מעט לפני הגיעו לגבורות, וקצת אחרי שקיבל אזרחות של כבוד מהעיר תל אביב־יפו, ימצא את עצמו הערב הסופר אלי עמיר, סמל ירושלמי מובהק, בין מדליקי המשואות בטקס הפתיחה של אירועי יום העצמאות ה־69 למדינת ישראל בהר הרצל, שיעמוד בסימן יובל שנים לאיחוד ירושלים. המלחמה על אהבתו, הניטשת בין הבירה ובין מי שחותרת תחתיה, תל אביב, מוצאת אותו בשלבי עריכה מתקדמים של ספרו החדש, שבו הוא שב אל רחובות ירושלים של שנות ה־50. כולם והכל שם בספר, שיראה אור בהוצאת הבית שלו, עם עובד: דוד בן־גוריון, יצחק נבון, טדי קולק, מזרח ומערב, תרבות ערבית מול תרבות מערבית דרך עיניו של נער צעיר ויש גם סיפור אהבה יפהפה, אבל כל דבר בעתו.

בינתיים, ההתרגשות של עמיר עצומה. “בגיל מסוים אתה כבר אומר: מה יש לי להסתיר, מה יש לי להפסיד”, הוא אומר כעת. “אני רוצה לומר לכל העולם ולכל מי שמתבכיינים היום: ‘התחלתי איתכם. לא היה לי יותר מכם’. הדור השלישי עדיין נמצא ב’אכלו לי שתו לי’ ומקלל את כל האשכנזים. לא סתם, כל האשכנזים שמתו כבר. הרי מי מאיתנו שלקח את גורלו בידו - הצליח במדינה. אי אפשר להכחיש את זה”.

יגידו לך: נקודת המוצא הייתה אחרת. היו מי שבאו בדפיציט, בגירעון.
“נכון, כל עולה בא בדפיציט. ואם הייתי נוסע לאמריקה? הייתי שליח שלוש שנים באמריקה. הלכתי לאיבוד שם. חצי מהביטחון העצמי נעלם, קיבלתי פריחה בעור, אלרגיה מתוך הזרות שהרגשתי”.

יש זרות ויש תחושת עקירה. שם ידעת שאתה זמני.
“בסדר, אבל כל מהגר יודע שהוא נעקר, שהוא מפסיד ומשאיר משהו אחריו, אבל מרוויח משהו אחר. אסור למשוך את תחושת העקירה והפרידה. מה עקירה? מבגדד? מעיראק? הרי היו תולים אותנו ברחובות. הייתי מגיע למעמדי בעיראק? בחיים לא. ארז ביטון היה מקבל פרס ישראל במרוקו או באלג’יר?”

תבוא מירי רגב ותגיד: אלי עמיר יש רק אחד.
“ואני אגיד: יש אלפי אלי. אני אספר עליהם. אמנון שעשוע, שגם הוא מדליק משואה, עיראקי, הרמטכ”ל גדי איזנקוט הוא מרוקאי, יש סגני ראש ממשלה מזרחים, מה חסר להם? זה משהו מטורף. הרצון לנקום מעכב בידם של רבים את הקליטה בארץ, מעכב את בניהם וזורע פירוד בעם”.

המסר של עמיר נוקב, בלי פשרות ובלי ויתורים: “אנחנו, אנשי העלייה ההמונית של ראשית שנות ה־50 - מיליון איש מארצות ערב, מרומניה, מבולגריה ומפרס - באנו הנה להיות ישראלים. לא באנו הנה להיות מזרחיים ולא באנו הנה להיות מזרח־אירופיים או להתחלק לשבטים. באנו הנה להיות עם אחד בעל תרבות משותפת”.

ממה מורכבת התרבות הזאת אם לא מהישענות על ידע שבטי מוקדם?
“היא מורכבת מכל מה שעולים הביאו איתם ושורד את הציבור. אם רוב הציבור מקבל מוזיקה ערבית – בבקשה. זה חלק מהמזרח התיכון, חלק מאיתנו. יש לנו מיליון ורבע פלסטינים, יש לנו יהודים שאוהבים את המוזיקה הזאת, וזה הופך להיות חלק מתרבותם? ברוכים הבאים. ספרות קלאסית – דוסטויבסקי וטולסטוי מתקבלים? על העיני. יש הרבה דברים שלוקח להם זמן עד שהציבור מקבל אותם ומזדהה איתם. זה לא תהליך שקורה בן לילה”.

