פתק הנקם באגרוף אביו המת, רכבות הרשע שפוצץ, הפציעה בשורות הצבא האדום, רכבי השיירות ששריין במלחמת השחרור, בניו טייסי הקרב. בערב יום השואה הפנט יותר ממאה איש בבית בנו ד"ר יוסי שוב וכלתו ורד ביישוב צופית. לפני כן השתתף בטקס בבית דיור מוגן בכפר סבא ונפגש עם סגל בתי המשפט בעיר. ברוך שוב חי כדי לספר. לספר שוב ושוב.

כאן יש לעצור לרגע את ההירואיקה. לפנות מקום לחרפה, לערלות הלב, לאטימות של חברה המשליכה לרחוב את נושאי הזיכרון. במשך שנים התכנסו הפרטיזנים בדירה ברחוב ארלוזורוב בתל אביב. "בני המשפחה של רובנו נרצחו בשואה", סיפר שוב לפני כשנה לנתן זהבי חברי, "ובדירה שתינו קפה, שמרנו על המורשת ובעיקר לא הרגשנו בודדים". יום אחד בעל הדירה הודיע ל–1,600 החברים - וליו"ר שלהם ברוך שוב - שעליהם להתפנות. כנראה כדי למכור את הדירה תמורת כמה מיליונים. עברו לאחרת אבל סולקו גם משם. ומאז הפרטיזנים מתגלגלים. "כל אחד אמר 'אני אעזור', כל אחד סחב אותי לישיבה, אבל אף אחד לא עזר", מספר לי ברוך שוב.

יוסי שוב: "50–60 אלף שקל לשנתיים, זה כל מה שנדרש אז".

אין בית לפרטיזן?
ברוך: "אין, פשוט אין. גם התוכנית להקים את בית הלוחם היהודי נמצאת במגירה כבר 15 שנה. ביבי הבטיח והבטיח ולא קיים כלום".

בית הלוחם היהודי, שלהקמתו נתנה הממשלה סכום ראשון עומד עזוב באתר יד לשריון. "בלי גג, בלי כלום בפנים", מתלונן שוב האב. בדצמבר 2016 השתתף עם שר הביטחון בכינוס "לימוד FSU" באילת. כשהעלה באוזניו את העניין השיב לו ליברמן: "עזוב, אל תיגע בנושא הזה, יש כל כך הרבה דברים". מייסד "לימוד" חיים צ'סלר עושה לדבריו עבודה נהדרת. מחזיר ליהודי ברית המועצות חלק מההיסטוריה שאיבדו בגלל סטלין. "אבל לי אין את הכוח והידע למצוא מקורות כסף". המצב כל כך מתסכל, עד שגורמים המקורבים לנושא הציעו פתרון רדיקלי: לפנות לגרמנים שיממנו את הקמת בית הלוחם היהודי. ובינתיים ממתין הלוחם.

קול גדול

הוא הפרטיזן האחרון. איש השואה והתקומה. כשהתייצב לצילום, שרון סגרירי ניבט ממרפסתו. את אור היום הסתירו שמי העננה. לא את פניו המוארות. כשלבש את ז'קט המדליות, גבהו כתפיו. כשיוסי חיבק מאחור, הרשה לעצמו חיוך.

נוכחותו פורצת את מידות הדירונת בבית הדיור המוגן. ארבעה חודשים הוא כאן. מאז שאיבד את אשתו נלי (קורנליה). אפשר להרעיף על הקשר הזה את כל מילות האהבה החבוטות, אך הן יינגפו מפני המשפט שתיאר אותה בספרו "מעבר לשמי העננה": "בספינת המעפילים לארץ נתגלתה נלי בכל הדר נשמתה".

לברוך שוב יש מבט עז. קולו גדול ורצונו מורגש. 94 שנותיו אינן מעמעמות את צלילותו. מדבר בשטף, מחבר אירועים, לא מחמיץ פרט מתהפוכות רכבת ההרים שגם יכולה להיקרא "חייו".

