ביום העצמאות 1956 זכה הפרופ' יעקב טלמון, מהעילויים שבהיסטוריוני העת החדשה, בפרס ישראל. אבל במשך 15 שנה מאז לא שקטה נפשו. ב–10 בפברואר 1971 כתב לראש ועדת פרסי ישראל:

"מר ריבלין הנכבד,

הנני מתכבד לבקש מכם תיקון מעוות. בשנת 1956 זכיתי בפרס ישראל במדעי החברה. בגאווה רבה עליתי לקבל מידי שר החינוך את הפרס, אולם בפותחי את המעטפה החומה, שנמסרה לי על ידו, נפל לבי למראה הסטנסיל ובו הוראה לתשלום הפרס (1,000 לירות - מ"ח) בלי שהפתק האפור יהיה מלווה באיזו שהיא תעודה. כבר אז רציתי למחות נגד הפגם האסתטי החמור הזה. בינתיים ראיתי בבתיהם של כמה מן חתני פרס ישראל תעודת פרס ישראל מפוארת תלויה על קיר במקום בולט.

"הריני מתכבד לבקש לזכות אותי באורח רטרואקטיבי, לאחר 15 שנה, בתעודה דומה.

בכבוד רב

ובתודה למפרע

יעקב טלמון".

ביום העצמאות 1994 זכה אריה שפירא בפרס ישראל להלחנה. אשתו בת שבע היא שהמליצה עליו. הברנז'ה, יש לומר, התקשתה לשאת את גודל החרפה. טענו שהסתנן, שאין ההוקרה מגיעה לו, שההדר עצום למידותיו. הזכייה טלטלה את חייו של הפרופסור. לאחר שעמיתיו באוניברסיטת תל אביב התנכלו לו, הוא נאלץ להעתיק את מקום עבודתו לאוניברסיטת חיפה ואת מגוריו מגבעתיים לכרמל. כמה חודשים לפני מותו נשאל אם הפרס הצדיק את זה. שפירא השיב בביטחון: "חד־משמעית, כן".

והנה חוקר שהיה לחתן הפרס ביום שבתו הייתה לכלה. כדי לא לגזול ממנה את תהילת הערב הגדול בחייה, לא גילה למשפחתו את דבר זכייתו. אבל בחתונה ציפור קטנה לחשה לאורח, ואורח לחש לאורח, עד שהלחישה מצאה גם את אוזני הכלה. היא פרצה בבכי וכעסה על אביה שהסתיר ממנה את הכבוד שנפל בחלקו, כבוד שגדול אפילו מחופתה.

"הסיפורים האלה", אומרת ד"ר אור ברק, "מבטאים את היוקרה, את ערכו הסימבולי של פרס ישראל". ולמרות רוממות הפרס, שהוענק לראשונה לפני 64 שנים, הוא מעולם לא נחקר. עד שפצחה ברק בעבודתה נחו בארכיון המדינה עשרות אלפי מסמכים במאות תיקים שמעולם לא נחשפו. לכן התיעוד בעבודת הדוקטור הזו (מנחה פרופ' מעוז עזריהו, אוניברסיטת חיפה) הוא גולת הכותרת. בשנה הבאה הוא אמור לראות דוכנים כספר לרגל חגיגות העצמאות ה–70.

בחצר של אור ברק מתנופף הדגל ולא רק ביום העצמאות. היא הייתה חיילת ב–8200 שעסקה בענייני שבויים ונעדרים וקצינה מצטיינת באמ"ן מחקר, שם העבירה את שרביט הפיקוד מהאלוף יעקב עמידרור לאלוף עמוס גלעד. "אבל את הלאומיות, הפטריוטיות והציונות ינקתי על ברכי סבא מנחם מרחובות שמשפחתו נספתה בשואה".

