“ערני היקר, לא השארת מכתב, ולמדתי על רגשות המצוקה הקשים שלך לפני התאבדותך רק מתוך מה שמצאתי באינטרנט לאחר מותך. מאז מותך אני מלא רגשות אשם. אני מבקש את סליחתך על שלא הצלנו אותך. לא הכרתי את נושא ההתאבדויות. רוב האנשים לא מודעים לכך שלמרבית ההתאבדויות יש סימנים מוקדמים. רוב האנשים לא מבינים שדיבור על התאבדויות אינו מעודד התאבדויות אלא עשוי למנוע אותן... דבר אחד אני יכול להבטיח לך, בני היקר ערן: אני וחברי בעמותת בשביל החיים לא נשקוט ולא ננוח עד שנדע שעשינו הכל כדי שמשפחות אחרות לא יחוו את השכול והכאב הקשה הזה".

הדברים הללו הם חלק ממכתב שכתב ד"ר אבשלום אדרת לבנו ערן, שהתאבד בירייה לפני 20 שנה לאחר שנקלע למצוקה נפשית בשירותו הצבאי. “הוא היה ילד מופנם מאוד שאהב מוזיקה וגלש שעות ברשת", מספר אדרת על בנו. “הוא רצה לתרום לצבא דרך שירות בתחום המחשבים, אבל שובץ לתפקיד פיזי באפסנאות. לא הבנו אז שהאמירות שלו ‘אני לא יכול יותר' או ‘לאף אחד בצבא לא אכפת ממני' הן ביטויים למצוקה אובדנית".

לאחר מות בנו הצטרף אדרת לעמותת בשביל החיים, ולפני חמש שנים התמנה לתפקיד היו"ר. העמותה הוקמה בשנת 2000 בידי אנשי מקצוע ומשפחות שחוו את הטראומה, והיא פועלת לתמיכה במשפחות שיקיריהן התאבדו. “השארים נמצאים בסיכון להתאבדות גבוה פי עשרה מהאוכלוסייה הרגילה", מבהיר אדרת. “אנחנו פועלים להעלאת המודעות לנושא שנחשב עד לא מזמן כעניין משפחתי שלמדינה אין נגיעה אליו, וכיום המדינה מקצה 18 מיליון שקל לטובת תוכנית לאומית למניעת אובדנות".


זה סכום קטן.

“נכון, וגם חסר פרופורציה ביחס לכמות ההשקעה של המדינה בתאונות דרכים, שם כמות ההרוגים פחותה מכמות המתאבדים. עד כה לא קיבלנו תמיכה ממשרד הרווחה והסתמכנו על תרומות".

עיקר פעילותו של אדרת בעמותה הוא במתן הרצאות שהוא ועמיתיו מעבירים בהתנדבות להורים, קבוצות סיכון, מטפלים ואנשי חינוך. “משרד החינוך עבר מהפך, אבל עדיין קיימת רתיעה בלתי מוצדקת מעיסוק בנושא", הוא טוען. “חינוך והסברה הם קריטיים. הניסיון האירופי מלמד שתוספת של חמש שעות לימוד בשנה לכיתות י' בנושא אובדנות הצליחו להפחית את ניסיונות ההתאבדות במחצית. אנחנו עוד לא שם".

הסיטואציות האובדניות

500 מעשי התאבדות נמנים מדי שנה בישראל. 400 גברים והשאר נשים. בהתפלגות לפי גיל נראה שחמישית הם בגילי 18־25, אחוז דומה הם בני 65 ומעלה. כ־25 ילדים מתחת לגיל 18 מתאבדים מדי שנה, והתאבדות היא סיבת המוות השנייה בשכיחותה בגילים אלו. שיעורי ההצלחה של ניסיונות ההתאבדות גבוהים יותר בגילי 65 ומעלה: אחד מתוך חמישה מבוגרים שינסו להתאבד יצליחו.

“גברים מגלים יותר נטיות תוקפניות ואימפולסיביות ופחות יכולים לשתף ברגשות ולפנות לעזרה בעת מצוקה", אומר ד"ר יוסי לוי בלז, פסיכולוג קליני וראש המחלקה למדעי ההתנהגות במרכז האקדמי רופין. “גברים נוטים לשחק אותה מאצ'ו, עד שהם מגיעים לקצה ומתאבדים. גברים גם נוקטים שיטות יותר קטלניות, נשק חם או תלייה. נשים מדווחות יותר על מצבי דיכאון, משתפות ופונות לקבלת עזרה. גם שיטת ההתאבדות שלהן שונה, בדרך כלל בליעת כדורים".