חי כדי לספר. ברול שוב ונו יוסי. צילום: יוסי אלוניחי כדי לספר. ברול שוב ונו יוסי. צילום: יוסי אלוני

הוא נולד בווילנה ל"משפחה דתית, אבל לא משוגעת". "חסידים" במעוז ה"מתנגדים". הוריה של אמו לא אהבו את הרעיון שתתחתן עם לובביצ'ר וגם ההפך היה נכון. אבל יוסף–חיים ורבקה התחתנו למרות הכל. נולדו ארבעה ילדים: ציפורה, ברוך, שמואל ורחל. האב החזיק בעסק נייר משגשג, והחיים היו יפים: בית גדול ושופע, משרתת יהודייה, סקי לילדים, קייטנות קיץ נחשבות מחוץ לעיר.

מגיל 3 נשלח לחדר. בהשראת סבו מיכאל, נשאר שם גם בשנה הראשונה של בית הספר היסודי. כשהצטרף, מצא חבורה מגובשת שהשאירה לו רק את תפקיד השוער על מגרש הכדורגל. בגרות עשה בפולנית, אבל בגימנסיה עברית ושמה "אפשטיין".

בקיץ 1940 החיים מפסיקים להיות טובים. מכוח הסכם "ריבנטרופ–מולוטוב" הסובייטים פולשים למדינות הבלטיות. בתוך חודש הקומוניסטים חומסים את העסק של אבא. אבל דווקא כשנכסי האב מתייבשים, הבן פורח. ברוך מתקבל לליצאום, תיכון־על שנקרא "טכניון" והיה סגור עד אז ליהודים.

בקיץ 1941 הגרמנים שוטפים את רוסיה, והגיהינום נפער להופעת בכורה. יהודים שמעיזים לצאת מהבית נתפסים ונשלחים למוות ביער פונאר. מי שלא נופל לידי הגרמנים נופל במגיפת הטיפוס שמשתוללת ברחובות. היהודים מצווים לעבור לגטו הישן, כ–15 רחובות בתחום שנקבע עוד לפני 400 שנה. משפחת שוב מוצאת את עצמה עם עוד חמישה בחדר. כשהגרמנים מרוקנים את הגטו, הם מתירים לבעלי המקצוע להשאיר איתם עוד שלושה מבני משפחתם. אביו הספיק למזלו ללמוד זגגות, אבל משפחתו מונה שישה, כלומר שניים מיותרים. בבחירה אכזרית נשלחים הגדולים: האחות ציפורה וברוך.

מכוסים בערימת חיטה על גב משאית, הם מתגנבים מהגטו אל העיירה רדושקוביץ שבגבול פולין–רוסיה. מתפצלים בין בתי יהודים. הוא מתחיל לעבוד במוסך של גרמנים.

8 במרץ 1942, חמש בבוקר. מכוניות הגסטאפו חגות והרמקולים משדרים את גזירות השעה: על היהודים להצטייד בבגדי חורף ואוכל ולהתרכז בכיכר העיר. "ואני רץ לבית של אחותי ורואה שהמשפחה כבר איננה וגם ציפורה איננה. אני רץ חזרה לבית שלי ומחליט שלכיכר השוק לא אלך".

למה החלטת ככה?
"כבר ידעתי מה זה פונאר. ידעתי שלוקחים יהודים כדי להרוג אותם מחוץ לעיר".

הוא מנסה לברוח ליער. זה יום הולדתו ה–18 והחורף איום. הוא מתבוסס בשלג בגובה מטר וחצי. "ואני רץ בין השדות, וכשאני מכניס רגל היא נתפסת בשלג ומתחילים לירות עלי, גם מהיער וגם מהעיירה. אני רץ בזיגזג רצחני, והכדורים שורקים לתוך השלג וזה עושה יותר רעש. ואז אני חוזר לעיירה, מנקה את עצמי מהשלג והולך למוסך ונכנס כרגיל לעבודה".

לחבר הרוסי שלידו הוא לוחש: "אני יהודי". ההוא משיב: "ידעתי". הרוסי מצווה עליו לרדת לבור הטיפולים וסותם את הבור במכונית. לקראת דמדומים הוא עולה למעלה. דרך סדק בקיר העץ של המוסך הוא רואה יהודים עומדים בשורה עורפית. ממרגלות הגבעה עד למתבן שבראשה. "וכל רגע אני שומע 'טאק' של ירי והתור זז קדימה. ועוד 'טאק' ועוד תזוזה. ועם כל 'טאק' מתקצר תור המוות". כמעט אלף יהודים נרצחים באותו לילה. הוא תופס מה קורה וחוזר לבור להתחבא.