מישהו צריך היה להיות הראשון שיאמר: תכירו, זוהי הגניזה האפגנית, אלה פייטני מרוקו, אלה לוחמי החופש של עיראק וכן הלאה. לא היה. מי שהיה הציג בעיקר את מכורתו.
“לא הייתה סקרנות. רצו להקים מדינה מהפכנית. עם חדש. שימי לב ליומרה. זה מה שבן־גוריון והאבות המייסדים רצו. כדי להבין מה קרה פה אנחנו צריכים להבין אותם. הם היו מהפכנים שמרדו בגולה, בדת, ביידיש, בתרבות שלהם. הם רצו להקים פה תרבות אחרת. הם רצו למחוק את הגולה ומחקו את התרבות שלהם עד כמה שיכלו. אני הייתי במשמר העמק שלוש שנים וראיתי אותם. הם רצו לפתוח דף חדש בהיסטוריה היהודית. איפה הם נכשלו? אידיאליסטים יכולים לחולל מהפכה מהיום להיום. הם לא תפסו שיש להם עסק עם עַם שהגיע מכל העולם, והוא רחוק מאוד מכל האידיאולוגיות האלה. אבא שלי ואמא שלי רצו לחולל פה מהפכה תרבותית, חברתית, אנושית, שתתחיל מהתחלה את אללה? לא. הם רצו לחיות. זו הייתה הטעות הגדולה של בן־גוריון, של השלטון ושל מפ”ם וכל מי שהייתה לו אז נגיעה. הם התחילו לחגוג חגים חקלאיים לפי התנ”ך. תענוג היה לראות בקיבוץ את חג הביכורים. בפסח כתבו הגדה חדשה. את מבינה איזו חוצפה זו? זה להתערב בטקסט קדוש. אבל לי היה כבוד אליהם על ההעזה ועל החוצפה, על כך שהם רצו להתחיל דבר חדש”.




כמו אינסטנט פודינג

אלא שכמו ב”מעשה העז” של ש”י עגנון, האב נשאר מאחור, בגלות, והבן, המסמל את הציונות, החילון וההשכלה, שחט את העז, משל לרצח האב שעשה אותו דור. “לו הפעולה הזאת הייתה מלווה בתהליך חינוכי, הסברתי, בהשקעה אמיתית בנוער ובמבוגרים, היא הייתה מצליחה במידת מה”, אומר עמיר כעת. “אבל היא הייתה בכפייה. הבעיה עם יהודים שבאו מארצות ערב היא שהם באו מתרבות ערבית. היא הייתה תרבות נמוכה וירודה בעיניהם ובעיני אירופה מההתחלה. הקולוניאליסטים האירופים הסתכלו על הערבים ועל תרבותם מלמעלה למטה. אנחנו, היהודים, חלק מהדבר הזה. התרבות הזאת גם הובסה ב־1948. אתה צריך הוכחה שהיא תרבות לא מתקדמת, לא חזקה, לא שורדת? באה המלחמה, וניצחנו חמש מדינות ואת הפלסטינים שהיו פה. תרבות ישראלית מתהווה ניצחה את כל התרבויות הערביות הישנות. הם רצו לשנות אותנו באינסטנט פודינג. הם רצו לעשות כור היתוך. לקחו סיר לחץ גדול, זרקו בתוכו הכל וחיכו שייצא חמין”.

