"התעוררתי ראשונה כי שמעתי צרור, אז קמתי מהמיטה וניגשתי אל מוינה האבא של שמוליק שהיה התורן, אמרתי לו: 'מוינה, שמעתי יריות'. בהתחלה הוא לא האמין לי. אמר שלא אפחד ואחזור למיטה ושאם יהיה אפילו בומס קטן, הוא יוריד את כולנו למקלט. וכך היה רוב הזמן. ובמקלט ישבה ענת ואטמה את אוזניה: 'אני לא סובלת לשמוע בומסים'" (ילדה מאשדות יעקב איחוד כותבת על מלחמת ההתשה).

הבומסים באו בחטף. לפני הקפה הראשון, עם רדת הערב, במקלחת, במרכולית. הטירוף היה שיטתי וייצר זיכרונות פטאליים. במיכה צרוב הבוקר ליד כפר רופין שבו ראה את השיחים נעים. הוא ירה צרור אל המחבל שהסתתר שלושה מטרים ממנו, אך לא שקטו הסמר והגומא. סחט שוב והמחבל התמוטט על הרימון שבידו. מיכה אדר, אז קצין מודיעין חטיבתי, ספג מהפיצוץ 50 רסיסים. "זאת הייתה פציעתי השלישית, ולפי כל היגיון הייתי צריך להיהרג".

נהרג קצין אחר. גם הוא מיכה. אשת החי שמעה על ההיתקלות במערכת הקשר שהוצבה בביתם. כשצלצלה לחטיבה, לא ידעו הפקידות לומר למי קרה מה. בצר לה פנתה ליעקב ארז, אז כתב "מעריב" בצפון: "ברר לי מה עם המיכה שלי". ארז טס לבית החולים העמק וחזר כאיש בשורה. "אתה בטוח שהוא חי?", התעקשה הגברת. "נגעתי בו", השיב לה מי שיהיה עורך "מעריב".

וייטנאם הקטנה

הם קראו לה "וייטנאם הקטנה". מובלעת מעוז חיים הייתה קטלנית. ג'ונגל שיחים וקנים על גדת הירדן היה למחסה למחבלים. הדרכים היו מטרה לצלפי הלגיון, ובשדות נבטו מוקשים.

הבוקר הזה אנחנו בסיור של דם ושיח. קצינים מחטיבה 612, לוחמים מפלוגה ז' של מג"ב ובנים שכולים. הבקעה מתעלפת תחת 39 מעלות, ודממה בחורשת האקליפטוס. העמידה על הגבעה החשופה עדיין גורמת לך להרגיש על הכוונת. המועקה נוכחת והעצבנות מבוקרת. מגשר שייח' חוסיין מוקפץ סיור של מילואימניקים לבדוק את תנועתנו החשודה. אודי שטיינוול מבוני מוצב החרמון, המחסות מפני ירי בכביש אל חמה וגדר המערכת בגבול ירדן, מבטיח שפנינו לשלום, שאנשי עבר אנחנו. "דור תש"ח", צוחקים איתם המג"בניקים.

אודי שטינוול. "המלחמה נשכחה כי לא הלמה את האתוס". צילום: יוסי אלוניאודי שטינוול. "המלחמה נשכחה כי לא הלמה את האתוס". צילום: יוסי אלוני

הכינויים מנסים לחפות על דלילות הזיכרון. "מלחמת 1,000 הימים", "המלחמה לאחר המלחמה", "המלחמה הנשכחת", כשם סרטם של האחים אדר–שטיינוול על ימים מדממים בגבול ירדן.

ייתכן שהמציאות עגומה מהשם, כי כדי לשכוח צריך קודם כל לזכור. השיר "מרדף" על המצוד אחר מחבלים בבקעה הוא ביטוי אומנותי בודד לתקופה ההיא. שבעה מעשרה נשאלים, לתחושתי, לא יידעו מהי מלחמת ההתשה. השלושה שיידעו יכוונו לזאת שהתחוללה בתעלת סואץ. לא לאותה כתישה בעמק הירדן ובעמק בית שאן, שבעוד כחודש ימלאו 50 שנה לראשיתה (אוגוסט 1967) ו–47 לקִצה (אוגוסט 1970). היא הכילה 5,840 פעולות איבה, לקחה את חייהם של כ–250 ישראלים והשאירה כ–800 פצועים.