היא בת 41, בתם של חברי היקרים בלה ופרופ' משה (שפי) שפיטלני. אם לחמישה בנים, "שמתווכחים מי מהם יהיה רמטכ"ל". כדי להיות להם אם במשרה מלאה ארכה העבודה על הדוקטורט שלה שש שנים.




בלי פסלון ובלי פרס כספי. ד"ר אור ברק, צילום: יוסי אלוניבלי פסלון ובלי פרס כספי. ד"ר אור ברק, צילום: יוסי אלוני





בשביל מה הכסף?

אור ברק באה לאוורר את מגדל התהילה. לפרק את הכבוד ליסודותיו כדי להרכיבם בסדר אחר. חלקים שמוזילים את הפרס כמו הפסלון או התמורה הכספית (75 אלף שקל כיום) יש להשאיר מחוץ לקופסת הפאזל הלאומי. היא חושבת שצריך לשנות את אופן בחירת השופטים, לנער תקנות שמייצרות אפלולית, שמצמיחות תיאוריות קונספירציה מאחורי כל מועמד שלא זכה. האין פרוטוקול שנהוג התאים אולי לשנות ה–50, לא לשנות האלפיים, לחברה ששואלת, בצדק, שאלות.

התקנות המיושנות פוגעות גם במשרד החינוך שהפרס בתחום אחריותו. לו הייתה היועצת המשפטית של המשרד מתירה לברק להשתתף בדיוני הוועדות הבוחרות, לא הייתה מתאכזבת. לאחר שמיעת עדויות שופטים וממונים על הפרס היא מאמינה שההתנהלות תקינה, שדברים אינם חורגים מטוהר המידות, שאין התערבות פוליטית.

אבל לא רק הפקידות הבכירה. גם שרי החינוך לא ממש חיבקו את ההזדמנות להאיר את סוגיית הפרס. אמנון רובינשטיין, לימור לבנת ויצחק נבון לא הגיבו כלל על פנייתה של ברק. גדעון סער, שי פירון ונפתלי בנט טענו: הנושא חשוב, אך זמננו קצר. רק יולי תמיר ויוסי שריד הסכימו להתראיין. אף על פי שאינה בדיוק בצד הפוליטי שלו, שריד ריגש את החוקרת במיוחד. החדות, הפתיחות, חפותו מכל פוזה שלטונית. כשקיבל את המייל שלה, מיד הרים טלפון ואמר: "בואי נדבר".

את נאומו של השר הנוכחי בטקס השנה היא מגדירה "ריק", "מתייפייף", "יהיר", "חסר תוכן". הוא קרא אומנם לבני הנוער ללמוד מחתני הפרס, אבל היכן בדיוק יפגשו אותם? בטלוויזיה? בערוץ הראשון? יש להקים מנגנון שינגיש את חתני הפרס לנוער, שייצור את המסגרת, את נקודת המפגש, את המודל שיעורר רצון להיות עדה יונת (כלת נובל ופרס ישראל) ולא רק מאיר הר–ציון. יש לדעתה לחלץ את הפרס מידי משרד החינוך. כשהוא חונה במגרש של מוסד שאחראי לתחום החינוך, האקדמיה והספורט - הפרסים יהיו בהתאם. וזה גורם עוול לתעשייה, לביטחון, לטכנולוגיה.

ריגש במיוחד. יוסי שריד, צילום: אריק סולטןריגש במיוחד. יוסי שריד, צילום: אריק סולטן

בהנדסה, למשל, יש רק קטגוריית זכייה אחת שהתאימה לאותם ימים ראשונים. בשנת 1953 החליט הרמטכ"ל מרדכי מקלף שהמצעד הצבאי יחדל להיות האירוע המרכזי ביום העצמאות. ראשי המדינה ניסו לדבר על לבו, אבל מקלף עמד בשלו. טקס פרס ישראל גויס למלא את הוואקום הגדול שהשאיר צה"ל. ברק: "חתני הפרס נדרשו לנעול נעליים צבאיות שהיו גדולות למידותיהם, כי לא יכלו להחליף את המצעד".

