ביל קלינטון הציע שהריבונות הישראלית תהיה במעמקי הר הבית; המלך חוסיין אמר שהריבונות באגן ההיסטורי של ירושלים תהיה לאלוהים; חוקרים דוגמת פרופ’ רות לפידות מדברים על ריבונות מושעית או מושהית – בניסיון להפריד בין הצד הסמלי לניהולי; הר הבית בידינו? תלוי את מי שואלים ומי אומר מה. משנת 1967 צצות ועולות תוכניות והצעות בניסיון להשקיט את הרעשים המפעפעים מתחת להר הבית – ומעליו. כל אחד והתוכנית שלו. על השאלה עד כמה זה עבד ועובד, משיבה המציאות במו פיה. 

ההיסטוריון ד”ר אמנון רמון ממכון ירושלים למחקרי מדיניות, קופץ לשורה התחתונה: “המון הצעות הוצעו אבל שום רעיון לא החל את התחנה הראשונה שלו בדרך למשהו שיכול להתחבר למציאות. זה לא התקדם לאור חשיבות המקום וההבנה שהאתר הזה, 1,300 שנה נוהל על ידי המוסלמים. גם אם המוסלמים היו אומרים: ‘בבקשה, היהודים, אנחנו נותנים לכם מקום בהר הבית’, מה היה קורה? הרי בעולם היהודי אין הסכמה על שום צעד שצריך להיעשות לגבי הר הבית. לכן הרבנות הראשית כגוף ממסדי לא יכולה לומר אפילו שהיא בעד עליית יהודים ותפילה בהר הבית. היה ב־1967 קונצנזוס בין כמעט כל הפוסקים שאין להתיר תפילה של יהודים בהר הבית כי מבחינה הלכתית אסור לעלות אליו. עכשיו הקונצנזוס נשבר כי חלק גדול מהרבנים בציונות הדתית פועלים אחרת, אבל עדיין מדובר בחומר נפץ שמזעזע את כל עקרונות היהדות כפי שהתגבשה מאז יבנה, כדת ללא בית מקדש. הממסד עצמו אינו יודע מה לעשות עם הרעיון הזה של הר הבית: מה יקום שם? פינת תפילה ליהודים, בית כנסת בצל מסגד אל־אקצא וכיפת הסלע? מקדש ובו הקרבת קורבנות?”.




סירוב האפיפיור



הסיפור לא החל ב־1967. החלטת החלוקה של האו”ם דיברה על ירושלים כעיר בינלאומית, בשליטה ובניהול על ידי האו”ם למשך עשור, עם התייחסות מיוחדת למקומות הקדושים. “גם כאן, הרעיון שלא המוסלמים אלא מישהו אחר ינהל את הר הבית כלל לא עלה”, אומר ד”ר רמון, “אפשר לדבר על הזיקה של העם היהודי להר הבית אבל המציאות שם היא שהר הבית הוא מסגד ומקום קדוש מוסלמי מהמאה השביעית. יש מנגנון ששומר על הר הבית, שהוא הווקף. שורשיו כבר בתקופה האיובית בימי צלאח א־דין. חלק ניכר מתושבי מזרח ירושלים רואים את עצמם כשומרי הר הבית עד היום. בזיקה היהודית להר, כמה שמדברים עליה היום, יש משום בעייתיות מבחינה זו שאין הסכמה כיצד היא תמומש, אפילו בתוך העולם היהודי. וכמובן קיימת הרגישות הפוליטית הבינלאומית והתגובה של ירדן והעולם המוסלמי, אלה הגורמים שיוצרים את מה שמכונה הסטטוס קוו, שאיננו סטטוס קוו קפוא אלא מציאות שמשתנה כל הזמן. אבל יש תבנית שקשה מאוד לשנות ולהזיז מאז 1967”.