חמין עושה כאב בטן.
“נכון, והוא צריך זמן להתבשל. גם את זה הם לא הבינו, כי הם היו אידיאליסטים שהאמינו בדרכם. במקום כור היתוך נהיה פה סיר חיתוך. אגב, הם שחטו גם את היידיש ואת תרבותם. אלא מה, המסה של היידישיסטים הייתה גדולה יותר, וגם היא נלחמה על חייה. ‘עברי, דבר עברית’ מחק את הגל, ולתוך זה נקלענו אנחנו, יהודי ארצות ערב. היו תנאי קליטה נוראים במעברות, בערי פיתוח וביישובי ספר. אנשים נשלחו לירושלים. הגיעו לעיר דוד ומה קיבלו? קטמונים על הגבול, תלפיות על הגבול, מוסררה על הגבול, מקור חיים על הגבול, עין כרם על הגבול וכן הלאה. זאת אומרת, פתאום, במקום לבוא לעיר קודשנו, הגיעו לעיר ספר, וכל יום הגיעו מסתננים ושחטו אנשים. זה היה הלם אחרי הלם אחרי הלם. לא פלא שנצבר זעם, נצבר כעס איום אצל הורים מארצות האסלאם וגם מארצות אחרות. במקום להילחם בזה ולומר: נלחמנו למען מדינה חדשה, בואו נשתדל לשחות, היו כאלה שהתמכרו לתרבות ה’אכלו לי שתו לי מגיע לי’, ישבו וחיכו לתפוח שירד מהעץ. שום תפוחים לא יורדים מהעץ. מקסימום הם מרקיבים עליו. מי שרצה - למד, עבד והצליח במדינה. יש פה מוביליות. אם את פותחת את ‘דה מרקר’, למשל, תראי כמה שמות מרוקאיים וכמה שמות מרוקאיים לשעבר. אנשים מגיעים לטופ, ובצדק. הם מוכשרים, מגיע להם, אבל הם הרי השקיעו בעצמם”.

הדור השלישי תובע את עלבון הדור הראשון.
“עד מתי וממי? מבן־גוריון הקבור באדמה? מאשכול ומגולדה הקבורים באדמה? לדעתי הם עשו כמיטב יכולתם והבנתם. כל הסיפור של לתבוע את העלבון זה לטפס על הקיר. ממי לתבוע את העלבון? מנצר למשפחה אשכנזית, נעבעך, דור שלישי? להפוך אותו לאויב של היום? מה הוא אשם בכלל? אתה יכול לבוא בטענות כלפי האבות המייסדים – צודק. אתה יכול לבוא בטענות לבן־גוריון ולהגיד לו 'טעית לאורך כל הדרך' – בסדר. אבל היום? למה לך השנאה היוקדת, רגש הנקמה היוקד שמשבש את דעתו של האדם ואת הראייה האובייקטיבית שלו? זה מה שקורה בימינו. מה זו התרבות המזרחית? מה זה מזרחי? אני יודע שיש תרבות ערבית, אני באתי ממנה. אני אומר: אני בן ערב ומכיר את התרבות הערבית היטב. אני מרצה הרצאות מלומדות על אום כולתום, לדוגמה. גם במצרים עשיתי את זה. אני בא משם. חלק ממני משם. אבל אני ישראלי ובעל תרבות מערבית. אם תיקחי את סך כל הדברים, אני תוצר המערב, וההתמערבות התחילה עוד בעיראק, באמצע המאה ה־19. למדנו צרפתית ואנגלית, זרקנו את הביגוד המסורתי הערבי ולבשנו פרנג’י, נשים יצאו לרחוב ועוד ועוד. התהליך של ההתמערבות נמשך בארץ. אין מה לעשות, התרבות המערבית היא תרבות מובילה בעולם, ומי שרוצה לחיות צריך את הטכנולוגיה שלה, את התרבות שלה. מישהו יכול להתווכח על ערכה של המוזיקה, הספרות והאמנות הקלאסית? מדברים איתי על שיח מזרחי וזהות מזרחית. מה זה? הרי הדור השלישי לא יודע בכלל ערבית. הבנים שלי, דור שני למהגרים, לא יודעים ערבית”.