כשהיא נוברת בתיעוד המאובק, מתגלגלת לידיה ההזדמנות לעשות צדק היסטורי קטן. החוקרים נתנו עד אז לשר החינוך בן ציון דינור קרדיט בלעדי על הפרס. אבל לה מתברר שהיה עוד מישהו. ואולי בעיקר מישהו. הפרופ' אפרים אלימלך אורבך - אז עדיין ד"ר - היה מנהל המחלקה למפעלי מדע במשרד החינוך. אורבך, שיהיה נשיא האקדמיה הלאומית למדעים ויפסיד לאפרים קציר במרוץ לנשיאות, הוא שהמליץ לדינור להצמיד את חלוקת הפרס ליום העצמאות. "הנני בא להציע שבסדר היום של החג ישולב טקס חלוקת פרסי ישראל... ישותף העם... לא רק במצעד הצבאי אלא גם במצעד הישגי הספרות, המדע והאמנות בישראל".

כשאורבך מתחיל לעבוד, הוא נוכח לדעת שלא פשוט לדחוס את פרס ישראל לאג'נדה של יום העצמאות. הוא מריץ מכתבי חירום לטכניון, למכון ויצמן, לאוניברסיטה העברית, לאגודת הסופרים, לאיגוד הקומפוזיטורים להציג מועמדים. ועדה מעמידה את הפרס על 1,000 לירות, אורבך קובע את מקום הטקס (תוכנן לאולם הגימנסיה העברית ברחביה, התקיים לראשונה בקולנוע "ארנון" בירושלים), את רשימת המוזמנים (247), את התוכנית ומסגרת הזמן (75 דקות). ייסוריו של אורבך הצעיר מגיעים לשיאם כשהוא מנסה לקבוע את שעת הטקס.

ב–26 באפריל 1953, במזכר לשר החינוך, הוא שופך את מר לבו: "בי"ח באדר (5 במרס) התקשרתי עם לשכת הנשיא ועם מזכירו הפרטי של ראש הממשלה מר נבון וביקשתי מהם הצעות לקביעת שעת הטקס לחלוקת פרסי ישראל. הם הפנו אותי למר שלמה ארזי, יו"ר הוועדה המרכזית לסדרי יום העצמאות. בו ביום פניתי למר ארזי והלה השיב לי כי אין הוא רואה אפשרות למצוא שעה ביום העצמאות שבה יוכלו נשיא המדינה וראש הממשלה להיות נוכחים בטכס. בסופו של דבר, אחרי דיון על כך עם דינור, ד"ר ב. גת ומר יוסף קריב (לא ברור מה היה תפקידם - מ"ח) הוחלט לדרוש שהטכס יתקיים בשעה 16:00, מתוך הנחה שלשעה זו אפשר היה לשוב מהמצעד הצבאי בחיפה והיא הייתה מאפשרת אף שהות להפסקה קצרה בין הטקס (השינויים באיות במקור - מ"ח) לבין קבלת הפנים שתוכננה בגן הנשיא. למרות תמיכתו של קריב, הצעה זו נדחתה על ידי ארזי, שהחליט בסופו של דבר לקבוע את הטקס לשעה 12:00 בצהריים. לפי בקשת אנשי קול ישראל אוחר הטקס לשעה 12:30.

"יש להצטער על כך שיו"ר ועדת יום העצמאות, מר ארזי, לא העריך כנראה במידה מספקת את החשיבות שראש הממשלה (בן־גוריון) מייחס להבלטת ערכי הרוח במדינה אף ביום העצמאות. גם בהודעות שפורסמו על ידי הוועדה המרכזית על טקסי היום נדחק מקומו של טקס חלוקת פרסי ישראל לקרן זווית. אני נוטל את הרשות להביע את התקווה שההד הרב בציבור והתגובה החיובית בעיתונות לקביעת חלוקת פרסי ישראל בעצם יום העצמאות ישפיעו גם על האחראים לסדרי היום בשנה הבע"ל ואף הם יגיעו ליחס חיובי יותר למפעל".