ב”ירושלים לאן – הצעות בדבר עתידה של העיר” מאת משה הירש ודבורה האוסן־כוריאל, בנחיית רות לפידות (בהוצאת מכון ירושלים למחקרי מדיניות), מופיעות שלל יוזמות והצעות המתייחסות לעתידה של ירושלים, עם התייחסות להר הבית: פרופ’ בנימין אקצין הציע ביוני 1967 “הסדר של מעין בינאום המקומות הקדושים בעיר העתיקה והקמת ועדה בין־דתית שתקבל סמכויות מסוימות במקומות הקדושים". הוועדה תכלול את נציגי הרבנים הראשיים, מועצת הקאדים בישראל,




מתפללים מוחים מול המגנומטרים. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
מתפללים מוחים מול המגנומטרים. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90



האפיפיור, הכנסייה היוונית, התאחדות הכנסיות הפרוטסטנטיות ועוד, ובראשה יעמוד שר הדתות בישראל. פרופ’ אביגדור לבונטין מהאוניברסיטה העברית, הציע באותו החודש בדיוק, שלצד משרד הדתות תקום גם מועצה מוסלמית בינלאומית עבור המקומות הקדושים למוסלמים וייעשה בה מאמץ לשתף נציגים מוסלמים שאינם ערבים (למשל: מאיראן, מתורכיה וממזרח אפריקה) וכן ממוסלמי ישראל. הרובע היהודי של העיר העתיקה, כולל הכותל המערבי, אינו זקוק למועצה בינלאומית. ישראל עצמה היא האפוטרופסית על האינטרס הלאומי־דתי יהודי.



לאחר מלחמת ששת הימים העלתה ממשלת ישראל הצעה להעניק למקומות הקדושים באזור ירושלים מעמד של נציגויות דיפלומטיות. ההסכם נועד גם לשנות את תחומי החזקה של הכיתות הנוצריות במקומות הקדושים ולהכיר באפיפיור כמייצג את כל העדות הנוצריות בעיר. האפיפיור סירב לחתום.



הצעותיהם של הסנטורים ריצ’רד ניקסון וויליאם פולבר״ט מ־1967 ו־1974 דומות מאוד: למצוא נוסחה לפיה אפשר יהיה להעמיד את המקומות הקדושים בעיר העתיקה תחת שלטון דמוי הוותיקן, שיחד עם זאת לא יפגע בריבונותה של ישראל על ירושלים השלמה. שניהם הסתפקו בדברים הללו ולא יספו.



דוח מכון אספן מ־1975 הציע כי הריבונות על מרבית חלקי ירושלים תישאר בידי ישראל אולם מסגד אל־אקצא וסביבתו הקרובה יהיו תת־סמכות ערבית מוסלמית. אזור הר הבית יהיה נתון לקונדומיניום (משטר שבו שטח מסוים נתון לשליטת שתי מדינות או יותר על בסיס שוויון) של מדינת ישראל ומדינה ערבית או למשטר בינלאומי, והאחריות להגנתם ולשימורם של מסגד כיפת הסלע והחצרות המקיפות אותו יהיו בידי רשויות ערביות מוסלמיות.



תוכנית נוספת, הפעם של יעקב חזן (1980) מראשי הקיבוץ הארצי, השומר הצעיר ומפ”מ, הציעה להעניק להר הבית מעמד אקס טריטוריאלי: העיר העתיקה תוכרז כקריית שלום ותוקם בה מועצה דתית שתורכב מנציגי שלוש הדתות האופן שווה. המועצה תנהל את העיר העתיקה בכל הנוגע לצביונה הדתי והתרבותי. ומה עם ההר? הוא ינוהל על ידי הנציג המוסלמי במועצה הדתית. ניתן יהיה להוציא מתחום זה את החלק בהר שבו מותר ליהודים להתפלל.



תוכנית השלום של הנסיך פאהד מערב הסעודית (1981) הציעה נסיגה של ישראל מכל שטחי ששת הימים, פירוק כל ההתנחלויות שהוקמו מאז 1967, הקמת מדינה פלסטינית שבירתה מזרח ירושלים וחופש פולחן לכל הדתות במקומות הקדושים. התוכנית נהדפה על ידי ישראל, עיראק וסוריה. הצעה דומה הציעה אש”ף ב־1988 וכך גם ועידת הפסגה שנתכנסה בפאז בספטמבר 1982 הציעה דבר דומה, אבל כאן לא מדובר במזרח ירושלים כבירת המדינה הפלסטינית כי אם בירושלים כולה.



