גם במוצאי השבת האחרונה עמדו מפגינים בכיכר גורן בפתח תקווה וקראו ליועץ המשפטי לממשלה ד"ר אביחי מנדלבליט לקבל בהקדם החלטה על הגשת כתב אישום נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו בחקירות המתנהלות בעניינו. הפעם לא הייתה זו החלטה מפתיעה של היועץ שגרמה להם לחייך, אלא כמות האנשים הגדולה – כאלף איש ואישה - שהגיעה למה שהם מכנים "כל מוצ"ש אצל היועמ"ש". מה שהתחיל ב־26 בנובמבר השנה כהפגנה ספונטנית שבה השתתפו כ־15 אנשים, הפך לכוח גדול שלא ניתן לזלזל בו.

במשך 34 שבועות מתייצב הגרעין המייסד של ההפגנות בכל מוצאי שבת בשעה שמונה בערב בסמוך לביתו של היועץ המשפטי לממשלה. הם מגיעים מכל קצוות הארץ, ולכאורה נראים שונים זה מזה. אבל יש שם מכנה משותף: כולם מבוגרים, מעל גיל 50, מסודרים בחייהם האישיים, אנשים שלא מורגלים במחאות חברתיות, ושככל הנראה לא אימצו את גרונם בהפגנות קודמות. אולם הפעם הם חשים שהגיעו מים עד נפש ושגם הם חייבים לפעול.

"הקרובים לי יודעים שהם לא יכולים להציע לי להצטרף אליהם להצגה במוצאי שבת או ללכת איתם לאירוע, ההפגנות קודמות להכל", אומרת מירה סטריק, 63, מפתח תקווה, ומצהירה שהיא השתתפה בכל ההפגנות מלבד אחת, "וזה רק משום שהייתי חולה".

המחאה החברתית. "הפעם זה לא כמו אז". צילום: אריק סולטןהמחאה החברתית. "הפעם זה לא כמו אז". צילום: אריק סולטן

סטריק, כמו יתר חברי הגרעין המייסד, הצטרפה להפגנות בעקבות הקריאה הספונטנית של מני נפתלי בדף הפייסבוק שלו. "הוא אמר שעושים הפגנה מול הבית של היועץ המשפטי לממשלה, ואני שאלתי את בני משפחתי 'מי זה?'" היא מספרת. "עד כדי כך לא הייתי מעורבת בפוליטיקה. באתי לשם מתוך כאב על כך שהמדינה שלנו נרמסת ונשדדת".

נפתלי, מי שהיה אב הבית במעון ראש הממשלה ושילם מחיר כשחשף את ההתנהלות הלקויה בבית הירושלמי שברחוב בלפור, הוא אמנם לא המארגן הרשמי של ההפגנות בפתח תקווה, אבל בהחלט מהווה את הרוח החיה במקום ומוזכר בפי כל המשתתפים כמי שבזכותו הם מתייצבים למחות. "כשקראתי בעיתון ששללו למני את רישיון הנשק שלו, יצרתי איתו קשר באמצעות הפייסבוק והצעתי לו עזרה משפטית", אומרת עו"ד סיגלית קסלר, 59, מיהוד.

"התלונה נראתה לי מכוונת ולא יכולתי לסבול את ההתעמרות באזרח הקטן. הוא הודה לי ואמר שיש לו עזרה משפטית, ונשארנו בקשר כחברים בפייסבוק".

כשהודיע נפתלי על ההפגנה המתגבשת, קסלר לא חשבה פעמיים, ומאז היא מדי שבוע שם, למעט פעם אחת שלא יכלה להגיע בשל מחלה. "הרגשתי שיש קלקול עמוק בכל המערכות, הרגשה שהתחילה אצלי עוד בצוק איתן, אבל הלכה והתגברה עם חשיפת פרשת הצוללות. לתחושתי, מנדלבליט הוא איש המפתח ויכול להזיז דברים כדי שלא נמצא את עצמנו כרפובליקה במרכז אפריקה. שמתי לב שאצל רוב האנשים שהגיעו להפגין בפעם הראשונה הייתה הצטברות של תחושת מיאוס מההתנהלות במדינה".

מי האנשים שראית סביבך בהפגנה הראשונה מול ביתו של מנדלבליט?
"אנשים בגילי, בני 50־60, עם ניסיון חיים, שהרגישו את הזיוף. אם יש מוזיקת רקע לחיים שלנו, היא התחילה להישמע כקקופוניה. כל מי שבא הרגיש שדי, זה חייב להיעצר פה".