הגילויים הסעירו את ד"ר ברק עד שחשה צורך לחלוק אותם עם בני משפחת אורבך. "האם זה סביר בעינייך שאביך עשה את כל זה?", שאלה את בתו נעמי אורבך–שבילי. "זה האבא שלי", השיבה הבת.

"חסר תוכן". נפתלי בנט, צילום: יונתן זינדל, פלאש 90"חסר תוכן". נפתלי בנט, צילום: יונתן זינדל, פלאש 90





לא, תודה

בשנותיו הראשונות צובר הפרס מוניטין זול. אלתרמן מסרב לשפוט בלי לנמק מדוע, לאה גולדברג מסבירה: "בשנה האחרונה לא עכבתי (כך במקור - מ"ח) אחר הספרים החדשים שהופיעו בעברית וחוששת אני שלא תספיק שעתי לקרוא בהם".

כיום התמסד תהליך בחירת השופטים. יועץ השר לענייני הפרס הוא שמאתר את יו"ר ועדת השיפוט. היועץ הנוכחי, דוד פלבר, מתייעץ לשם כך עם חתני הפרס של השנה שעברה, עם אנשי האקדמיה הלאומית למדעים ולעתים עם מקצת ראשי האוניברסיטאות. היו"ר הוא שבוחר את חברי הוועדה.

עד כמה שההליך הזה נשמע פשוט ונקי, לפעמים דבקה בו רוח הקומבינה. הנה הסיפור המדגים: מרצה בכירה בחוג לספרות השוואתית באוניברסיטת חיפה ביקשה מראש החוג להמליץ עליה לשיפוט כדי לקדם את בחירת אחת המועמדות. אלא שראש החוג תמכה במועמד אחר ונמנעה מלהמליץ לוועדה על המרצה.

כדי למנוע לחצים, שמות השופטים סודיים עד ליום חלוקת הפרס. הם אמורים לקבל את החלטתם פה אחד, לכן מי שלא נבחרו חשובים כמעט כאלה שנבחרו. מתפקידו של יועץ השר לנווט את הוועדות. כשהעשן הלבן נתקע בארובות, הוא נאנס להפעיל לחץ פסיכולוגי לא מתון על השופטים. אזהרות כמו "אם הוועדה לא תצליח להחליט - אז לא יהיה השנה זוכה בפרס בקטגוריה הזו" או "נוציא הודעה לתקשורת שהוועדה לא הצליחה להגיע להחלטה" עושות את שלהן. איש אינו שש להיות מוצג כמי שכשל במשימתו.

הצורך להחליט פה אחד הופך את ההכרעה למסובכת. לפני 20 שנה נבחר שמואל שניצר פה אחד לחתן הפרס לעיתונות, והשר זבולון המר אישר. לאחר שההחלטה נודעה בתקשורת, עתר נגדה ח"כ אדיסו מסאלה. מעיני הוועדה, כך טען, נעלם מאמר של שניצר בכותרת "ייבוא של מוות". בתואנה רפואית בלתי מבוססת תקף את עליית הפלשמורה וקרא לעצור את העלייה מאתיופיה. בין השאר טען כי נציגי העדה פנו לבג"ץ למנוע כתבת טלוויזיה החושפת את השיעור הגבוה של נשאי האיידס בקרבם. כשבית הדין דחה את העתירה, התלונן העיתונאי גדעון ספירו נגד שניצר במועצת העיתונות. המועצה קבעה כי במאמר יש האשמות בלתי מבוססות, אך גם היא דחתה את העתירה. אלא שבית הדין לערעורים במועצת העיתונות קיבל את תלונת ספירו. כששניצר לא נענה לפניית השר המר להבהיר את עמדתו, התערב הנשיא עזר ויצמן. הוא קרא לאיש "מעריב" להתנצל או לחזור בו ולקבל מידיו את הפרס ביום העצמאות. שניצר לא נענה גם לנשיא וזה מסר כי לא ילחץ את ידו בטקס.