"המלחמה נשכחה כי לא הלמה את האתוס, כי לא ניתן לחבר אותה לניצחון המפואר בששת הימים", סבור ישראל קדמון שגר בדגניה ב' ושירת בחטיבה המרחבית 612. "להודות שפת"ח העלוב מחזיק אותנו בגרון? לאשר שצבא ירדן שהוכה בעמק דותן מסייע לו בגלוי?".

פרופ' זאב דרורי הוא לוחם ואיש אקדמיה. לשעבר מנכ"ל המכללה האקדמית כנרת בעמק הירדן, ראש מכון כנרת למחקר קשרי חברה ויו"ר פורום החוקרים הצבאיים. בכיפור היה סמג"ד של איציק מרדכי בחווה הסינית, בהתשה היה מ"פ בגדוד 890 של הצנחנים. עם מחלקת ההיסטוריה של צה"ל כתב את ספרו המאלף "אש בקווים - התשה בגזרה המזרחית" (הוצאת מודן). דרורי מזכיר שהמלחמה החדשה פרצה כשישראל הרגישה "שאין עליה", כשציפתה לטלפון מחוסיין, אך קיבלה את ועידת חרטום עם שלושת הלאווים: לא שלום, לא מו"מ, לא הכרה. אופוריה בחיתוליה לא ידעה להתמודד עם הסתירה הזאת ובחרה להדחיק. שביל טשטוש הזיכרון מנע גם את הצורך להודות שהצבא מתקשה במלחמה נייחת. "צה"ל בנוי על התקפה, על פעילות בתנועה, מעולם לא היינו טובים במגננה", סבור פרופ' דרורי.

המלחמה בתעלה נתפסה כדבר הגדול, כהתמודדות עם האיום הקיומי, כעמידה מול החזקה והמשמעותית שבמדינות ערב. רוב הצבא היה מעורב, וגלי ההדף שהפיקה שטפו כל בית. זאת הייתה התכתשות עם רייטינג שכל יחידות היוקרה - חיל האוויר, שייטת 13, מטכ"ל, צנחנים - השתתפו בה. לעמק בית שאן, לעומת זאת, ירדו בעיקר גולני ומג"ב שבאי־צדק משווע נחשבו ליחידות אפרוריות. פועלים בחאקי שעושים את מה שנחשב למובן מאליו, למצופה מהם, בדיוק כאנשי היישובים שלא פספסו יום עבודה, שקטפו בשדה מוקשים, שמסקו תחת אש, שבצרו ליד הגבול, שפרנסו את המיתוס כפי שהתנסח ב"הורה היאחזות": "הורה טנק רתום לפרד, הורה סיירי התות".

משה זנזורי, חיים ספקטור, ססי רפאל, מיכה אדר וישראל קדמון. צילום: יוסי אלונימשה זנזורי, חיים ספקטור, ססי רפאל, מיכה אדר וישראל קדמון. צילום: יוסי אלוני

ישראל האימפריאלית הרשתה לעצמה מלחמה פריפריאלית. פס הקול של ישראל רייך מנווה אור יכול להתאים לכל תושב מזדמן משדרות. "נשכחנו כי לא היינו מתל אביב. כל מה שקורה שם הוא אטרקציה, כל מה שבשוליים הוא כלום. את מי עניין אז מה זה בית שאן?".

כשנה הלכה בית שאן בין הפגזים, אבל כשבאו הייתה פגיעתם אכזרית. תוך שבוע נהרגו בעיר שלוש ילדות. ציפורה סבג נשרפה חיים במבנה עץ בבית הספר תחכמוני. מרים קדוש ספגה רסיס קטיושה כשהתעכבה ליד קיוסק. שולה לוי נקטלה כשהלכה הביתה לצד הוריה.

אני פוגש את שייקה כהן במוזיאון בית שאן. בניין אבני בזלת שחורות ששימש את שירותי הדואר המנדטוריים. לידו הסראיה, מרכז הממשל הטורקי. לאחר

33 שנה כמנהל המרכז הפדגוגי התפנה כהן למימוש חלום חייו. הוא סרק את עירו, אסף פריטים ובעזרת 15 מורים מתנדבים פתח את המוזיאון.