למה?
“אמא שלהם, לילי, מרוקאית, ואני עיראקי. אין לנו דיאלקט משותף, אז לא יכולנו לדבר איתם בשני דיאלקטים ערביים, וזה אוכל לי את הלב. שלחתי אותם לבית הספר ללמוד ערבית, וזה לא תפס כי שיטת הלימוד של הערבית בבתי הספר לא שווה גרוש שחוק אחד. היא דוחה את אלה שרוצים ללמוד ערבית, לא מקרבת אותם. כשלמדתי ערבית ומזרח תיכון, הפרופסורים שלי באוניברסיטה ידעו לכתוב ערבית קלאסית פנטסטי. אבל פיתה בשוק, להיכנס למסעדה ערבית בנצרת ולהזמין אוכל בערבית – גועל נפש היה לשמוע את המבטא שלהם, את הערבית הספרותית שלהם. זה לא עובד. כך גם עם האנגלית – אם אתה לא מלמד משהו שהתלמיד מרגיש מיד שיש לו תועלת בו, למה שיטרח בו? בשביל מה? בשביל ענתיקה? הדור הצעיר הוא תכליתי, ובצדק. הסיפור הזה היום מפלג את עם ישראל ומפצל אותו לחתיכות”.

אנחנו שסועים היום יותר מבעבר או שעכשיו פשוט שומעים את זה יותר?
“אנחנו שסועים היום פי כמה מאשר בעבר, ואין לכך שום הצדקה. יש כמה חבר’ה מיליטנטים, בעיקר יוצאי צפון אפריקה, אבל לא רק. עיתון 'הארץ' מלא בהם. אם יוצאי עדה מסוימת מתלכדים, חוזרים לעבר, מביאים את החגים שלהם ואת המנהגים שלהם, עדה שנייה תגיד: למה שאנחנו לא נעשה? גם אנחנו נעשה, והנה לך המחלה הנצחית של העם היהודי. קללת 12 השבטים. אללה קילל אותנו”.

ואולי זו ברכת 12 השבטים? יתכבד כל שבט להביא את כבודתו. זה פלורליזם.
“זו מדינה חדשה, חברה ותרבות חדשה. קודם כל אנחנו צריכים יסודות איתנים מאוד, משותפים לכולנו. אחרי שיש יסודות איתנים, אפשר לבנות בניין שהמרפסת הזאת תהיה ככה והשנייה אחרת, שדירה אחת תהיה ככה והשנייה אחרת. אבל עוד אין לנו בסיס משותף. יש פה מיליון ורבע יהודים מברית המועצות, והם לא אמרו את שלהם כי הם עדיין לא התבססו כלכלית”.

ברשימת מדליקי המשואות אין ולו רוסי ישראלי אחד כבר כמה שנים.
“בושה למדינת ישראל. מיליון רוסים שהגיעו בשנות ה־90 - כשהייתה לי הזכות להיות מנכ”ל הסוכנות באותה תקופה - הצילו את מדינת ישראל. אם מי שקובע מי ידליק את המשואות לא מביא עולים מרוסיה ומאתיופיה להדליק משואה, זה כישלון שלו”.

"קודם כל עיר שלא אוחדה לה יחדיו", ירושלים. צילום: מנדי הכטמן, פלאש 90"קודם כל עיר שלא אוחדה לה יחדיו", ירושלים. צילום: מנדי הכטמן, פלאש 90




"לאן הגענו?"

עמיר (79) נולד בבגדד שבעיראק ועלה ארצה לפני שמלאו לו 13. ב־1984 נבחר לכהן כמנכ"ל עליית הנוער בסוכנות היהודית והמשיך בתפקידו כ־20 שנה. הוא פעל שנים רבות למען צמצום הפערים בחברה הישראלית - טיפול בנוער ובמשפחות במצוקה, מתן ביטוי לתרבותם של יהודי ארצות ערב והנהגת לימודי ההיסטוריה שלהם בבתי הספר. ספריו של עמיר, בהם "תרנגול כפרות", "מפריח היונים", "אהבת שאול", "יסמין" ו"מה שנשאר" היו לרבי מכר ותורגמו לשפות רבות.