איך אפשר לברוח?

הצעירים שבין 300 היהודים שנותרו ברדושקוביץ רוצים לצאת ליער. אוספים כסף לקנות אקדחים, רוסי המכונה "המלח" מחבר אותם לאחת מיחידות היער. אבל האימה מונעת מהם לממש את תוכניתם. על כל נמלט, מאיימים הגרמנים, ירצחו עשרה. "ואז קרה לי נס", הוא מספר. יום אחד נהג גרמני נכנס למוסך ושאג: "ברוך שוב, ברוך שוב". הוא היה בטוח שהאיש רוצה את נפשו, אך הזדהה וקיבל מכתב מאמו: "בורקה, אם אתה בחיים תתקשר עם הגוי הזה ובוא אלינו לגטו וילנה".

"איני יכול", הוא כותב לה, "הבריחה שלי תגזור מוות על עשרות יהודים". אבל אמא מתעקשת: "שולחת עם הגוי 30 רובל זהב, תקנה את עצמך". דרך ראש הגטו הוא פונה למפקד הגסטאפו. ההוא מבטיח לעצום עין תמורת מעיל פרווה לאשתו. מוצאים מעיל, אבל היהודייה שמחזיקה בו רוצה יותר מ–30 רובל. מגייסים את ההפרש מיהודי הגטו שכבר מכירים את הסיפור. "ואני צריך לסמוך עכשיו גם על הנהג, גם על היהודים שלא יסגירו אותי, וגם על איש הגסטאפו שיעמוד בדיבורו".

הוא יוצא לדרך כ–second driver לנהג שמוביל וודקה במכליתו. ממלאים במינסק ופורקים בווילנה. בדרך הנהג עוצר בכפרים, פותח ברז למי שממתינים עם שני דליים ריקים, גובה רובלים, מרוקן למכל שני דליי מים במקום הוודקה האבודה. עד וילנה המכל כולו היה כנראה ריק מוודקה ומלא במים.

בגטו וילנה הוא פוגש את בן כיתתו קובה קושקין. קושקין, "נשמה טובה", עובד כפרוון אצל הגרמנים. הם מאחדים רובלים, קונים אקדח וקוראים לעצמם "מחתרת בשניים". ואז קונים עוד אקדח. ההורים יודעים שהוא זומם לצאת ליער ועוזרים. אמא תופרת שטרות בתוך בגדיו, מזמינה לו מעיל שלושה רבעים של מהפכנים. אבא נותן כסף לכדורי אקדח. "זו גבורתם של הורים המשחררים את בנם כדי להצילו".

בשעת בין ערביים של ראשית ספטמבר 1943, דרך פרצה ברחוב זאוואלנה, בורקה וקובה מצטרפים לקבוצה שחומקת ליער. צועדים כשנשקם דרוך, חוששים שרשרוש העלים תחת סוליותיהם יעיר את הגרמנים. מי שמתעוררת זאת כבשה שמסרבת להיות טרף קל. היא מזנקת - הם מזנקים, היא מדלגת - הם מדלגים, בורחת לבוץ - הם אחריה. מתפלשים עד שהיא נלכדת לארוחה.

לא בקלות הוא מסתגל למשמעת הפרטיזנית. לילה אחד נרדם בשמירה, המפקד התורן מסלק ממנו את נשקו בלי שירגיש והוא מועמד לדין צבאי. גזר הדין הצפוי - מוות. הוא מבקש על נפשו, מצהיר שבא להילחם, שלא אכפת לו למות אך לא בדרך הזאת. המפקד ממטיר עליו נאום תוכחה נלהב, אך נוהג בו במידת הרחמים. "וחוץ מזה פרטיזנים היו אז דבר יקר".