שייקה כהן צנוע ומרגש כמו המוזיאון שלו. כשהיה בן 10 עזבה משפחתו את אבדאן שבאיראן והגיעה למעברת נהלל. אם יש גן עדן, הבטיחו להם במעברה, הוא קורה בבית שאן. המשפחה התפתתה, אך מצאה את חצר הגרוטאות של גן עדן: צריפים סדוקים, אוהלים סחופי רוח, בתי אבן ללא מים וחשמל. "ותאר לך עיירה חשופה לקטיושות, בלי כיפת ברזל, בלי מקלטים, בלי מיגון".

העיירה לא הייתה ערוכה לכתישה. הוא זוכר לטוב רק את אנשי מג"ב ואת מוטק'ה תמיר מתל יוסף שניהל את החיים. כשהתושבים התלוננו הביאו שקי חול. כשהתלוננו יותר הביאו עוד שקי חול. שייקה כהן מפריח מילים כ"זוועת עולם", "טירוף הדעת" ו"עיירה שכוחת אל" כדי לתאר את אותם ימים. "לא יום ולא לילה, לא ידעת מתי זה ייפול עליך". פעם ביקש למצוא פורקן בקולנוע, אך דלת שנטרקה לפתע התניעה שעטה מבוהלת החוצה. "הפילו אותי לארץ, אנשים רמסו אותי בלי לעשות חשבון".

ולמרות הזיכרונות אתה עדיין פה.
"מיום ליום אני אוהב יותר את המקום".

גיבורי מג"ב

חייהם של תא"ל (מיל') יצחק שגב ושל אברהם וייסמן הצטלבו בבקעה אף שמעולם לא הכירו זה את זה. הם התגייסו באותו יום (8 באוגוסט 1963), הלכו לגולני ולחמו בשורות החטיבה בששת הימים. כשאברום וייסמן נהרג במובלעת גשר נקרא שגב להחליף אותו כקמב"ץ חטיבת צמח. גם תחת החופה החליף אותו, כשהתחתן עם כלתו המיועדת, קצינה בחטיבה ושמה הדס. הזוג החדש טיפל באהבה בהוריו של וייסמן. "הם היו סבא וסבתא לארבעת ילדינו", הם מספרים. הודות להתערבותו של שגב, שונה הכיתוב על מצבת וייסמן מ"נפל במילוי תפקידו" ל"נפל בהיתקלות עם מחבלים בעמק הירדן ליד קיבוץ גשר".

"זאת הייתה מלחמה לא מוכרת", אומר מיכה אדר. "צה"ל פרס 20 פלוגות מארבים וכלום: חיילינו הורגים את חיילינו". מבקשים מאדר להקים מחלקה והוא מתחיל לגייס "מן הגורן ומן היקב". הסוגיה העיקרית שמטרידה אותו: איך יגרום שהחייל - לא המחבל - יפתח ראשון באש. הוא משיג משקפת 120X20 שצופה 20 ק"מ לתוך ירדן. במסגרייה של ישראל קדמון בדגניה ב' מלחימים אותה על הג'יפ. "כשהבטת דרכה אל מחבל שמסתתר 200 מטר ממך, ראית אפילו זבוב על הקנה שלו. ואז או שירית או שדיווחת לכוחות בשטח".

אדר מודה שבתחילה חשב את מג"ב לפועלים שחורים, אך עתה הוא מבין שאלה הגיבורים האמיתיים, הלוחמים עזי הנפש "עם הזחל"ם הטרנטה שלהם שהיה המקום הכי מסוכן במלחמה".

ססי רפאל היה סמל בפלוגה ז' של מג"ב. הוא זוכר סיורים שנשקו לנהר כדי לאפשר לחקלאים לעבד את האדמה "עד הסנטימטר אחרון". עדיין מכיר את השטח, רפאל. לא מחמיץ את הנקודות שבהן ורידיו היו נדרכים. "בפינה הצפונית–מזרחית של נווה אור חיכה הצלף, ליד הבריכות המתין התול"ר, בתצפית טייבה תמיד היה צץ מישהו, וכמובן מובלעת מעוז חיים".




