בבוקר יום שבת, 27 באוגוסט 1947, הגיח עם אור ראשון מעל הכנרת מטוס תובלה מדגם קרטיס C-46 קומנדו. הוא חג בגובה נמוך ונחת בתוך שדה חקלאי בסמוך למושבה יבנאל, בדרום־מזרח הגליל התחתון. כמה מדורות שהודלקו מבעוד מועד סימנו לטייסים את מסלול הנחיתה. כשעצר המטוס, נפתחה הדלת, ומתוך בטנו יצאו נרגשים ונפחדים 50 צעירים וצעירות, חברי תנועת הנוער הציונית המחתרתית בעיראק. הם הגיעו בטיסה ישירה מבגדד, תוך שהם חומקים מהשלטונות העוינים במולדתם ומעינו הפקוחה של המנדט הבריטי בארץ ישראל.

בכך החל למעשה מבצע חשאי ראשון מסוגו שארגן המוסד לעלייה ב’, הגוף האחראי בהגנה על העלייה הבלתי לגאלית, להבאת מעפילים בדרך האוויר. עד אז הוברחו העולים באוניות או בנתיבים יבשתיים. מבצע מייקלברג קרוי על שם שני הטייסים האמריקאים שהטיסו את המטוס: הטייס הראשי לאו וסנברג וטייס המשנה מייקל, ששם משפחתו אינו ידוע.

ביום רביעי האחרון התקיים במוזיאון ההעפלה בעתלית אירוע לציון 70 שנה למבצע החשאי, שבמסגרתו הובאו לארץ ישראל 150 עולים בשלוש טיסות, שתיים מבגדד ואחת מאיטליה. הטקס שנערך ואורגן על ידי המועצה לשימור אתרים התקיים למרגלות מטוס קרטיס, מסוג זה שנחת לפני 70 שנה בשדה השלף ביבנאל.

מבצע מייקלברג. ראשון מסוגו. צילום: המועצה לשימור אתריםמבצע מייקלברג. ראשון מסוגו. צילום: המועצה לשימור אתרים

בתום מבצע חובק עולם של המועצה בשיתוף ותיקי התעשייה האווירית, אותר המטוס בשדה תעופה באלסקה. הוא פורק, הובל לנמל חיפה באונייה והוצב במוזיאון בעתלית.

באירוע החגיגי נטלו חלק כמה ממארגניו: יו"ר הכנסת לשעבר שלמה הלל שיצא לבגדד להביא את המעפילים, שמואל מוריה (סמי) שהמתין שם למטוס והביא אליו את המעפילים, וגם כמה ממעפילי ומעפילות המבצע ובני משפחותיהם.

אין שמירה

בשיחה עם "מעריב המגזין" לאחר הטקס שחזר הלל את האירועים הדרמטיים שקדמו למבצע: "אני חזרתי באותה התקופה ארצה לאחר שליחות חשאית של שנה בעיראק. יום אחד, כשעבדתי ברחובות במפעל מחתרתי לייצור נשק, הגיע אלי בבהלה משה כרמיל צ’רבינסקי, איש המוסד לעלייה ב’. הוא סיפר לי שיש אפשרות, בפעם הראשונה, להביא מעפילים במטוס".

צ’רבינסקי חשף בפני הלל כי שני טייסים הרפתקנים מארצות הברית, שהשתתפו במלחמת העולם השנייה, הגיעו לארץ ישראל כדי "לעשות כסף" ומוכנים לטוס לעיראק ולהביא עולים בלתי לגאלים תמורת תשלום. הלל התבקש לצאת מיד לחיפה כדי להיפגש עם הטייסים, לארגן טיסה לבגדד ולהוציא לפועל מבצע חשאי להבאת יהודים.

"נפגשנו במלון 'כרמליה קורט' בחיפה", הלל משחזר. "פרשנו על הרצפה מפה של עיראק וסימנתי להם את מקום הנחיתה, סמוך לנמל התעופה הבינלאומי של בגדד. סיכמנו כי לאחר שנעמיס על המטוס 50 מעפילים, נשוב מיד ארצה וננחת בשדות ליד יבנאל”.

לטייסים הובטח תשלום של 100 לירות שטרלינג עבור כל נוסע, סכום עתק בזמנו. הם דרשו אותו במטבעות זהב. וכך המריא המטוס הריק עוד באותו יום לעבר היעד, כשבסיפונו נמצא רק הלל.