מסאלה, בן העדה האתיופית, פנה שוב לבג"ץ, שפסק להחזיר את ההכרעה לוועדת הפרס בנימוק שהשופטים לא היו מודעים למאמר כשהחליטו בראשונה. החברים דנו שוב והכריעו: "אין בכך (בפרסום המאמר) לערער את תרומת שניצר לעיתונות העברית במשך למעלה מחמישה עשורים". אולם ההכרעה לא נתקבלה פה אחד ובהתאם לתקנות שניצר לא זכה בפרס ישראל.

פרשת שניצר יצרה הלך רוח ציבורי שהכשיר פניות לבג"ץ נגד זוכים וזוכות מסוימים. סיעת המפד"ל, למשל, עתרה נגד זכייתה של שולמית אלוני בפרס בשנת 2000. הטענה הייתה שלא כשניצר שכשל בעבירה אתית אחת, לאלוני היו לא מעט התבטאויות "קיצוניות", כהגדרת העותרים. אבל בית הדין השיב את פניהם ריקם בנימוק כי בניגוד לפרשת שניצר, במקרה של אלוני הייתה הוועדה מודעת לכלל התבטאויותיה. שולמית אלוני זכתה בפרס.

בעבודתה מציינת אור ברק ערעורים על הענקת הפרס לפרופ' זאב שטרנהל עקב מאמר שבו הביע הכרה במאבק הפלסטיני המזוין, על ההענקה לנתן זך שבראיון רדיו אמר שנתניהו נבחר בבחירות דמוקרטיות כמו היטלר. בראש פרק שכותרתו "אחד בפה אחד בלב" היא מדברת על חתנים שהזכייה בפרס לא הייתה שעתם היפה ביותר. שהמרדף אחר התהילה הכניע את עקרונותיהם. דוד טרטקובר היה חתן פרס ישראל לעיצוב 2002. "במשך שנים הצליף בכרזותיו הפוליטיות בראש הממשלה אריאל שרון וממשיך להשתתף בהפגנות נגד מדיניותו", נכתב ב"גלובס" ובאתר "העין השביעית". "לא נרתע מלקבל ממנו את הפרס בשתי ידיו ואף להצמיד מאז ובכלל את התואר המכובד 'חתן פרס ישראל' לחתימת שמו".

טרטקובר לא יוצא כל כך טוב אצלך.

"הוא יוצא לא טוב ואני עומדת מאחורי זה".

כיווץ את עקרונותיו לצורך הפרס?

"זה מה שהוא עשה".

"ויתר על עקרונותיו". דוד טרטקובר, צילום: אביב חופי"ויתר על עקרונותיו". דוד טרטקובר, צילום: אביב חופי





בלטו בהיעדרם

אבל יש גם דוגמאות הפוכות. לאחר שהתפרסמה בחירתו, הודיע הצייר משה גרשוני (2003) כי הוא מוכן לקבל את הפרס אבל לא ישתתף בטקס. "המדינה היא קול יעקב, והידיים שנותנות את הפרס הן ידי עשו", הכריז. משפסק בג"ץ שאין סיבה לחרוג מהתקנה המחייבת את הזוכה להתייצב על הבמה, הודיע גרשוני כי יישאר נאמן לעקרונותיו. "הוא ויתר על הפרס ואני מאוד מעריכה את זה", פוסקת החוקרת.

מהצד האחר של המתרס - גם הוא איש עקרונות - ניצב פרופ' יובל נאמן, מאבות תוכנית הגרעין הישראלית. נאמן הודיע שממניעים אידיאולוגיים יחזיר את הפרס (שנת 1969) אם אמיל חביבי יתכבד בפרס לספרות ב–1992. משאיומו לא נענה, פרץ בזעם לאולם הטקס והשליך את תעודתו לעבר חביבי.