ילדי בית שאן במלחמת ההתשה. צילום: משה מילנר, לע"מילדי בית שאן במלחמת ההתשה. צילום: משה מילנר, לע"מ

במובלעת מעוז חיים השתנו חייו של חיים ספקטור. הוא נולד בבוקרשט, עלה בגיל שנה ומאז לא עזב את עפולה, "עפולאי בדם", הוא מעיד על עצמו. רפול, השכן מתל עדשים, היה מגיע לבנק שבו עבד אביו כדי לגייס כסף למשק שלו ועל הדרך היה מנדנד: "למה למג"ב ולא לצנחנים הלך הבן?". והתשובה תמיד הייתה: "רק מג"ב".

הם היו שלושה מפלוגה ז': ספקטור העפולאי, קלמן גולדשמידט הירושלמי ויוסף וקיל היהודאי. בוקר 29 באפריל 1969 מוצא את שלושת האחים בסיור שחר ממזרח למעוז חיים. באחד העיקולים הזחל"ם חוטף בזוקה וחייל נהרג. ספקטור משיב אש, מדלג לאחור לעזור לנפגעי הזחל"ם, נפגע בחזה ובריאה, אבל לא חדל. יוסף וקיל, חברו, מחלץ אותו ואת נוסעי הזחל"ם העולה בלהבות. וקיל, שיזכה באות הגבורה של המשטרה, וספקטור, שיזכה באות המופת, מתאשפזים זה לצד זה בבית החולים העמק. המבקר הראשון הוא חברם בנפש, קלמן גולדשמידט. "שמרו לי את המיטה לידכם", הוא צוחק איתם.

למחרת מגיע גולדשמידט עם פגיעת בטן קשה מכדור של צלף. מי שבא לבקר עכשיו הוא הסמ"פ גבי לסט, לימים ניצב וסמפכ"ל המשטרה, שייפצע בעצמו. להפתעתו הוא מוצא את חברת להקת פיקוד הצפון עדנה לב ממררת בבכי במסדרון. כשנשימתה שבה אליה היא מסבירה ללסט שהחבר שלה גולדשמידט גירש אותה מעל פניו "כי הוא בטוח שיש פה יפות ממני".

בוקר אחד מודיע לסט למשה זנזורי: "הנהג המחליף לא הגיע ואתה יוצא הביתה רק אחרי הסיור". את מפקד הסיור, מנחם גלט, מכיר זנזורי מחברת החשמל. שניהם עבדו שם יחד עד שהתגייסו באותו יום והוצבו באותה יחידה. חמוש בקמע שהכין לו הרב ערב השירות, מסיע זנזורי את הזחל"ם על הכביש. במקביל הסיירים בודקים את דרך העפר וגלט מחפה במקלע 0.5. עוברות כמה דקות והוא מבקש לעצור. זנזורי לוקח אוויר, רוכן קדימה להדליק סיגריה. ואז טסה אליו הבזוקה. "נכנסה מצד אחד, השתחלה ביני לבין המשענת, חפרה לי את הגב, ויצאה מהצד השני". גלט, ספוג רסיסים בעצמו, מנסה לחלץ אותו, אך דלת הנהג סגורה על בריח מבפנים. זנזורי זועק זעקה שעד היום מסייטת את לילותיו: "רגע, מנחם, רק רגע, מנחם".

מנחם מצליח לפתוח את הדלת, מנסה לעטוף אותו בתחבושת אישית, אך התחבושת נבלעת בגב הפעור. הוא אורז את זנזורי במעיל רוח וסיור של צה"ל מפנה אותו לכפר רופין. בדרך לבית החולים שמים עליו מסיכת חמצן, "ואני הזזתי כל הזמן את הראש שלי, שיראו שאני לא מת". הוא פוקח עיניים בחדר ההתאוששות ומוצא לידו את אמא. "אל תדאג, ילד שלי, הורידו לך כליה, ילד, אבל אתה חי, אתה פה".

לא היית פה לולא הסיגריה שהתכופפת אליה.
"ובמקום עונש על עישון בסיור עוד קיבלתי צל"ש".