אולם מחקרים מעלים כי מספר המתאבדים המדווח בישראל הוא חלקי. ד"ר טלי בראון ופרופ' תמי שוחט מהמרכז לחקר מחלות בשיבא מצאו שב־2005־2008 דווח על 180 מקרי התאבדות במחוז תל אביב ונוסף להם ידוע על עוד 56 מקרים שהיו באופן ודאי התאבדויות רק לא דווחו ככאלה. “יש לכך שלוש סיבות מרכזיות", מונה פרופ' גיל זלצמן, יו"ר המועצה הלאומית למניעת התאבדויות ומנהל המרכז לבריאות הנפש גהה, “הסיבה הראשונה היא תחושת בושה בקרב המשפחה, שפעמים רבות מבקשים מאיש הצוות הרפואי לא לקבוע שמדובר בהתאבדות. נוסף על כך, התאבדות איננה מכוסה בביטוח החיים, ולבסוף לעתים איש הצוות הרפואי חושש בעצמו לקבוע בתעודת הפטירה כי מדובר בהתאבדות, אף שכאשר מדובר בנפילה מגובה רב או בירייה מטווח אפס הסיכוי שמדובר בהתאבדות גבוה".

בכנס “להבין כדי למנוע" שנערך השבוע במכללה האקדמית תל אביב יפו בשיתוף המרכז האקדמי רופין, ביקשו המארגנים ד"ר לוי בלז וד"ר סמי חמדאן להפנות זרקור לשיפור דרכי האיתור של המבקשים להתאבד ומניעת מעשי ההתאבדות. “אין הסבר אחד ויחיד להתאבדות, ואין גורם אחד שמוביל אליה", מבהיר ד"ר לוי בלז, “זהו צעד סופי וטראגי הנובע מבעיות רבות ומושפע מגורמים רבים, בהם מרכיבים ביולוגיים ומאפייני אישיות, סגנון חשיבה ונסיבות נקודתיות רגעיות, שעשויות לחלוף באותה המהירות שבאו. זה פזל שאינו תמיד פתיר, אבל ברור לנו כיום שאפשר למנוע התאבדויות, שהן אינן גזירת גורל".


ומה לגבי מקרים שבהם היא אינה צפויה?

“לעתים התאבדות היא החלטה של רגע על בסיס של פגיעה נרקיסיסטית. ברור שאי אפשר למנוע הכל, אבל כשידוע שאדם עומד להימצא בסיטואציה דרמטית, צריך לעשות הכל כדי לבצע צעדים מניעתיים. הסיטואציה האובדנית באה בגלים, וזמינותם של אמצעים קטלניים היא קריטית. לפני שיחות הדחה, למשל, צה"ל דואג לאסוף את הנשק מהחיילים. גם אם החייל רוצה להתאבד, יש סבירות גבוהה שעד שהוא ימצא נשק הסיטואציה האובדנית תחלוף. אותם אלו שעצרו אותם מלקפוץ מגשר שער הזהב לא הלכו למחרת לגשר ליד".

לדברי פרופ' זלצמן, הגורמים המובילים להתאבדות הן “מגדר גברי, ניסיון אובדני קודם, נוכחות של הפרעה פסיכיאטרית, בעיקר דיכאון. אנשים שחוו אובדן או אירועים קשים במיוחד בגיל צעיר והם בעלי נטייה להרס עצמי הנם בקבוצת סיכון. גורם נוסף הוא השילוב של כאב נפשי גבוה עם יכולת נמוכה לווסת את הרגשות. אנשים בעלי רגישות יתר שבשנייה מגיעים לקצה ונדרש להם זמן רב כדי להתאושש הם בקבוצת סיכון".

קבוצת סיכון נוספת שמונה פרופ' זלצמן היא חיילים, בעיקר בשנת השירות הראשונה שלהם. 26% מחללי צה"ל בעשור האחרון הם חיילים שהתאבדו. “לפני עשר שנים, בכל שבוע בממוצע היה מתאבד חייל", הוא מציין. “באמצעות הסברה ופעולות מניעה הצליח צה"ל לצמצם בעשור האחרון את אחוז המתאבדים. ועדיין, חשוב להשגיח עליהם ולהיות ערים לסימני מצוקה".