לא הסתגל למשמעת הפרטיזנית בקלות. ברוך שוב. צילום: יוסי אלונילא הסתגל למשמעת הפרטיזנית בקלות. ברוך שוב. צילום: יוסי אלוני

המשימה המבצעית הראשונה שלו נועדה לשבש את קשר הטלפון מווילנה. באישון לילה עמודי הטלגרף מתחילים ליפול. "המסור שבידי התנגן בחדווה לא מצויה", הוא מתאר בספרו. החדווה הופכת למסע הרס. עמודים קורסים זה אחר זה, עמודים תלויים באוויר, פקעות חוטים מפותלים. "הוכחתי את כישורי כאילו הייתי איכר, איש יער", הוא חושב לעצמו כל הדרך חזרה.

החורף הקרב דורש היערכות רדיקלית. בגדים, מזון ונשק. אבל הנשק בידי האיכרים. הם משתלטים על בית ליד העיירה איישישוק, מקבלים ארוחת מלכים, אך לא נותנים להם רובים. עוברים לאיומים שאותם הוא מפרט באוזניהם בפולנית רהוטה. לראיה, אחד הלוחמים מרסק את פניו של בן האיכר בקת רובה. "שלא ברצוני נדדו מחשבותי אל הגטו", הוא אומר. אז פרצו שוטרים ליטאים לבית הוריו ודרשו את הזהב. לאחר דברי נועם עברו לאיומי רצח ואונס. אבל האב יוסף–חיים התעקש. רק כשהוכה הלך איתם לחדר צדדי והסגיר את זהבו. גם כאן יש לסיפור סיום זהה. האיכר מסגיר את הנשק. "תגובות אנושיות דומות, אבל מה רב ההבדל ברקע", הוא נאנח.

ההצטיידות במזון נקראה "זגטובקה" וכך היא פעלה: הפרטיזנים התמקמו במבואות הכפר, שלחו לוחמים לתוכו, אילצו איכר ועגלתו לעבור בין הבתים לגבות תרומות של קמח, תפוחי אדמה, לחם או בשר חזיר. העגלה עם השלל הייתה מובלת לנקודה שממנה היה אפשר להעביר ברגל את המטענים לבסיס. הסוס שהכיר את הדרך היה מוביל את העגלה הריקה חזרה לכפר.

את 30 הק"מ בדרך לחדירה למוצב גרמני הם עושים בלילה אחד. מתארגנים ללינת יום, "דניובקה" בלשון הפרטיזנים. ברדת החשיכה מתגנבים לגדר המוצב. האוקראיני שבמשמר אמור לשסף את גרון עמיתו הגרמני, לפרוץ פרצה בגדר ולהשתעל - זה יהיה האות שהכניסה חופשית.

חולפת שעה, חולפות שעתיים וכלום. רק בשתיים אחר חצות נשמעת זעקה ואחריה השיעול המיוחל. מאוחר יותר יתברר שהעיכוב נבע מכך שלאוקראיני החליפו משמרת. עכשיו מסתערים על צריף המגורים, מחסלים גרמנים שמזנקים חצי עירומים מהחדרים. לוקחים שלל מרשים של רובים, כדורים ורימונים. פאר המבצע הוא מקלע רוסי כבד מדגם "מקסים". כוח מרדף גרמני מצליח רק לראות את אחורי סוסיהם המתרחקים בדהרה.

שוב לילה, שוב נבלעים הקילומטרים בכפות הרגליים. הפעם האוזניים נצמדות לפסי הברזל בקו וילנה–גרודנה. קולטים את רטט הפסים ולאחריו שקשוק הגלגלים. הטמן מוקש, הצמד פצץ, קשור חוט והמתן בשקט, פרטיזן. כל היתר יתרחש כצפוי. אלא שהצפוי אינו מתרחש. הרכבת עוברת והמוקש שותק. אליושקה המפקד שואל מי מוכן לבוא איתו לשלוף את המטען. ברוך שומע את עצמו אומר: "אני". הם מעלים את המוקש, ושוב הברזל רוטט, ושוב שקשוק גלגלים. זאת הייתה שיטת הגרמנים: רכבת לא חשובה נשלחת ראשונה, אם היא עוברת בשלום משגרים בעקבותיה את החשובה.