המטוס הגיע לבגדד בערב יום רביעי, 20 באוגוסט 1947. שדה התעופה הממלכתי של הבירה היה שומם ואף פקיד לא פנה לטייסים. הם שוכנו בבית מלון ושלמה יצא לחפש את אנשי המחתרת.

סמי מוריה, מפקד המבצע, יצא באותו לילה לסיור סביב נמל התעופה. הוא מצא כי אין כל שמירה על הגדרות הסובבות אותו, פרט לכלבי השמירה של תושבי האזור. מקום משכנו של מחנה הצבא המרכזי, סמוך לקצהו המרוחק של השדה, היה היחיד ללא כלבים, והלל החליט לקחת את הסיכון.

התוכנית הייתה להבריח את האנשים דרך פרצה בגדר ולהשכיבם בדממה בקצה המסלול. המטוס ינוע לעברם, והם ייכנסו פנימה בפרק הזמן הקצר של חימום המנועים לקראת ההמראה. המבצע נקבע לליל שבת בשעה 2:10 לפנות בוקר. הודעות טלפוניות נשלחו לפעילים בסניפים. אלה נדרשו לשגר מיד מועמדים לעלייה. כבר למחרת רוכזו בבגדד 50 מועמדים.

"הייתי אז בן 24", מספר מוריה. "פעיל נלהב במחתרת הציונית. הלל הגיע למקום המפגש החשאי שלנו בבגדד וביקש שאארגן באופן מיידי קבוצה שתוטס בטיסה ישירה לארץ ישראל. הרעיון שלו היה שהמטוס יעבור בדיקה כשהוא ריק, ינוע על המסלול לנקודת ההמראה, ובקצה המסלול החשוך נמתין לו, ואז נעלה את כל הקבוצה ונמריא".

הלל. "אם היינו נתפסים היו מוציאים אותנו להורג". צילום: חן ליאופולדהלל. "אם היינו נתפסים היו מוציאים אותנו להורג". צילום: חן ליאופולד

בין 50 הצעירים שהועלו באמצע הלילה למטוס והמריאו אל הלא נודע הייתה נעמי קאשי. נערה בת 14 מדרום עיראק, שלראשונה בחייה יצאה את גבולות עירה, וגם עלתה למטוס בפעם הראשונה בחייה.

"הייתי חברה בתנועת הנוער הציונית המחתרתית", קאשי מספרת. "ניסינו כמה פעמים להגיע לבגדד כדי שיובילו אותנו בנתיבי הבריחה לארץ ישראל, אבל לא הצלחנו. באוגוסט 1947, כמה ימים לפני הטיסה, דוד שלי, שהיה ממארגני המחתרת בעיר שלי, הודיע שמתארגנת קבוצה. נסענו כל הלילה לרכבת לבגדד. הגענו ביום שישי ולקחו אותי לבית של משפחה יהודית. אף אחד לא גילה לנו מה עומד לקרות. בשעת לילה מאוחרת, אחר חצות, הגיעה מונית שבה נהג סמי. נכנסנו לטקסי ונסענו לאזור בלתי מוכר. בדרך חסמה אותנו שיירת גמלים והגענו ליעד רק בדקה האחרונה. הוציאו אותנו מהמונית ואמרו לנו לרוץ בשקט אחרי המדריך לכיוון מטוס שמחכה לנו. רצתי כל עוד נפשי בי. פתאום ראינו את המטוס עם מנועים דולקים. אמרו לנו לעלות במהירות. נכנסו פנימה והתיישבנו על הרצפה. היה חושך, לא היו שם כיסאות. אסרו עלינו לקחת ציוד, תרמיל או מעיל. הייתי עם שמלה קיצית עם שרוולים קצרים, והיה לי קר מאוד. אמרו לנו לא להוציא מילה. רק אחרי שעה של טיסה נדלקו האורות. פתאום יצא אלינו בחור לבוש חאקי ואמר: 'שלום, אני שלמה הלל, ואני לוקח אתכם לארץ ישראל'. פרצנו בצעקות שמחה, התחבקנו והתנשקנו".

הלל מסביר כי המבצע היה כרוך בסכנה גדולה: "אם היינו נתפסים, אין ספק שהיו מוציאים אותנו להורג". למרות המתח הרב, המבצע התנהל כשורה, ללא תקלות, והמטוס המריא לעבר השדה ביבנאל. על הקרקע המתינו משאיות עם אנשי ההגנה וגם מאיר ספיר, ממייסדי קבוצת כנרת ואביה של נעמי שמר, עם מזוודה מלאת מטבעות זהב.