כשנה אחר כך, בהכרעת השופטים ובאישור השרה שולמית אלוני, הוחלט להעניק את הפרס לפרופ' ישעיהו ליבוביץ'. אלא שליבוביץ' כמו ליבוביץ', ממש באותה שנה ריסק את החלטת ראש הממשלה רבין לגרש אנשי חמאס והג'יהאד האסלאמי ללבנון. רבין מצדו איים שלא יגיע לטקס אם הפרס יינתן "לאיש הזה".

זכה בפרס לספרות ונקלע לסערה. אמיל חביבי, צילום: פלאש 90זכה בפרס לספרות ונקלע לסערה. אמיל חביבי, צילום: פלאש 90





ליבוביץ', יש לציין, ממש לא התרגש. הוא טען שמראש העדיף שלא לקבל את הפרס, אך נמנע מלסרב בגלל היהירות שבסירוב. נקרתה לו ההזדמנות לוותר על הכבוד.

ייתכן כי הסערות הנזכרות, התחושה שההכרעות בכל זאת פוליטיות, מרתיעות טובים וראויים מלהתקרב לשדה המוקשים הזה. כשכבו מצלמות הראיון עם ירון לונדון, אמרה לו אור ברק: "אתה הזוכה הבא בפרס ישראל לעיתונות". לונדון שלל נחרצות: "על מה את מדברת, אני בצד הלא נכון של המפה".

הוא צודק?

"הוא טועה. הוא בולט מעל כולם, הוא מגדלור, הוא חינך את כולנו. מיקומו על המפה הפוליטית לא רלוונטי. הוא צריך פשוט להגיש מועמדות, אם לא יגיש לא יזכה".

אולי אינו מגיש כי אינו רוצה במעמדו להתבזות בכישלון?

"אם ירון לונדון לא יזכה, זה יהיה כישלון של השופטים. הם שיצטרכו להסביר למה לא השכילו לבחור באיש כמותו".

"איש של עקרונות", ישעיהו ליבוביץ, צילום: פלאש 90"איש של עקרונות", ישעיהו ליבוביץ, צילום: פלאש 90

פרס ישראלוביץ'

קטגוריית "מפעל חיים" מועדת להשפעה פוליטית. בהיעדר מחקרים ופרסומים, אין הפרס הזה מדיד. הפרשנות למושג "מפעל חיים" תלויה בעיני המתבונן, והמתבונן הוא בדרך כלל השר הממונה. אין בכך לומר שמלשכת השר יוצאים דברים מפורשים. ייתכן שפשוט אין בהם צורך. השופטים קולטים את רוח המפקד שנושבת מאז כינון הקטגוריה ב–1972 בלי קשר לזהותו הפוליטית של המיניסטר. כך זכה טדי קולק בימים שחברו יצחק נבון היה שר החינוך; זרח ורהפטיג (מראשי המפד"ל) בימי זבולון המר; הבמאי רם לוי בימי שולמית אלוני; שולמית אלוני וירמיהו יובל בימי יוסי שריד; אבא אבן, מרדכי בן פורת, יצחק שמיר וגאולה כהן בימי לימור לבנת; מאיר שמגר בימי אמנון רובינשטיין; הרבנית ברכה קאפח בימי יצחק לוי; והשנה המתנחל הבכיר דוד בארי (דודל'ה) כשהשר הממונה הוא נפתלי בנט.