מאז היוודע דבר הבשורה על כך שנבחר להדליק משואה, ההדים סביב עמיר עצומים. הטלפון לא מפסיק לצלצל. החל בנשיא, בנבחרי ציבור ואזרחים שמחים וכלה בבכירי צה”ל. וכך זה הלך, כשצלצל הטלפון, ועל הקו היה מנהל הוועדה ובפיו הבשורה. “אמרתי לו: זה צריך לעבור ועדת שרים”, מספר עמיר. “זה יעבור? אני והממשלה הזאת לא מאותו הכפר. אני שמאל, הממשלה ימין. הוא אמר לי שהשרה מירי רגב, שעומדת בראש ועדת השרים, מאוד בעדי. לא בישרתי לאיש וחיכיתי עד שיופיע בעיתונות, מתוך אותו חשש שמישהו בוועדת השרים יגיד: מבין כולם בחרתם את האיש הזה, שמבקר על ימין ועל שמאל את הממשלה ואת ראש הממשלה? תראי איזו מידה של סקפטיות יש בי”.

על איזה מצע נחה הסקפטיות?
“על זה שהמדינה הפכה פוליטית מדי. ההחלטות פוליטיות מדי. שמאל הפך להיות ‘סמול’, כינוי גנאי, כאילו אתה בוגד. ראש ממשלה מאיים על שר חוץ של מדינה זרה שאם הוא ייפגש עם שוברים שתיקה, הוא לא ייפגש איתו? המוח הקטן שלי לא מבין את זה ולא מקבל את זה. אם אותו שר חוץ רוצה להיפגש עם שוברים שתיקה, שייפגש עם שוברים שתיקה. אם הוא רוצה להיפגש עם תענית דיבור, שייפגש עם תענית דיבור. וכי אם הוא לא נפגש, הוא לא יודע מה זה? הם לא פועלים בחו”ל? הם לא קיימים? ההפך. בזה שאתה אוסר, אתה מזיק לעצמך. למה שלא ייפגש איתו, אם זו מדינה דמוקרטית? מה כבר יגידו לו שלא נאמר על ישראל? הדברים כולם מתפרסמים בחו”ל. מה החוכמה הזאת, לפגוע במדינה זרה? מותר לו להיפגש עם אנשי גוש אמונים ואחרים ועם אלה לא? אני מסתכל סביבי ורואה שאין כאן סובלנות. שני חברי כנסת, בחוצפה ובגסות רוח שאין כמוה, תוקפים הורים שכולים – ולא כל מה שהורים שכולים אומרים קדוש בעיני - לעיני המצלמות. אלוהים אדירים, לאן הגענו? כבוד דיבור מינימלי אין פה? אלו מנהיגינו. אחד יו”ר קואליציה והשני ח”כ דברן. חברים יקרים, העם מסתכל עליכם”.

מה יותר מעסיק אותך? ההתנהלות של הצמד הזה או השתיקה של היתר?
“השתיקה של היתר הפכה את הסיפור גרוע פי מאה. יו”ר הישיבה היה צריך לגרש את שני אלה או לנעול את הישיבה. אבל לאף אחד לא אכפת, או שכן אכפת אבל לא מעז. אני לא מאותו הכפר. גם התקשורת זהירה מדי וכל הזמן מרגישה שהיא צריכה להתגונן”.




בלי זמן נרגילה

עמיר לא ממהר לשום מקום. על הקצב התזזיתי שבו מתנהל העולם כיום הוא מביט מהצד ברתיעה. “צריך לשרוד, לחיות הרבה, לא להאיץ, והכל בא”, הוא אומר. “זו עבודה קשה כל החיים. אדם בונה את עצמו שכבה על שכבה על שכבה. התהליך של הבנייה והעשייה שלו, הסך הכל, נותן לנו בגיל מתקדם את התמונה של מיהו ומה הוא עשה. הדור שלנו גדל על עמל ויזע, שלב אחר שלב, אבן אחר אבן. לא גדלנו כדי לעשות מכה. היום רוצים את הכל צ’יק צ’ק. לפי דעתי, אין לזה טעם. פעם יצאנו עם בחורה. היציאה עם בחורה הייתה חג. אם נגעת באצבע שלה או התחככת בה, זה כאילו נגעת בשמים. היום בגיל 13־14 הולכים למיטה. אם את שואלת אותי, אני מעדיף את הימים ההם. למדנו לקבל את הדברים לא בבת אחת. להשקיע בהם, דבר אחר דבר.