לחש הבזוקה

ב–3:30 של בוקר 1 באוגוסט 1968 זומן סמ"ר שאול אביטל לתדריך. המשימה: פתיחת ציר 53 שבין מעוז חיים לכפר רופין. לאנשי מג"ב מסופח החבלן מרדכי כל–טוב. זה יומו האחרון במילואים, והוא כבר סופר שעות בדרך הביתה. באזרחות כל–טוב הוא טייח בסולל בונה. כל חייו דחוסים במשעול הצר שבין בית לעבודה. ב–17:00 נגמר יום (בסולל בונה) ומתחיל יום (עם לקוחותיו הפרטיים). "לא בתי מלון, לא חו"ל, לא כלום", אומרים לי בניו יעקב ויגאל. שבוע לפני הסיור היה בבית. סיפר שיש קטיושות, בזוקות ומוקשים.

סיפר שהוא מסכן את חייו?
"לא היה דברן גדול". הם חיכו לנו בעיקול", שב אביטל לשטח. "אני זוכר את הרשף, את הזיק, את הלחש של הבזוקה. הכל קורה באלפית שנייה. אתה לא מספיק לזוז, והיא גומרת אותך. אותך וכל מה שבדרכה".

יעקב ויגאל כל טוב. "איפה הפינה שלנו?". צילום: יוסי אלונייעקב ויגאל כל טוב. "איפה הפינה שלנו?". צילום: יוסי אלוני

כל–טוב היה בדרכה. "הוא מת לי בידיים", מספר אביטל שזכה בציון שוטר השנה. "אפילו להלוויה לא הספקנו ללכת. אחר הצוהריים כבר יצאנו לעשות טשטוש של אירועי הבוקר".

"איפה הפינה שלנו", שואלים האחים יגאל ויעקב כל–טוב. חשוב להם להגיע למקום שבו איבדו את אבא. ואם לא בדיוק לנקודה, לפחות ליד, לנ"צ משוער. מצביעים על מקום מסוים. אומרים "ייתכן", "אולי" ו"כל הסיכויים". על גדר התיל כתוב "זהירות, מוקשים". אחד האחים מהסס לחצות, האחר דוחק בו: "49 שנה חיכינו לרגע הזה".

התלולית בכניסה לאשדות יעקב איחוד מחזירה באחת לזמן ההוא. בסיס מג"ב שישב עליה משך את אש המחבלים וצבא ירדן, מה שגרם לשבעה הרוגים

באשדות יעקב איחוד. לעומת זאת, אשדות יעקב מאוחד שמתחכך בו, לא היה מטווח ועבר בקלות רבה יותר את ההתשה.

"האינטגרציה שלנו עם מג"ב הייתה מוחלטת", אומר אלתר אופיר (83) הרבש"צ היחיד ששרד מאז. מג"ב וחיילי גולני שבאו אחריהם היו כמעט חברי משק. הוזמנו למסיבות, שחו בבריכה והתיידדו עם בנות המשק. היו פעמים שזה נגמר בחתונה. מקצת הזוגות גרים עדיין בקיבוץ.

אנדרטה לזכר הנופלים באשדות יעקב איחוד. צילום: יוסי אלוניאנדרטה לזכר הנופלים באשדות יעקב איחוד. צילום: יוסי אלוני

אלתר עצמו הגיע הנה ב–1956 בעקבות אשתו המנוחה דינה שהכיר בצבא. הוא די נדהם שאני בא אליו. "תקרא את סיפורי יעקב ארז מ'מעריב' ותדע הכל". בכל זאת, הוא מספר לי על האינטימיות עם הצבא על דרגיו הכי בכירים. אלוף פיקוד הצפון מוטה גור נהג לקרוא לילדים במקלטים את ספרו "עזית הכלבה הצנחנית". קודמו דוד אלעזר (דדו) "הופיע תמיד כשהיה צריך". לאחר אחד המיקושים, הציע להביא טנק שבשרשראותיו ינטרל מוקשים. הרעיון נגנז לאחר שהוסבר לו שסיבוב של הטנק יהרוס מטע בננות.