דוחפים חזרה את המוקש, מתקינים את מנגנון ההפעלה, גולשים מהסוללה, רצים בכיוון ההפוך בתקווה שהקרונות המתמוטטים לא יפלו עליהם. ואז פיצוץ אדיר מהדהד בין הצמרות. קרונות מתרסקים, קטר מתהפך, אנשים ניתזים לצד המסילה. לאחר הזעזוע הראשון נשמעות הזעקות. גרמנים רצים ליער ללכוד את המפוצצים. "ולא עלה על דעתם שאנחנו שנינו מתחת לאף שלהם", הוא אומר. עד שינטוש את היער, 13 שלדי רכבות ייזקפו לזכות ברוך שוב.

7 ביולי 1944. החטיבה מקבלת פקודה לצאת לאור ולהשתתף בכיבוש וילנה. עולים על אם הדרך. על פי אות המפקד תרועת הניצחון רועמת: "מוות לאויב הפאשיסטי, למען המולדת, למען סטלין".

בווילנה נודע לו שנרצחו כל בני משפחתו. אביו מת כשנה לאחר משפחתו ורק יומיים לפני בוא הפרטיזנים. קצין גרמני הכה אותו מכות רצח לאחר שסירב להתקין לו תיק מגווילי תורה. כעבור שנים סיפר לברוך חבר שמצא את גופת האב ובידו פתק: "אם תראו את בני, בורקה, מסרו לו שינקום את מותנו".

העיניים של נלי

כשבורקה ראה אותה לראשונה, התעמלה נלי על מקבילים. זה היה במחנה דרור של המוסד לעלייה ב', ליד בארי. הוא הביט בה והוקסם. מהשקט הנפשי, משערה השחור, מעיניה הגדולות.

נלי רינג נולדה בטשין שעל גבול צ'כיה–פולין ואיבדה את הוריה בשואה. הייתה רק בת 16 כשקפצה מהרכבת שהובילה את הוריה למחנה המוות. לאחר מסע מטלטל נחתה בדרור ומשם עלתה עם ברוך על סיפון "פטרה 2".

כשהגיעו לארץ נקלטה בשפיים והוא בבית זרע. אחרי כשנתיים נפגשו שוב, במקרה. "בבוקר שמשי על חוף ימה של תל אביב", היא מתארת בספרה "שש שנים בשש שפות". הם התחתנו בפברואר 1951. טקס אינטימי ברבנות, קבלת פנים צנועה אצל קרובי הבעל. הכל התגייסו לעזור בבישול ובאפייה. הכיבוד, אלה ימי הצנע, היה קצוב. "ואני חושדת שחלקו הגדול נקנה בשוק השחור", כתבה.

ברוך, לאחר ששירת בחיל האוויר, התקבל לאל–על. 33 שנה מילא תפקידי ניהול, בהם מהנדס–טיס ראשי. לפני 64 שנה נולד בכורם. הם קראו לו יוסף, יוסי, על שם סבו שנרצח.

איש השואה והתקומה. מהנדס הטיס ברוך שוב. צילום רפרודוקציה: יוסי אלוניאיש השואה והתקומה. מהנדס הטיס ברוך שוב. צילום רפרודוקציה: יוסי אלוני

"גדלתי בבית הכי ישראלי שאפשר לתאר", הוא מספר. ההורים דיברו עברית רהוטה, ללא צל מבטא זר. חוויית ילדות אופטימית, צברית ומשוחררת עברה עליו. סיפורי הגבורה שהוא שומע בילדותו שוללים לחלוטין את הקביעה השיפוטית, הבורה, של הליכה כצאן לטבח. אבא הוא פרטיזן שפוצץ את רכבות הגרמנים, אמא זינקה מרכבת המוות ושרדה.

להחלטה שלך להיות טייס יש קשר לעבר הזה?
"אין לי סנטימנטים למצדה או לירושלים. להחלטה להיות קרבי - לאו דווקא בחיל האוויר - יש קשר למאה שנות התלאות של משפחתי הגרעינית. החל בסבא שלא הכרתי והיה חייל במלחמת העולם הראשונה".

שנה לפני הגיוס הוא יוצא לריצות ארוכות שיכינו אותו לסיירת. רצוי סיירת שקד או לשייטת. אבל זימון אקראי מביא אותו לקורס טיס. בנובמבר 1972 הוא מסיים במסלול קרב.

אתה גאה, מודאג או שניהם?
ברוך שוב: "התגאיתי, אבל לא דיברנו על זה הרבה".

