא וגם טננבאום ושטרן מרגישים בני מזל. "הרבה פעמים אני חושב מה היה קורה אם לא הייתי נשלח לאנגליה", אומר שטרן, שהיום שבו עלה כילד לרכבת היה גם היום האחרון שבו ראה את אמו. "מתוך 10,000 הילדים היהודים שהגיעו לאנגליה, רק ל־900 נותרו אחרי המלחמה או אבא או אמא או הורים", מספרת טננבאום, "ולי נותרו גם הורים וגם אחות, ואני מודה לאלוהים כל יום על כך".

האם אתם זוכרים את הרגע שבו נפרדתם מהוריכם?
שטרן: "אבי נפטר כשהייתי בן 6, ואת הפרידה מאמי אני לא כל כך זוכר. נסעתי לאנגליה עם בת דודה שלי, רות קרונברגר, שהייתה גדולה ממני בשנתיים. אמרו לי שאני נוסע לחופשה, וחשבתי שזה יהיה לכמה שבועות. בשבילי זה היה כמו הרפתקה. אני זוכר שהנסיעה ברכבת ובאונייה ארכה יומיים, נתנו לנו סנדוויצ'ים, קיבלו אותנו בליברפול עם תה אנגלי והעובדת הסוציאלית הסיעה אותנו למשפחות".

אלכסנדר: "כשהייתי בן שנה התרחש פוגרום ליל הבדולח, ואבי נעצר ונשלח למחנה עבודה. לאחר תקופה קצרה אמי שמעה על אופציית הקינדר טרנספורט, ונשלחתי לבדי לאנגליה. בגיל כה צעיר לא זכרתי כלום. הזיכרון הראשון שלי מאותה תקופה היה האיחוד עם הורי".

טננבאום: "בליל הבדולח לקחו את אבא לדכאו. כשהוא השתחרר, הוא הגיע לאנגליה, ואני ואמא נשארנו בווינה. ב־ 22 באוגוסט 1939 עזבתי את וינה, וכשבוע לאחר מכן פרצה המלחמה. אמא ליותה אותי לרכבת ואמרה: 'את נוסעת לאנגליה, ואני אבוא עוד מעט'. לא ידעתי אנגלית, וכל הדרך ברכבת בכיתי".

באילו תנאים שהיתם באנגליה?
אלכסנדר: "כשהגעתי לאנגליה, גרתי בבית פרטי גדול של איש עסקים יהודי בשם הארי ג'ייקובס. הוא היה מוכן שעשרה ילדים עד גיל 10 ייכנסו לבית הזה. אני לא זוכר את התנאים ששהיתי בהם, אני רק יודע שאמי, כדי להיות קרובה אלי, קיבלה עבודה בבית הזה בתור מנקה, וזאת בתנאי שאף אחד לא ידע שהיא אמא שלי. היא הצליחה להגיע לאנגליה ב־27 באוגוסט, ארבעה ימים לפני פרוץ המלחמה. היא גם הצליחה בעזרת חברים מאנגליה לקבל בשביל אבי אשרת כניסה ושכנעה את הגסטפו לשחררו. הוא אומנם יצא מגרמניה לאנגליה אך באנגליה נעצר בחשד להיותו זר עוין ונשלח למחנה. אמי, כאמור, עבדה בבית שבו שהיתי, אבל היה לה אסור להראות שהיא אמי".

שטרן: "כשהגעתי לאנגליה, אותי ואת בת דודתי הסיעו למשפחת איכרים גויים במזרח המדינה. עד שנת 1944 חייתי אצלם. הם היו זוג ללא ילדים ביולוגיים, שאף אימצו יתומה לפני שאנחנו הגענו אליהם. הם היו אנשים טובים, זה היה כפר קטן, אוכל לא היה חסר, הייתה פרה, הייתה גינה. הם לא ניסו לכפות עלי את דתם, אבל לא הסכימו לעשות לי בר מצווה, כדי שלא אהיה שונה משאר הילדים בסביבה".

טננבאום: "הייתי במשלוח האחרון של הילדים לפני שפרצה המלחמה. היינו 600 ילדים, וכשהגענו ללונדון, קראו ב־598 שמות של ילדים שמשפחות באו

לקחת אותם, ואילו אותי ועוד ילד בלונדיני חמוד לא הגיעו לאסוף. ואז אחד הפקידים הכניס אותי לרכבת ואמר: 'את נוסעת לניוקאסל, תרדי שם'. בניוקאסל חיכתה לי מונית עם שתי נשים, ונלקחתי לכפר קטן למוסד לילדות, שבו היו כבר 19 ילדות מגרמניה, צ'כוסלובקיה ואוסטריה. חייתי שם יחסית בתנאים טובים מאוד. אחת המנהלות ידעה מכלום לעשות אוכל, והלכנו לבית הספר שבמקום. כמובן, חיכיתי שאבא שלי יבוא לקחת אותי, אבל עברו הימים והוא לא בא".