לצד קבוצת "מפעל חיים", משרטטת ד"ר ברק את המפה הטופוגרפית של חתני פרס ישראל בקבוצות "תרבות" ו"מחקר". יש היגיון, לדבריה, בהסבר שמיעוט המזרחים בקרב זוכי "מחקר" בשנות האלפיים נובע ממיעוט המזרחים בין כותלי האוניברסיטאות בשנות ה–50. אבל מבדיקת קבוצת "תרבות" עולה שאין מדובר בפרס ישראל אלא ב"פרס ישראלוביץ'". אייקוני תרבות מזרחיים שזכו בפרס בקבוצה הזו מהווים 3% בלבד מן החתנים. גם אם יובאו בחשבון דמויות כשייקה לוי, גברי בנאי, יוסי בנאי, א.ב. יהושע, יהודה בורלא ויהורם גאון שנולדו בארץ למשפחות ספרדיות ותיקות, עדיין שיעור המזרחים נמוך. יש סופרים מזרחיים כאלי עמיר שהלכו כתף אל כתף עם האליטה האשכנזית ולא עוטרו. יש מוזיקאים כאביהו מדינה שבמשך עשור שיגר 11 שירים ל"פסטיבל הזמר המזרחי" וכולם דורגו במקומות 1–3. לעומת זאת, שום שיר שלו לא התקבל ל"פסטיבל הזמר והפזמון". "כבר בפעם השלישית ידעתי שהבעיה אינה איכות השירים", הוא אמר לבן שלו מ"הארץ". "ידעתי גם שאין לי סיכוי להתקבל, אבל המשכתי. אחרי הפעם השישית חדלתי".

איך את מסבירה את זה?

"אין לי הסבר טוב, באמת. אני גם לא שופטת שאוכל להגיד לך אם לאביהו מדינה או לאלי עמיר מגיע פרס. אני רק יכולה להצביע עליהם כמתווי תרבות שלא זכו לעומת א.ב.יהושע - אומנם מזרחי אך לא מאפיין - שזכה".

אפשר לומר את המילה "אפליה"?

"אם נחקור מי השופטים בקבוצה הסוערת והחזקה של הפרס לספרות, נקבל חלק מהתשובות למה מישהו כזה או אחר לא זכה".

מנתוני השיפוט בקטגוריית הספרות לתחומיה עולה שפרופ' עליזה שנהר (רקטור מכללת עמק יזרעאל) ופרופ' ניצה בן דב (מרצה לספרות עברית השוואתית באוניברסיטת חיפה) כיהנו פעמים רבות בוועדות. בשנת 2000 שפטה שנהר בקבוצת "מפעל חיים" ונתנה יד לבחירתם של שישה זוכים. כעבור שלוש שנים חברה לבן דב והלל ברזל בוועדת השיפוט לתרגום לעברית. באותה שנה השתתפה גם בוועדת הפרס לחקר ההיסטוריה היהודית, גם הפעם עם בן דב וברזל, ועם אותם חברים באותה שנה (2003) גם בוועדה לספרות עברית ליוצרים. ב–2009 הייתה שנהר בוועדות לחקר הספרות העברית והכללית.

בן דב, מלבד הוועדות שבהן חברה לשנהר, שפטה גם ב–2004 בוועדה לספרות העברית והכללית וב–2010 בוועדת הפרס בקטגוריית ספרות ליוצרים.

"שתיהן באות מאותו זרם ספרותי", אומרת ברק, "ואי אפשר לטעון שצמצום המנעד הספרותי כפי שהתבטא בפרסי ישראל בשנים האחרונות אינו נגזרת של שופטיו".

נשארו בחוץ

השלכות המצב הזה חלחלו לאורך השנים והגיעו לשיא ערב חלוקת פרסי 2015. ראש הממשלה נתניהו, בתפקידו כממלא מקום שר החינוך, פסל את השופטים אריאל הירשפלד ואבנר הולצמן. הטייפון שהתעורר אחר כך שטף מסיפון השיפוט תשעה מחברי ועדות הפרס לספרות שהתפטרו, סופרים כדויד גרוסמן, סמי מיכאל, יצחק בן–נר וחיים באר הסירו את מועמדותם. את הפרס באותה שנה גרף המשורר ארז ביטון. "בהיעדר מחקר ב–2015 הסתמך נתניהו על האינטואיציה", קובעת אור ברק. "אבל היום, כשיש מחקר, אפשר לומר שהיה משהו באינטואיציה של ממלא מקום שר החינוך".