האם מחשבה אובדנית בהכרח מובילה למעשה?

“התנהגות אובדנית היא ספקטרום. בתחילת הרצף אנחנו מדברים על מחשבה אובדנית, זה לא דבר נדיר וקיים גם בקרב אוכלוסייה בריאה. רק מיעוט עוברים ממחשבה למעשה. אחר כך מדברים על שני סוגים של ניסיונות אובדניים: אדם שבלע כדורים, למשל, אבל התחרט והציל את עצמו. ואדם שבלע כדורים אך ללא מעורבותו של גורם חיצוני היה נגרם מוות. בקצה הספקטרום נמצאת ההתאבדות, כמובן".

האם גם פגיעה עצמית היא חלק מהספקטרום?

“לאחרונה נעשתה עבודה שהראתה כי גם אנשים שפוצעים את עצמם שלא בכוונה למות, חותכים את עצמם או מטיחים את ראשם בקיר, נמצאים בסיכון גבוה להתאבדות, במידה שהם סובלים גם מדיכאון". ד"ר סמי חמדאן, פסיכולוג חינוכי ומרצה במכללה האקדמית תל אביב־יפו, מציין גורמי סיכון נוספים, בהם היסטוריה משפחתית של התאבדות. “דרגת קרבה גנטית ראשונה מגבירה את הסיכון פי שבעה. ההתאבדות ממלאת את חיי הקרובים בגורמי דחק, ואנחנו נמצא בקרבם יותר מקרים של אבטלה, דיכאון קליני, הפרעת פאניקה וניסיונות התאבדות. נוסף לכך יש מרכיבים גנטיים שמגבירים את הסיכון".

גורם סיכון נוסף שאותו מציין ד"ר חמדאן הוא האלכוהול. לדבריו 20% מהמתבגרים בכיתות ט'־י"ב מעורבים בשתייה מופרזת של אלכוהול. “מדובר בפצצה מתקתקת, כי אלכוהול מגביר תוקפנות ואימפולסיביות וגורם ללקות ביכולת קבלת ההחלטות ובשיקול הדעת. האלכוהול מסיר עכבות ומחסומים ובסופו של דבר מגביר התנהגויות אובדניות".

בין גורמי הסיכון אפשר לציין גם משבר זהות - אתנית, מינית, חברתית או דתית. “ברגע שאדם נמצא בקונפליקט בין החברה שבה הוא גר לבין הזהות האישית או המשפחתית שלו, נוצר משבר. זהות אינטגרטיבית שבה החברה מקבלת את היחיד על שונותו ונותנת לו לחוש שייך מהווה חוסן ורווחה נפשיים. נמצא למשל שבקרב חוזרים בשאלה יש אחוז גבוה של מתאבדים, כך גם בקרב עולים מאתיופיה. חלקם של המתאבדים גבוה באוכלוסייה זו פי שבעה ביחס לאוכלוסייה של ילידי הארץ".

מה הקהילה יכולה לעשות בהקשר זה?

“חייבים לטפח שיח של קבלת השונה. להעביר מסר על כך ששונות אינה מגבלה אלא כוח. יש להכשיר לצורך כך אנשי מקצוע בקהילה ולטפח זהות אתנית באמצעות פעילות ממוסדת". ולבסוף מציין ד"ר חמדאן את הביישנות כגורם סיכון לאובדנות. “במחקר שעשינו לפני שנה מצאנו שסטודנטים שסובלים מביישנות הציגו סימפטומים של דיכאון בעוצמה גבוהה", הוא מסביר. “הם בדרך כלל מתקשים לתמלל את הרגש. פעמים רבות קיימת נטייה לשתיית אלכוהול בקרב ביישנים שמתקשים להתמודד עם מצבים חברתיים, כדי להפחית את החרדה החברתית. כשהתמיכה החברתית נמוכה ותחושת הבדידות חזקה, השילוב בין דיכאון לבין חוסר היכולת לקרוא לעזרה הופך לקטלני. ביישנים הם גם הקבוצה שמבצעת את ניסיונות ההתאבדות הקשים".


מתחילים מחדש

לדברי פרופ' זלצמן, טיפול פסיכולוגי לאנשים שנמצאים על ספקטרום ההתאבדות יעיל, אך מומלץ לצרף לו טיפול תרופתי. “השילוב בין טיפול פסיכולוגי לתרופתי מוביל להבראתם של כשליש מהמטופלים", הוא אומר. “לא משנה איזה סוג של פסיכותרפיה יבחר המטופל, עצם זה שיש קשר טיפולי כבר עושה את העבודה".