נקפוץ קדימה: מתווה קלינטון (2000) הציע קווים מנחים לפתרון קבע של הסכסוך הישראלי־פלסטיני שנמסרו בעל פה על ידי הנשיא ביל קלינטון למשלחות המשא ומתן הישראלית והפלסטינית אחרי קיום המשא ומתן בקמפ דיוויד ביולי 2000 ולפני המשא ומתן בטאבה בראשית 2001, כלל בין היתר ויתור פלסטיני על זכות השיבה וכן ויתור ישראלי על ריבונות בהר הבית, אם כי הייתה אמורה להישאר בעלות סמלית ישראלית כלשהי באתר: תהיה ריבונות פלסטינית על הר הבית וריבונות ישראלית על הכותל המערבי.




התרופפות התיאום



ביוני 1967, לראשונה מאז חורבן בית שני, נפתחה תקופה חדשה בתולדות הר הבית וליהודים היה חופש גישה לאתר במועדי הביקור שתואמו בין ישראל לבין מנהלי הווקף. פרופ’ יצחק רייטר ממכון ירושלים למחקרי מדיניות מציין ב”ריבונות האל והאדם: קדושה ומרכזיות פוליטית בהר הבית” כי הפקדת ניהול הר הבית בידי מִנהלת הווקף המוסלמי אפשרה לשני הצדדים לקיים מסכת של הסדרים שיצרו מעין סטטוס קוו חדש מבחינת ישראל. אבל הצד המוסלמי, הפלסטיני והירדני - לא הכיר רשמית במצב החדש, ונקודת ההתייחסות שלו היא המצב שהיה קיים בתקופת שלטון ירדן בשנים 1948־ 1967. “הכוונה במונח סטטוס קוו בהר הבית אינה למצב מדיני ומשפטי קבוע, אלא לתיאור ההסדרים שנוצרו בין ישראל לבין הווקף הירדני אחרי 1967 שיש בהם רכיבים קבועים ויציבים מצד אחד, ורכיבים דינמיים המשתנים בהתאם לנסיבות מצד שני”, מסביר רייטר.



מאז אירועי ספטמבר 1996 והפתיחה של מוצא מנהרת הכותל, התרופף התיאום בין הצדדים. “הצד המוסלמי כרסם בהדרגה בסטטוס קוו בפעולות חד־צדדיות או באלימות, בעיקר בעבודות ציבוריות ולעִתים בסגירת הר הבית למבקרים. אולם מאז אוגוסט 2003 הפכה ישראל לגורם יוזם, שפתח את הר הבית לביקורים, ובניגוד לעבר, מבקרות באתר קבוצות דתיות ואידאולוגיות במספרים גדלים והולכים, ללא תיאום עם הצד המוסלמי. היוזמה הזו התפתחה עם התחזקות האוריינטציה הקנאית־יהודית כלפי הר הבית, והמשטרה אפשרה כניסה של יותר מבקרים מקבוצות אלו, מה שנתפס בעיני הצד המוסלמי כניסיון השתלטות ופגיעה ברגשות המוסלמים. שני הצדדים סבורים כי הצד האחר הוא שמפר את הסטטוס-קוו. למרות חסרונותיו, מנגנון ההידברות הלא רשמי שהתפתח אחרי 1967 בין נציגי הממשלה לבין ראשי הווקף, היה עד ספטמבר 1996 כלי יעיל לבקרה, לשמירת הסטטוס קוו ולשליטה בעימות ומאז אירועי פתיחת מנהרת שני הצדדים והפגישות ביניהם חדלו להיות תכליתיות”.




הר הבית. צילום: יוסי זמיר, פלאש 90
הר הבית. צילום: יוסי זמיר, פלאש 90



עם מגנומטרים ובלעדיהם, הווקף המוסלמי אינו מכיר בריבונותה של ישראל בהר הבית ורואה עצמו כמי שרשאי לנהוג מִנהג ריבון בשטח ההר, אך מכיר באחריות ממשלת ישראל לשמור על הסדר הציבורי במתחם ההר ולמנוע פגיעה בו באמצעות המשטרה.