“העולם השתנה ולקח לנו את זמן הנרגילה”, הוא אומר. “כשאתה מעשן נרגילה, אתה מוכרח לשקוע בה. אתה יונק אותה לאט־לאט, שומע את בעבוע המים ונכנס לאיזו נירוונה. נרגילה אתה לא יכול לעשן כמו סיגריה. זמן נרגילה הוא הזמן הערבי. זמן המתנה. העולם המערבי עובד על סטופר כי הפילוסופיה שלו היא ‘זמן הוא כסף’. זה מכניס ללחץ אימים, שאם אתה מבזבז זמן, אתה מפסיד כסף. זו רעה חולה”.

עבור עמיר המפגש עם ירושלים היה אהבה ממבט ראשון. הוא הגיע אליה ב־1952, כשהיה בן 15, ונשאר בה עד היום. שניים מבין שלושת ילדיו עזבו את העיר בעקבות הפרנסה. “התאהבתי קודם כל במזג האוויר”, הוא מספר. “רוח הערב הנקייה, הרעננה, שנוסכת בך חיים חדשים. אהבתי גם את האינטימיות. היא הייתה עיר קטנה. הסתובבת במשולש הירושלמי – קינג ג’ורג’, יפו ובן יהודה - וראית שלושה רבעים מהעיר. היה נעים לחבק ולאהוב אותה, להרגיש בה בבית. היום זה לבירינת אחד גדול מהר הצופים ומטה. כמו האוניברסיטה בהר הצופים, שהיא סמל למקום שאי אפשר להתמצא בו, זה הלבירינת העכשווי”.

מצד אחד העיר מתאפיינת באשכול סוציו־אקונומי נמוך במיוחד, ומצד שני ראש העיר מדליק משואה על תרומתו לפיתוח העיר.

“זו מדינה של חגיגות ויחסי ציבור. שרי ממשלה שוכרים זמן מסך כדי לעשות יחסי ציבור. אתה שואל שר על משהו, והוא פותח בנאום אוטוסטרדה על ההישגים שלו. ירושלים היא קודם כל עיר שלא אוחדה לה יחדיו. אף פעם לא אוחדה לה, בוודאי לא לנצח נצחים. שתי ערים נפרדות, לפחות אחת עוינת, אבל יכול להיות שגם השנייה עוינת. עיר עם המון בעיות”.

אתה יכול לנסות לנבא מה יהיה עם ירושלים?
“היא תחולק. אחרי מלחמת ששת הימים אמרתי: הקילומטר הקדוש בעיר העתיקה צריך להיות בינלאומי. דגלי העולם ודגל ישראל יתנוססו עליה, והיא תהיה פתוחה לפולחן כל הדתות ולכניסת כל העמים. אלפיים שנה עם ישראל החזיק, והכותל לא היה בידינו. על האידיאה צריך לשמור. לא על האבנים. ישו יצא מפה עם אבנים? הוא יצא עם אידיאה. בא פאולוס, עשה מזה תורה, ותראי איפה הנצרות נמצאת. אנשים צריכים לשאול את עצמם: מה אני צריך את זה. ישראל שגשגה בגבולות הקו הירוק, גדלה, נשמה וקלטה עולים. היום מתפילים מים ואפשר להפריח את הנגב ולקלוט בו עוד שלושה מיליון יהודים. אתה רוצה את השטח בלי האנשים? תגיד לנו מה הפטנט. זה היגיון בסיסי של מוכר בקלאווה בשוק: אתה מזיז אותי מהבסטה שלי, איפה אני אשב? אתה רוצה לאדות אותי?”

אני מבינה שאין טעם לשאול מה משאיר אותך היום בירושלים.
“אולי מתוך אינרציה אני פה. בערב אני יוצא לגינה המתוקה, מריח את הנענע והמרווה, נושם את האוויר של ירושלים, אומר ‘ישתבח שמו’, וזהו. מה אני צריך יותר מזה?”