בהשוואה עולמית, ישראל נמצאת במקום 90 בעולם - 5.9 מתאבדים לכל 100 אלף תושבים. במקום הראשון נמצאת גיניאה ואחריה קוריאה הצפונית. באירופה שיעור המתאבדים הגבוה יותר הוא בצפון היבשת. במדינות המזרח התיכון הוא נמוך יחסית. “השינוי מתרחש בעולם ומחלחל גם לישראל", אומר ד"ר לוי בלז, “לאחר שנים רבות של שתיקה הוא מתחיל להיות נוכח בשיח הציבורי, באקדמיה ובתקשורת. בישראל הוקמה יחידה למניעת אובדנות במשרד הבריאות, קודמה מועצה לאומית למניעת התאבדויות, וגופים שונים במשרדי הממשלה מיועדים לעסוק בכך. גם התוכנית הלאומית של משרד הבריאות, שמכשירה רשויות מקומיות, החלה לעבוד בנושא זה".

אולם למרות השינוי נדמה שהחשש לדבר על התאבדויות עדיין קיים.

“זו טעות גדולה לחשוב שדיבור על אובדנות מגביר מחשבות אובדניות. אם לא נדבר ישירות עם אדם אובדני ונשאל אם יש לו מחשבות אובדניות, הוא לא יספר. לכן אם מישהו בסביבתכם מגלה סימני מצוקה, דיכאון או ייאוש, חשוב לשאול אותו באופן ישיר אם יש לו מחשבות אובדניות. זה יגרום לו לשתף ולא יכניס רעיונות היכן שהללו לא קיימים".

מה הדבר הראשון שעושים אם הוא עונה בחיוב על השאלה?

“מגלים הבנה ואמפתיה, נמנעים מביקורת ופונים מיד לפסיכיאטר, פסיכולוג או למיון. אסור להותיר לבד ולו לרגע את מי שסובל ממצוקה אובדנית".

אחד הנושאים החשובים לטיפול במקרי אובדנות הוא השארים. “התאבדות היא סיום טרגי של חיים והתחלה של חיים מאוד קשים למי שנשאר מאחור", אומר ד"ר לוי בלז. “על כל התאבדות יש 25 אנשים שנפגעים ממנה באופן משמעותי".

מה הייחודיות של שכול כתוצאה מהתאבדות?

“שכול הוא שכול, אבל במקרה של התאבדות נוסף רגש אשמה חזק. בהקשר הזה עולות בקרב הקרובים שתי שאלות: מה עשינו לא בסדר ומה יכולנו לעשות? לזה מתלוות גם תחושות של כעס, בושה, בדידות ופחד".

תחושה שהכתובת הייתה על הקיר?

“זה מאפיין של השארים, אבל חשוב לזכור שזה רק בדיעבד ורק בגלל התוצאה הטרגית. קשה לנבא אובדנות".


איך הם מתאוששים מהמשבר?

“20%־25% מדווחים על תחושה של צמיחה. כלומר מציאת משמעות לחיים לצד תחושת האובדן והכאב. חברי עמותת בשביל החיים עושים בדיוק את זה, מתנדבים ועוזרים לאחרים שחוו את הטראומה. הזמן הוא מרכיב משמעותי. זה בדרך כלל מתחיל להתרחש שנה או שנתיים לאחר המקרה, כשלצד הכאב מתחולל שינוי פסיכולוגי חיובי, שהוא תוצאה של מאבק הנפש במצבי הדחק והטראומה".

חוץ ממוטיב הזמן מה עוד נדרש?

“תהליכים בין־אישיים הם חשובים מאוד. מי שמצליח לתקשר, יש לו סיכוי גבוה לצמיחה. החשיפה, השיתוף, קבלת התמיכה ומתן ביטוי למצוקה הם קריטיים. האחר הוא משאב הכרחי".

שארים חוששים מסטיגמה?

“כן. הסטיגמה היא חריפה. הם גם הרבה פעמים מרגישים שאף אחד לא יכול להכיל אותם. אבל חשוב למצוא אפילו רק אדם אחד שיהיה בן ברית ולהיחשף בפניו או בפני קבוצת תמיכה".