לאחר שבאפריל 2014 קרסה יוזמת השלום של מי שהיה שר החוץ האמריקאי ג’ון קרי והנשיא לשעבר ברק אובמה הכריז על פסק זמן בניסיונות האמריקאים לחדש את תהליך השלום בין ישראל והפלסטינים, חידש קרי את פעילותו. זה היה על רקע ההסלמה סביב הר הבית וגל האלימות במזרח ירושלים ובגדה המערבית. קרי הצליח בסוף אותו חודש להביא לאשרור ההבנות בין ישראל, ירדן והפלסטינים לגבי הסטטוס קוו בהר הבית והחלו שיחות בין ישראל לירדן על הצבת מצלמות באתר. הרעיון כמובן לא הבשיל. “משה דיין קבע שהר הבית לא יהיה מקום תפילה ליהודים. הכותל כן - הר הבית לא”, ממשיך ד"ר רמון, “עוד קבע, שתהיה זכות ביקור בהר הבית לביקורים לכל הרוצה בכך, אבל הוא לא יהיה מקום קדוש ליהודים במובן הפולחני. בעקבות סבב האלימות הלפני האחרון, ישראל אמרה את זה לראשונה מפורשות וראש הממשלה חזר ואמר בזמן ההתפרצות האחרונה שלא יהיה שינוי בסטטוס קוו”.



פרופ' רייטר, יש מצב שזה אבוד?
"לא. זה אבוד בעיתוי הנוכחי, אבל זה משהו שצריך לעבוד עליו. זה יכול לקחת כמה חודשים וכמה שנים. הסכסוך הקודם היה הסכסוך סביב מעלה המוגרבים שהחל ב־2007. ישראל תכננה לבנות שם גשר שיחליף את הגשר הזמני מעץ. הירדנים התנגדו ועדיין אין פתרון אבל אני יכול לומר שזה דבר שצריך לסכם אותו בדיאלוג. מה שישראל ניסתה לעשות היה צעד חד־צדדי. דברים כאלה צריכים להיעשות בדיאלוג וישראל תצטרך לשלם לירדנים שיסכימו. ישראל חושבת שיחסי הכוחות הם 100% לטובתה אבל שוכחת שלהם יש את הרחוב. יש פתרון - בדיאלוג דו ותלת צדדי, אבל הצד הישראלי צריך לדעת שיש מחיר שהוא ישלם. הריבונות הבלעדית שהוא מתיימר שתהיה לו איננה קיימת במציאות אלא ברטוריקה של המנהיגים. במציאות השטח מכתיב את המצב".



ואיזו מההצעות נראית לך הכי ישימה?
"ההצעה שלי. הסטטוס קוו הקיים בין 1967־1996 עם מקצה שיפורים לשני הצדדים. כל צד יוכל להוסיף במה שהכי חשוב לו: למשל, עתיקות וחפירות שדברים יעשו בהסכמה ולא באופן חד־צדדי, לא על ידי הווקף ולא על ידי ישראל. הסכמות לגבי מספר הרשאים לבקר בקבוצה ואופני הפיקוח עליהם, שזו הבעיה העיקרית אחרי שהוסרו המצלמות והמגנטומרים. הרי מה שמטריד את הצד השני הוא שישראלים עושים פרובוקציות ובפיקוח עליהם לא אפקטיבי כי הם באים בקבוצות גדולות. למשל, ביום ירושלים האחרון עלתה קבוצה גדולה ששרה את התקווה בהר הבית. מבחינת הפלסטינים זו פרובוקציה והמשטרה נאלצה לעצור 15 מבני הקבוצה הזו. הסברתי במועצה לביטחון לאומי לפני מספר חודשים, ואני חוזר: אנחנו לא יכולים לעשות באתר הזה כל מה שעולה על דעתנו. קיבלנו על עצמנו מגבלות ב־1967 ואנחנו צריכים להפנים את זה".