איך זה שאף מוסלמי לא זכה עד היום בפרס? איך זה שמקרב החתנים רק 0.084% הם ערבים?

"באתי לגף לפרסי ישראל ודפקתי על השולחן: 'איך זה יכול להיות? הם 20% מהאוכלוסייה'. ענו לי שהם לא מגישים מועמדות".

היא הלכה אל הערבים לבדוק שמא בשורת הפרס טרם נחתה במקומותיהם. התברר לה שהקריאה להגיש מועמדות מתפרסמת בעיתון הנפוץ "פנורמה" כמו בעיתונים העבריים. "אז למה אתם לא מגישים?", שאלה מובילים במחקר ובאקדמיה. אחד אמר שחבריו הערבים יכעסו עליו, אחר הסביר שאמו לא רוצה שישיר את "התקווה". "ואם הפרס לא היה מחולק ביום העצמאות, היה קל יותר?", הקשתה. אחד אמר: "כן", אחר גרס: "עדיין קוראים לו פרס ישראל".

את שמותיהם דרשו בתוקף לא להזכיר. גם לא לצורך הכתבה הזאת. יוצא דופן היה השחקן מכרם ח'ורי. הוא זכה בפרס לתיאטרון ב–1987, בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה, וכך אמר ל"דבר": "פרס ישראל בשבילי זה כאב ראש טבול בחרדל וקרם קרמל. הגעתי לתחושת אין אונים, מצאתי את עצמי מתפלמס ומתפלסף או שוקע ברחמים עצמיים". בראיון לאור ברק היה נוקב ותמציתי יותר: "למה הייתי צריך את זה, זה שם אותי לא פה ולא שם".

בדומה לח'ורי, גם אצל החרדים הזוכים הם מי שהעזו לחצות את גבולות מגזרם. כל אלה - והם מתי מעט - שחצו את קו התפר והושיטו יד לעולם החילוני. הדוגמאות הבולטות הם הרב יצחק דוד גרוסמן שחי לאור משנתו המקרבת והבלתי בדלנית וזכה בפרס מפעל חיים ב–2004. עשר שנים אחריו, ובאותה קטגוריה, זכתה עדינה בר שלום, בת הרב עובדיה יוסף. בר שלום היא מייסדת המכללה החרדית בירושלים, מעידה על עצמה כמתאימה לאקדמיה ולא לגמילות חסדים ובין מקורות השראתה גם יאיר לפיד.

ב–2015 יצאה קריאה גדולה מהרשות לקידום מעמד האישה במשרד ראש הממשלה: "מעט נשים זוכות בפרס ישראל". בבדיקת ברק התברר שבשנותיו הראשונות של הפרס (1959–1953) אכן כך היה. רק שבע נשים נמנו בין 77 הזוכים בקבוצת המחקר. בשנות ה–60 היחס היה דומה. אבל משנות ה–70 מסתמנת עלייה אטית אך עקבית בשיעור הכלות.

הנה נתון אחד מאלף שמסתמך על בדיקת קבוצת מחקר בשנים 1992–2013: אחוז הנשים הזוכות בפרס מתאים לאחוז שלהן בקרב הסגל הבכיר באוניברסיטאות. כך גם לגבי אחוז הגברים הזוכים. כלומר אין העדפת גברים או אפליית נשים לפחות בפרס ישראל למחקר. אחוזן הנמוך של הנשים הזוכות הוא תוצאה ישירה של אחוזן הנמוך בקרב הסגל הבכיר. "מצב זה משתפר בהתמדה, ולכן אפשר לצפות ששיעור הזוכות בפרס יעלה עם הזמן".

ויכלול גם את ד"ר אור ברק?

"אני כבר זכיתי. בעלי ארנון וחמשת בני הם פרס ישראל שלי".