חשבו וחשבו וניסו את ה"שטרונגול". לא מה שאתם מדמיינים, אלא גלגלי ברזל ברוחב דרך חקלאית עם בטון יצוק שהורכבו על D6 משוריין שהיה אמור לעלות על מטען ולפוצץ אותו. וההוראה יצאה דחופה לחקלאים: נכנסים רק לשטחים "משטרונגלים".

ההמצאה של תא"ל דוד לסקוב הוכיחה את עצמה?
אלתר: "יותר פסיכולוגית, לא יודע אם השטרונגול פוצץ איזה מוקש".

עוצרים ליד מקלט המפקדה הנעול, ממשיכים לעמדה ממאורעות 36'–39'. לידה מצפה לזכר בן המשק אבנר אלתר שנהרג באסון המסוקים. אלתר אופיר

מביט אל הגלעד וזוכר את "היום ההוא".

יום חמישי, 8 בפברואר 1968, יהיה הטראומה הבלתי נשכחת של אשדות יעקב איחוד. שבוע לפני כן יוצאת חוליה מהכפר בקורה שבירדן, קרבה לגדר, יורה שלושה פגזים, מסתתרת במטעי הבננות ומטמינה מוקש סיני כפול בדרך שבה אנו נוסעים עכשיו.

אלתר אופיר ובנו זיו. "קראתי בשמות חבריי אך הם לא ענו". צילום: יוסי אלוניאלתר אופיר ובנו זיו. "קראתי בשמות חבריי אך הם לא ענו". צילום: יוסי אלוני

יומיים–שלושה לאחר ההטמנה נוסע טרקטור שעליו שאול, שיהיה אביו של אבנר אלתר המונצח במצפה הסמוך ואחיו התאום יונתן. אבל הטרקטור הקטן לא מפעיל את המטען. ב–8 בפברואר, 11:15 בערך, עובר טרקטור הגורר שתי עגלות. בראשונה אשכולות בננות ובאחרת שישה שממהרים מהקטיף לארוחת צוהריים. העגלה הראשונה עוברת בשלום, השנייה מפעילה את המטען. הפיצוץ נורא. העגלה מתעופפת לתוך מטע הבננות, ארבעה נוסעים ניתזים למרחק 20 מטר. נהג הטרקטור רמי מור שלא נפגע רץ להזעיק עזרה. אלתר אופיר הוא הראשון שמגיע: "סביב השלד של הפלטפורמה היו מוטלות גופות חברי, טלטלתי אחד–אחד לבדוק מי עדיין חי. קראתי בשמותיהם אבל הם לא ענו".

חנן לרנר (22) היה שריונאי שבששת הימים לחם בסיני. יהודה חלק (18) התכונן לגיוסו ומת לאחר שלושה ימי מאבק על חייו. גרהרד קלר, מתנדב משווייץ, בדיוק סגר יום עבודה אחרון במשק ועמד לשוב לארצו הרוגעת. חיים מוצרי (38), אב לארבעה, נולד בדמשק, לחם בפלמ"ח ונפצע בשיירת הרופאים להר הצופים. בתו שושנה לומדת באותה כיתה עם זיו אופיר, בנו של אלתר, כיום סמנכ"ל המכללה האקדמית כנרת. "היינו בשיעור ציור ופתאום שמענו בום עצום", מספר זיו. "אחרי חצי שעה הגיעה אסתר המטפלת וביקשה: 'בואי איתי החוצה, שושנה'". מהמסדרון שמעו הילדים את קול הבכי. כעבור כמה דקות חזרה המטפלת ובישרה: "אבא של שושנה עלה על מוקש ונהרג".

כחודש לפני כן הלך זיו עם בני כיתתו לשיעור התעמלות. כשהם מתחילים לחצות את הכביש, קומנדקר של מג"ב חותך אותם ומוחסיין דראש, הקמב"ץ המיתולוגי, מזנק ממנו ושואג: "איפה הרופא?". מהרכב נשלפת אלונקה ועליה הגשש מוחמד אל–הייב. קרביו בחוץ וגופו מפרפר. דקות קודם לכן עלה סיור על מוקש, ואל–הייב שישב בכיסא הקדמי נפצע פצעי מוות.