דרמה בשמיים

לא עוברת שנה ומלחמת יום הכיפורים פורצת. יוסי משרת בטייסת 105, "העקרבים". הצעיר מבין טייסי הקרב שנשלח לחזית. את אחת מגיחות ההפצצה בתעלה מוביל עזרא אהרון הוותיק. "אני זוכר שתדרך אותי עניינית והוביל אותי בבטחה".

צוללים להפצצה, מסביב נ"מ מצרי. במשיכה חזרה מהיעף הוא רואה שכמות הדלק פוחתת מהר מדי. מדווח לאהרון ומסקנתם היא: פגיעה בכנף. המוביל שואל אם הוא מכיר את השדה באל־עריש. הצעיר עונה שכן. בקורס התאמן שם לא פעם. עכשיו הוא מתכונן לנחיתה חוזרת. אבל הסופר–מיסטר בעל הכנפיים המשוכות לאחור מטעה את מערכות הקרקע. חושדים שזה מיג, נערכים להוריד אותו. רק ברגע האחרון מתברר שזה מטוס ידידותי והוא נוחת באל־עריש.

בנקודה הזאת נודדת הדרמה לעורף. מפי חבריו טייסי אל–על שעושים מילואים במלחמה נודע לאבא שבנו לא נחת בבסיס. נלי, טרופה מדאגה, פונה לחבר אחר שאחראי על שדות התעופה הצבאיים. רק בבדיקה שלו, כעבור שעות של אי־ודאות, יש אישור שהכל בסדר.

יום כיפור עושה מהם משפחה לוחמת. בורקה מוביל פצצות מאמריקה במטוסים אזרחיים, בנו הצעיר רוני מתנדב לפרוק את התחמושת בלוד, ויוסי מטיל אותה על האויב. 40 שנה לאחר המלחמה חיבר יוסי עם הטייסת ספר זיכרון ובו תמונות חבריו הנופלים. בכל יום כיפור מאז הוא צם לזכרם.

כשנה לאחר המלחמה מנותב גם רוני, הצעיר מיוסי בארבע שנים, לקורס טיס. "מצאנו את עצמנו במצב מאוד לא סימפתי", אומר אביו ברוך. "לא רציתי שיהיה טייס, אבל גם לא יכולתי להשפיע עליו שיעזוב את הקורס". אמו נלי הייתה נחרצת יותר. "היא דיברה איתו ללב וביקשה שייצא מהקורס", מספר האב. עד שרוני נכנע. להפתעתם, הוא מגיע הביתה לא בוויקאנד אלא באמצע השבוע ומבשר לאמו: "הדחתי את עצמי מהקורס".

רוני מהדק לסתות שבוע בבית עד שהוא אומר לאמו: "איני יכול לעמוד בזה, החברים באוהל לוחצים: 'אם אתה עוזב, גם אנחנו עוזבים'".

"להחלטה להיות קרבי יש קשר למאה שנות התלאות של משפחתי". יוסי שוב בטייסת. צילום רפרודוקציה: יוסי אלוני"להחלטה להיות קרבי יש קשר למאה שנות התלאות של משפחתי". יוסי שוב בטייסת. צילום רפרודוקציה: יוסי אלוני

אמא מתרככת, אך לא מוותרת. במכתב למפקד בית הספר לטיסה, אל"ם יוסי חנקין, היא מגוללת את סיוטי חייה. מבקשת שלפחות יסב את הבן ממגמת קרב למטוסי תובלה. חנקין מגיע אל בית משפחת שוב. מספר לאמא ארוכות על אחיו שנהרג ביום כיפור, על אמו שדואגת כל בוקר מחדש ומתגברת כל בוקר מחדש. נלי פוסקת: רוני יחליט בעצמו. עכשיו לוחצים על יוסי שמדריך את בני המחזור של אחיו. "סדר כבר את העניינים", אומרים לו, "אתה מבין בזה".

אבל יוסי עושה קולות של ספינקס ומכריע גם הוא: "רוני ילד גדול, רוני צריך להחליט". רוני חוזר לקורס ומסיים ב–1976 במסלול קרב.

יום אחד, כשהבנים כבר טייסי פנטום במילואים, צלצול, ועל הסף קצין חיל אוויר ותיק. הוא מושיט לברוך תמונת פנטום ובתחתית הכיתוב: "לנלי וברוך שוב על חינוך הבנים למופת ולאהבת הארץ".