יוצאים מהמשבצת

"זה היה מחזה שלא ראיתי מימי: ברחוב עומד איש צעיר יחסית כמו מני נפלתי, ואיתו קבוצה קטנה עד להכמיר לב של אנשים מבוגרים, העילית של הארץ", אומר פרופ' אבשלום אליצור (60), שטוען כי חבריו לגרעין המייסד כועסים על שנתן למחאה שלהם את השם הקליט "מחאת החתיארים". "האנשים שמגיעים לפה לא מצאו את עצמם בעבר בהפגנות, ופתאום הם מתייצבים מדי שבוע בתחושת חרדה ודאגה".

אחת מהם היא מירי ניר, בת 64 מרמת השרון, שמודה: "לא חסר לי דבר בחיים, אני מסודרת, אבל חוששת שלא יהיה מה להשאיר לילדים, ולכן אני מפגינה. ברגע שמני נפתלי פרסם את הנוכחות שלו שם, זה התאים לי. הרגשתי שזו האחריות שלי לצאת ממשבצת הנוחות ולשנות איפה שצריך".

לא התייאשתם לעמוד שם כמעט לבד שבוע אחרי שבוע ולא לזכות לסיקור תקשורתי או להתעניינות של הציבור?

"מחודש נובמבר אני שם כל שבוע באדיקות, ברצון, באהבה ובמסירות כי אני מאמינה במטרה. היינו קומץ מאוד קטן, והיו רגעים של ייאוש כשראינו שאין מספיק חשיפה או עניין, גם ברדיוס הקרוב. אני באה מחתך סוציו־אקונומי של אנשים שטוב להם ולא ממש מגרד להם שיש שלושה מיליון עניים במדינה".

מילא המבוגרים, אבל למה הצעירים לא הצטרפו אליכם?
סטריק: "הבת שלי באה איתי כמה פעמים והפסיקה. כשאמרתי לה שאנחנו צריכים צעירים בהפגנות ושתביא את החברים שלה, היא אמרה שאין סיכוי שהם יגיעו ושבכלל, הרבה מהם חושבים לרדת מהארץ. וכשהחבר'ה הצעירים והטובים יעזבו, מי יישאר כאן? החלשים והמבוגרים, שהרי לאן נלך בגילנו? אז אנחנו עושים זאת לדורות הבאים, כדי שלא ירדו מהארץ ויישארו פה".

ניר: "אנחנו על קו התפר של ארץ ישראל היפה. אנחנו זוכרים מה היה ומשווים למה שקורה כיום. אנחנו רואים את השחיתות השוטפת ומבינים שיש טיוח ורמיסת שלטון החוק והפרדת הרשויות. לנו יש ערכים של כיבוד החוק ואת הנורמות שמצופות מהשלטון. אנחנו המבוגרים יודעים שהתפקיד של היועץ המשפטי הוא להיות נאמן לנו והצעירים פחות מבינים זאת. הם עסוקים בהישרדות היומיומית, ולנו יש זמן, מודעות והבנה שיש פה רכבת דוהרת שחייבים להסיט אותה מהמסלול הלא נכון שלה. זה בוער בעצמותינו".

כאמור, בהפגנה הראשונה הם היו 15. התארגנו באופן ספונטני, בלי כסף או גיבוי של גוף מסחרי או פוליטי. "הכל על בסיס וולנטרי", אומרת קסל. "אספנו כסף כדי לקנות חולצות, פלקטים ומגפונים. כל אחד עושה כפי יכולתו".

בהפגנה השנייה כבר הוכפל מספרם, אבל הנוכחות לא צמחה בקצב משביע רצון. "אפילו לא מילאנו את המדרכה, וכשבאו 50 מפגינים ראינו בזה הצלחה מסחררת", היא ממשיכה. "עמדנו מול הבית של מנדלבליט בלי סיסמאות או שלטים מסודרים, וכל אחד צעק את מר לבו. זה היה קצת פתטי, אבל מובן, בכל זאת אף אחד מאיתנו הוא לא שועל קרבות".

היום הם כבר צוחקים על התמימות, אבל באותם ימים הם כמעט נשברו. "אני זוכר שבתות של גשם ורוחות שכבר רציתי ללכת הביתה", מעיד אליצור. "אבל כשראיתי את שאר האנשים עם האנרגיות והעוצמה והמסירות שלא תיאמן, אמרתי: 'אם הם עוד פה, אני נשאר'".