למרות אלה, מתארגן המשק לחגוג את פורים 1968. זיו, בחדר ההורים, מחופש למקסיקני, עושה תרגולים אחרונים. מסדר את הסומבררו, מפיק "בסמה מוצ'ו" מהגיטרה שייקח איתו. ואז נכנס אביו עם פנים על הפנים. "אין מסיבה", הוא מבשר, "חגי ענבי נהרג ממוקש ליד גשר".

עבודות ביצורים בבית שאן במהלך המלחמה. צילום: משה מילנר, לע"מעבודות ביצורים בבית שאן במהלך המלחמה. צילום: משה מילנר, לע"מ

הסיפור על "מרד הילדים" מדגים עד כמה ההתמודדות לא הייתה רק במגרש של הגדולים. "ישבנו בבונקר הפיקוד של המשק", סיפר אלתר אופיר. "סביבנו

רעמו התותחים ומישהו נזכר שהילדים צריכים לחזור מקייטנה במעלה החמישה". מחליטים שצריך לעכב את השיבה הביתה. שאין כל היגיון להביא משאית מלאה בילדים לאשדות יעקב המורעשת. אבל איך מודיעים? הם כבר בדרך וסלולריים לא היו אפילו בחלומות. נזכרים שבסביבות 17:00 יבקרו בתערוכת צה"ל. מסכמים עם גבעת חיים שאת הלילה יעשו הילדים אצלם. בשעה היעודה מתקשרים לתערוכה, מאתרים את המדריך ומודיעים לו. במשאית פורץ מרד. החבר'ה רוצים רק הביתה. שום גבעת חיים. הם מתעקשים לשבת במקלטים עם כולם. אלתר נכנע. "איך אפשר להדחיק התפרצות כזאת של סולידריות?". משאית הילדים עוברת את שערי המשק וממנה בוקע המנון ההתשה:


"ישמחו האשדותים, ישמחו המופגזים
קדימה אשדותים, קדימה מופגזים
ביום וגם בלילה
באנו חושך לגרש
מפגז לא נתייאש".

להגן על הבית

באותם ימים של הרואיקה סמויה מעין משדרת הטלוויזיה הישראלית את סרטו של יוסי גודארד. הכוכב הוא זיו אופיר בן ה–10 שמרואיין על דרגשו במקלט.

לא נמאס?
"נמאס אבל צריך להחזיק פה. מי יחזיק אם לא אנחנו?".

מפחדים?
"יש כאלה שיותר, יש כאלה שפחות. יש כאלה שחושבים שכל פיצוץ זה משהו שנופל על המשק ויש כאלה שפחות, התרגלו לזה".

אתה?
"אני קצת פחות ובטח כשאני במקלט".

מה יהיה?
"אני חושב שהמצב הזה יישאר עוד הרבה זמן, לפחות עד שימצאו הסדר עם הערבים".

מדינה שלמה משתלהבת מהדיאלוג הזה. בערב יום העצמאות 1970 נבחר זיו להדליק משואה. משכנים אותו ואת אמו דינה במשך שבוע בפנסיון "רייך" בבית הכרם בירושלים. עושים חזרות לטקס, דן כנר עובד איתו על הטקסט. לפגישת המדליקים עם יו"ר הכנסת ראובן ברקת הוא מאבד את דרכו. היו"ר דווקא מרוצה מההיעדרות ואומר לאמו: "אני אוהב אמהות צעירות". את הטקס רואה אביו אלתר בטלוויזיה בקיבוץ. לא הוא שיפקיר את משמרתו אפילו כדי להיות לצד בנו הקורא "ולתפארת מדינת ישראל".

הכתב הצבאי יעקב ארז עם הרמטכ"ל לשעבר דוד אלעזר. צילום מסך ערוץ 10הכתב הצבאי יעקב ארז עם הרמטכ"ל לשעבר דוד אלעזר. צילום מסך ערוץ 10

האם אשדות יעקב של היום הייתה שורדת התשה?
אלתר: "אז נטשו רק שתי משפחות. היום אלה זמנים אחרים, אנשים אחרים".

אתה מתכוון להרחבות.
זיו: "אשדות יעקב של אז הייתה הומוגנית מבחינת הרכבה ומטרותיה. באו פליטים, ניצולי שואה שהבינו שהם צריכים להגן על הבית".