לשמור על הילד

אנחנו ביום של הפצצה במלחמת לבנון הראשונה. יוסי מוביל את המבנה שלו חזרה מסוריה, ומולו נכנס מבנה בפיקודו של דובי, מטייסת פנטום אחרת. שיחת הקשר ביניהם נשמעת בערך כך:

יוסי: "דובי, אתה מוביל את הילד?".

דובי: "כן יוסי, אני מוביל את הילד".

יוסי: "שמור לי עליו".

כבן לניצולי שואה, איזה טייס זה עשה ממך, זהיר מאוד או פרוע מאוד?
"הייתי טייס פרוע, טייס מעז. אבל כשהובלתי רביעייה או עשיתי תמרון בקרב אוויר לא חשבתי על הגטו".

זה נעלם לגמרי?
"זה ישב פה, בחלק האחורי של המוח, וחזר אלי אחרי כל נחיתה".

כשפיקד על טייסת בבית הספר לטיסה, נבחר לעשות מופע אווירובטיקה במסדר הכנפיים 1977. הוא פתח בסדרת אימונים לולייניים בגובה נמוך, אך שלושה ימים לפני הטקס נקרא לשיחה. מעירים לו שהוא יורד עם הפוגה נמוך מדי מעל הקהל, שיש לחתוך את התרגילים המסוכנים. "אמרתי שבלי התרגילים המיוחדים האלה אני לא מופיע. המפקדים לא נבהלו מהאיום שלי וביטלו לי את המופע".

האווירובטיקה הקיצונית, היא לא קצת התגרות במוות?
"זה מאפיין של התחרות, של הצורך להיות ראשון, של הרצון לנצח, להוביל. היינו צעירים וחצופים".

אתה תופס את הטיסה כמשהו וירטואוזי?
"ההבדל בין טיסה אזרחית, כבדה, לבין טיסה קרבית הוא כמו ההבדל בין תזמורת פילהרמונית לנגן ג'אז. בפילהרמונית לכל אחד התפקיד שלו. גם הנגן עם המצילתיים בסוף צריך לנגן בתזמון הנכון, להשמיע צליל בעוצמה הנכונה. טיסה קרבית היא יותר אינטואיטיבית, וירטואוזית. היא טיסה של ניצול הזדמנויות, קבלת החלטות בתנאי אי־ודאות".

אלתורים?
"בזמן אמת אתה כמו נגן ג'אז. יש לו איזו פרטיטורה, סולם וטמפו, אבל הוא משנה סולמות ומשנה קצבים".

אתה באת מהג'אז.
"כן, אבל מאז גדלתי. לא כל מי שטוב בטיסת הג'אז טוב גם בפילהרמונית. למדתי לחיות מצוין ולאהוב את עולם התעופה האזרחית שבו אני עובד כבר 40 שנה".

ד"ר יוסי שוב הוא יו"ר איגוד הטייסים הישראלי וקברניט באל–על. כדי לממש את מאווייו המוחמצים של אביו למד הנדסת תעשייה וניהול. כשסיים הגיש לברוך את התעודה ואמר: "עשיתי את זה בשבילך". רק אחר כך התפנה ללימודי פסיכולוגיה קלינית וגנטיקה של האדם. לאחר עשר שנים כאזרח, חזר יוסי לשרת בהתנדבות וקיבל שוב פיקוד על טייסת בבית הספר לטיסה.

כמחווה לאבא במלאת לו 80, הקים את "עמותת דורות ההמשך". העמותה מעבירה סדנאות לחברים בני הדור השני והשלישי איך לספר את השואה, איך להנחיל את הזיכרון ברמת הפרט, מעבר לטקסים. בין השאר היא יוזמת סיורי תלמידים בין האנדרטאות, שיח במקומות העבודה, התכנסויות בבתים לשמוע את השורדים.

שאלתי את ברוך אם המעשה הזה ואחרים מצד הבנים מגשימים את הנקמה שציווה אביו בפתק. ברוך התקשה לענות. יוסי שלף תמונה של ההורים עם שמונה נכדיהם ואמר: "זאת הנקמה של אבא ואמא".