לא רק עם הייאוש היו צריכים המפגינים להתמודד, אלא גם עם כוחות הביטחון שנשלחו לשמור עליהם. "אחרי כמה שבועות הופיעו אלימות ומעצרים ושימוש בתרגילים לא יפים של עיכוב בתחנה", אומר אליצור. "תחשבי על אדם בן 60 ומשהו שהובל למעצר משום שעל החולצה שלו הופיע פסוק מספר ישעיהו".

ניר נעצרה פעמיים, לטענתה "על לא עוול בכפי", וסטריק נעצרה פעם אחת משום, שלדבריה, היה לה מגפון בתיק. "ניסו לדכא אותנו, אבל זה הפך אותי לנחושה יותר והוכיח לי שאני צודקת, אחרת לא היו מתייחסים אלי בכלל", היא אומרת.

את לא מפחדת שימשיכו להתנכל לך?
"חברים בעבודה שאלו אותי מה אני צריכה את השטויות האלה. אמרתי להם שהגעתי לגיל שאין לי מה להפסיד, ואני אמשיך ללכת כדי שלא נגיע למצב שארגון פשיעה מנהל לנו את המדינה. כשעצרו אותי אמר מישהו לשוטרים שהם יכולים להתבייש כי אני יכולה להיות אמא שלהם. אבל מי שצריך להתבייש זה מי שהפך אותנו לדיקטטורה".

נתניהו. "אנחנו לא נגדו באופן אישי, אלא נגד ראש ממשלה החשוד בשחיתות". צילום: מרק ישראל סלםנתניהו. "אנחנו לא נגדו באופן אישי, אלא נגד ראש ממשלה החשוד בשחיתות". צילום: מרק ישראל סלם

מנגנון ההשמדה העצמית

דווקא העימותים עם השוטרים, שהובילו בחודש מאי לשבר בידו של מני נפתלי שהתנגד למעצר, הם שגרמו גם לשינוי בתפיסת הציבור כלפי ההפגנה

השבועית. "בחוסר המידתיות של המשטרה ששידרה פאניקה מהחלונות הגבוהים, הציבור הבין שמשהו לא טוב קורה כאן", אומר אליצור. "הם ראו מפגינים מבוגרים, אנשים מהיישוב, אנשי ליכוד לשעבר, הרבה מזרחים, אנשים שלא יצאו מעולם להפגנות - מגיעים מכל קצוות הארץ ומתנכלים להם. זה יצר שינוי בדעת הקהל".

"אני רואה שאנשים נענים ומבינים שהמסר הוא אמיתי", אומרת ניר. "לא פוליטיקה של מפלגות, אלא משהו שחוצה גילים ומפלגות. אנחנו אמנם מנוסים במחאות שלא הצליחו, אבל זה משהו אותנטי. הפעם זו לא מחאה אישית של קושי לשלם את המשכנתה או להצליח לקנות מילקי; הפעם המחאה מתחילה מהחלק היותר שבע ומבוסס של הארץ שחרד לגורל המדינה".

"זה לא כמו ב־2011, כשהממסד הצליח להסיח את דעתם של הצעירים", אומרת קסלר. "אנחנו ראינו הרבה דברים בחיים ואי אפשר למכור לנו לוקשים".

"אף מפלגה לא תיקח עלינו הפעם טרמפ ואף וועדה לא תצליח למוסס את המחאה שלנו", מוסיפה סטריק. "הם הרי לא יכולים לבוא איתנו למשא ומתן. על מה נדון? הצעקה שלנו היא שמי שלא נקי כפיים - לא יוכל לשבת בכנסת. אנחנו לא נגד נתניהו באופן אישי, אלא נגד ראש ממשלה החשוד בשחיתות. במקרה הזה או שאנחנו ננצח או שמדינת ישראל תחדל להתקיים. אני נשמעת אפוקליפטית, אבל אין דרך אחרת. הסכנה הקיומית היא השחיתות. זה מנגנון להשמדה עצמית".

אתם אופטימיים?
אליצור: "אני חושב שזו הולכת להיות אחת המהפכות הגדולות בתולדות המדינה וששכבה גדולה של פוליטיקאים תגולח מכל המפלגות. מרגע שאור השמש יאיר את הפינות החשוכות, זו תהיה מדינה אחרת".