אבא ל־20 בנות

הביטחון היחסי שבו שהו הילדים הוביל לכך שגם תמונת המציאות הנוראה ששררה באירופה לא התגלתה במלואה לעיניהם ולאוזניהם. "ב־3 בספטמבר, יום ההולדת שלי, התחילו אזעקות", מספרת טננבאום, "המנהלת אמרה שבריטניה הכריזה מלחמה על גרמניה וציינה שמהיום לא מדברים אף מילה בגרמנית מחוץ לכותלי הבית. ידענו שיש מלחמה, אבל לא ידענו על השואה ועל ההשמדה. אמא עדיין הייתה אז בווינה, וחשבתי אם היא תצליח או לא תצליח לצאת. מיד עם פרוץ המלחמה אבי התגייס לצבא הבריטי, ורק אחרי חצי שנה שמעתי צעדים של גבר וראיתי את אבא שלי בכניסה לחדרי במדים של הצבא הבריטי. הוא קיבל שבוע חופש, ואמר: 'אני מבין שאני האבא היחיד פה ל־20 בנות, תכתבי מתי לכל אחת יש יום הולדת'. בחופשה הבאה שלו מהצבא הוא הגיע עם מתנות לכולן. שש שנים הייתי במוסד הזה. לכל הבנות לא היה אף אחד, ואני הייתי היחידה עם אבא ועם אחות בפלסטינה".

"אמא הייתה בפראג יחד עם ההורים של רות", נזכר שטרן. "יש לי מכתב שאמי כתבה בשנת 1941 לקרוב משפחה, שהיא חוששת שהגרמנים באים לקחת אותם למחנות, ושהיא מבקשת מאחותה, שהתחתנה עם גוי, שתשמור לה על הילד. התגעגעתי לאמא כמו כל ילד, אבל לא חששתי לשלומה, כי לא הבנתי את המשמעות של המלחמה. חשבתי שאחרי שתיגמר המלחמה, אמא תגיע והכל יהיה בסדר. בגיל 15 עזבתי את הבית של האיכרים, וכשהייתי בן 16, קרוב משפחה הודיע לי שאמא איננה. הסתבר לי ששלחו אותה לטרזיינשטט, אחרי זה למחנה עבודה בריגה, ושם נעלמו עקבותיה".

ילדים מגיעים בקינדר טרנספורט לאנגליה מגרמניה. רבים ניצלו בדרך הזו. צילום: Bundesarchiv, Bild 146-1968-101-20A / Heinrich Hoffmann / CC-BY-SAילדים מגיעים בקינדר טרנספורט לאנגליה מגרמניה. רבים ניצלו בדרך הזו. צילום: Bundesarchiv, Bild 146-1968-101-20A / Heinrich Hoffmann / CC-BY-SA

איך הגבת כשהבנת שאמך איננה?
"בעצם כבר מגיל 10 לא הייתה לי אמא ולא הבנתי את המשמעות של משפחה. קשה לי גם להגיד לך מהו הזיכרון האחרון שלי מאמא. אולי זו התמונה האחרונה שלה שהגיעה לידי, תמונה שהגרמנים צילמו רגע לפני שנשלחה למחנה ריכוז".

להבדיל משטרן, אלכסנדר כן זכה להתאחד עם הוריו. "בשנת 1942, כשהייתי בן 4 וחצי, אבא השתחרר מהמחנה של האנגלים, וההורים הוציאו אותי מהבית שבו שהיתי", הוא מספר. "זו הייתה גם הפעם הראשונה שהבנתי שהאישה הזאת היא אמא שלי. הגעתי עם ההורים למחוז יורקשייר, המשכנו בחיים נורמליים, ובגיל 31 עליתי ארצה".

"בכל זמן המלחמה לא ידענו איפה אמא", מספרת טננבאום. "ואז ב־4 במאי 1945 קיבלנו מברק מהצלב האדום על כך שהיא הגיעה לשוודיה. באוקטובר 1945 התחילו לסדר את הניירת, כדי להביא את אמא לאנגליה. כחודש לאחר מכן עזבתי את מוסד הילדות, עברנו לגלאזגו בסקוטלנד, ובאוקטובר 1949 כולנו עלינו ארצה. אני ואמי היינו מאוד קרובות. היא נפטרה בגיל 92, אבא בגיל 100 והיינו משפחה מאושרת".

כיצד חוויות הילדות השפיעו על עיצוב אישיותכם?
טננבאום: "זה גרם לי להיות מתחשבת בבני אדם, כמו שהתחשבתי בהיותי במוסד בבנות שאין להן אבא. אחת הבנות אפילו כתבה יומן ובו רשמה ש'ליזי כל כך לא אגואיסטית, שהיא אף פעם לא נמצאת לבד עם אבא שלה, אלא יחד עם כל הבנות'".

שטרן: "מגיל 15־16 הייתי עצמאי וזאב בודד. אני גם לא קורא לעצמי ניצול שואה, אלא מנצח את השואה. בתחילת 1949 הגעתי ארצה, פגשתי את אשתי ובניתי משפחה חדשה. האישיות שלי בעצם עוצבה על ידי שני האיכרים שהיו בשבילי כמו ההורים שלי, וכל הזמן הייתי איתם בקשר. אני גם נמצא בקשר עם היתומה שהם אימצו, והיא כמו אחותי".

אלכסנדר: "למרות שהייתי מאוד קטן, אני משער שזאת הייתה טראומה בשבילי. אגב, הארי ג'ייקובס, התעשיין שבביתו גדלתי, שמר איתי על קשר עד גיל בר מצווה. אחד הדברים שאני רוצה לעשות זה למצוא את הצאצאים שלו ולספר להם על המעשה של האיש הטוב הזה".