והיום?
"בהרחבות רק חלק קטן הם בני משק שבאו בגלל אידאולוגיה. השאר זה עולם אחר לגמרי. סדקים ראשונים ראינו כבר במלחמת המפרץ".

בקיבוץ גשר חששו מהסדקים עוד בהתשה. משה דיין (אז שר הביטחון) הציע להוציא את החברים לחופשות, אבל איש לא רצה לזוז. בכניסה לגשר, בצל שדרת האורנים, ממתינה הח"כית לשעבר עדנה סולודר. במכנסי ברמודה לבנים היא נראית צעירה מ–87 שנותיה. בדיבורה הנחרץ היא נשמעת כאותה מזכירת משק שזרקה את יעקב ארז שלנו מאסיפות חברים בהתשה. "אישה שניהלה משק תחת אש", מכתיר איש משרד הביטחון אודי שטיינוול, שמכוניתו נוקבה ברסיסים בשערי גשר. "מזכיר היה אז אלוהים", משלימה אותו סולודר. היא נולדה ב"גשר הישנה". בעמק התנבאו אז שילדים לא ישרדו כאן בגלל החום. מגיל 3 ידעה שהיא רוצה לנגן בפסנתר, בגיל 16 וחצי פצחה ברומן עם המורה למוזיקה רזיאל סולודר. רזי, בעלה לעתיד, היה בנה של שרה, הרופאה הראשונה בגליל ואחייניתו של ד"ר הלל יפה, איש חובבי ציון וחוקר מלריה דגול.

"מלחמת ההתשה שינתה את חיי", מתוודה סולודר. מעט לפני שפרצה, חשבה לצאת לשנת שבתון כדי להתמסר לפסנתר. הקולקטיב הכריע אחרת. היא נבחרה למזכירה, ומהעמק לא עלו צלילים של בטהובן. שני חברים נהרגו ממוקש, אחרים נפצעו. סולודר בוחרת לזכור גם את הנסים. השטחים החקלאיים של גשר היו מתחת לגבעות שירו מהן. באחת ההפגזות נטרפו מדאגה לגורל הבחור שיצא לשם. הרגיעה באה רק כששמעו אותו מדווח בקשר: "טרקטור הלך, אני בסדר". פעם אחרת נפל פגז מרגמה מטר מבית הילדים ולא התפוצץ.

עדנה סולודר. "מלחמת ההתשה שינתה את חיי". צילום: יוסי אלוניעדנה סולודר. "מלחמת ההתשה שינתה את חיי". צילום: יוסי אלוני

הם היו אזרחים–חיילים. לא עבר יום שבו המלחמה לא עימתה אותם עם אורחות חייהם. עד כמה יש להחזיק את הילדים במקלטים? "הרי אנחנו גיבורים"; האם להחליף את גגות בתי הילדים מרעפים לבטון? "אבל זה יהרוס לנו את האסתטיקה"; האם לחפור שוחות בחצר? "אבל אז נשמיד את המדשאות".

אבל בגשר, כמו באשדות יעקב, לא חשו נטושים. לאחר הרעשה שהותירה 24 פצועים, הגיעו שר הביטחון דיין, הרמטכ"ל בר־לב ואלוף פיקוד הצפון דדו. במשך יומיים עבדו בשדות וחפרו בחצרות. בין הקיבוצים שנחלצו לעזרה היא מזכירה את בית השיטה, גבעת ברנר, שדות ים וגבעת חיים איחוד.

למרות טרדות הביטחון, גשר היה בית לאנשי מג"ב. הם ידעו שבסוף כל סיור ימצאו ארוחה שופעת ומשקה חם בחדר האוכל. "הבת של מוחסיין עד היום קוראת לי דודה", מחייכות העיניים הירוקות של עדנה סולודר.

מתי הבנת שזה נגמר?
"כשלא נתנו לנו לעלות יותר עם אורחים למוצב 'הגמל' שלידנו. החיילים חזרו להיות חיילים, האזרחים חזרו להיות אזרחים".

לדעתך בעוטף עזה זה נמשך?
"ההתשה עוברת בתורנות. עכשיו זה הם".