“כשיצאנו מהמטוס אמרו לנו לרוץ מהר למשאיות כדי שהבריטים לא יגיעו ויעצרו אותנו", משחזרת קאשי. “שימח אותי במיוחד לראות שבמשאית שאני עליתי עליה נהגה אישה. אמרתי לעצמי: 'איזה יופי, אישה יהודייה נוהגת במשאית'".

בין העולים לטיסה השנייה מבגדד הייתה גם השרה לשעבר שושנה ארבלי־אלמוזלינו ז”ל, שסיפרה בעבר לביטאון חיל האוויר: "לפני הנחיתה ראינו את

הכנרת. התחלנו לשיר את שירי רחל, והדמעות זלגו מהעיניים. זה היה הרגע המאושר בחיי".

הקבוצה פוזרה בלילה בין בתי המושבה יבנאל, ולמחרת בין קיבוצים ומשקים בסביבה. קאשי הובאה לקבוצת כנרת, ומשם החל סיפור קליטתה בארץ ישראל. "בדרך מהמטוס נסענו בין שדרות ברושים רזים וגבוהים ושדות יפים", היא נזכרת. "אמרתי לעצמי שהגענו לגן עדן, אבל כעבור זמן פרצה מלחמת העצמאות. עברתי את החיים בארץ דרך כל מלחמות ישראל". כיום היא גרה בבאר שבע, יש לה שלושה ילדים ושבעה נכדים.

היוזמה האמריקאית

אחרי הנחיתה ביבנאל, הטייסים טסו לאיטליה. בספטמבר 1947 הם הביאו משם כ־50 צעירים. המבצע במדינה האירופית נוהל על ידי עדה סרני, שנעצרה אחריו עם נהגה מוטי הוד.

טיסה שלישית ואחרונה התקיימה כעבור זמן לבגדד, הפעם ביוזמתם של שני הטייסים. מוריה מספר כי צעד ברגל על גשר החידקל בעיר ופתאום נתקל בשני הטייסים. השניים אמרו לו, להפתעתו, כי הם רוצים להוציא עוד יהודים מהבירה. אף על פי שהמבצע לא תואם מראש, הטיסה יצאה לפועל עם 50 מעפילים. לאחריה הופסקו הטיסות בגלל הסיכון הרב והעלות הגבוהה.

הלל טוען כי ההוראה של דוד בן־גוריון להפסיק את הטיסות נבעה מסיבה נוספת: הרצון להשתמש במטוסים להברחת נשק לארץ ישראל - תותחים, טנקים ומטוסי מסרשמיט מפורקים מצ’כיה - לקראת מלחמת העצמאות הקרבה. "המבצע שלנו, שעבר ללא תקלות, נתן לצמרת המדינית והביטחונית של היישוב את הרעיון להשתמש במטוסים כרכבת אווירית של נשק", אומר הלל בסיפוק.

בטקס בעתלית שמעו המעפילים לראשונה את הסיפור מהצד הקולט, מפיו של רפי למברג מיבנאל, שהיה נער בן 14 באותה עת. הוא סיפר למאות הנוכחים כיצד הסתקרן משורת משאיות שחנתה בשדות ודהר לשם באופניו. למרבה פליאתו, הוא הבחין במטוס ענק שנחת ובנוסעים שהורדו ממנו בריצה ו"ממש נזרקים" לתוך המשאיות, כדי שלא ייתפסו על ידי הבריטים.

עמרי שלמון, מנכ"ל המועצה לשימור אתרים שארגנה את הטקס המרגש, אמר: “העלאת הזיכרונות מהמבצע החשאי והנגשתו לציבור הישראלי ובפרט לנוער הן משימה לאומית חשובה. עשינו מאמצים גדולים להביא את המטוס ארצה כדי להמחיש באמצעותו את הסיפור המופלא של מבצע מייקלברג".

קאשי מספרת כי התרגשה מאוד לפגוש בטקס את המעפילים שעלו ביחד איתה בטיסה. “ביקשו ממני לדבר, אבל התרגשתי מאוד ולא יכולתי", היא אומרת. “כשראיתי את שלמה הלל, התחבקתי איתו, הצטלמנו יחד והחלפנו זיכרונות. חשוב שגם הדור הצעיר יהיה שותף לחוויות שחווינו".