הם כבר לא אנשים צעירים, ואף על פי שחלפו כבר 44 שנה מאז אותה מלחמה, הצלקות שנחרטו בהם מסרבות להגליד. אין אלה רק צלקות מלחמה, בגוף או בנפש; רוב מי שנפגעו בקרבות התאוששו, השתקמו וחזרו לחייהם הרגילים. מה שממאן לעזוב אותם הוא העלבון. "זו התחושה שמדירים אותנו מההיסטוריה", אומר יהודה סרוסי, כיום סמנכ"ל בביטוח הלאומי ואז תותחן צעיר בן 18 וחצי בטנק בסיני.

הם שירתו בגדוד 9 של חטיבה 14, שלחמה בקרבות הדמים לבלימת צבא מצרים בחצי האי בואכה תעלת סואץ. בעיקר יוצא קצפם על מפקד החטיבה אל"ם אמנון רשף, שאחר כך התקדם בסולם הדרגות וסיים ב־1982 את שירותו כמפקד גיסות השריון בדרגת אלוף.

במוקד עלבונם ותחושתם הכבדה על הרצון למחוק את הגדוד וחייליו מעל דפי ההיסטוריה עומד ספרו של רשף, "לא נחדל: חטיבה 14 במלחמת יום הכיפורים - סיפורם של קרבות השריון האכזריים ביותר בהיסטוריה", שיצא לאור לפני ארבע שנים (בהוצאת דביר). אכן, אלה היו קרבות עזים ואכזריים. מי שלחם בהם היו גם הטנקים של גדוד 9, אך משום מה רשף מתעלם מחלקם ומתרומתם למלחמה. מ־432 עמודי הספר, כולל מראי מקום, נספחים, רשימה ביבליוגרפית, מפות וצילומים, מקדיש רשף שש שורות לגדוד. כן, שש שורות בלבד.

הן מופיעות בעמוד 147. וכך הוא כותב: "אינני זוכר במדויק מתי נודע לי הדבר לראשונה. אך חרה לי מאוד שגדוד 9 - גדוד אורגני של החטיבה, גם אם לא לחם עמה אפילו דקה - ייגרע מסדר הכוחות (סד"כ) של צה"ל. הגדוד נלחם בגזרה הצפונית של תעלת סואץ, תחת פיקוד חטיבה מרחבית 275. במהלך היומיים הראשונים של המלחמה ספג הגדוד אבידות רבות. מתוך 33 טנקים שהיו בפרוץ המלחמה נותרו ב־7 באוקטובר רק שבעה כשירים. גדוד מפואר ששורשיו נטועים במלחמת העצמאות איננו קיים, איננו נלחם".

כך, בשפה יבשה ולקונית, בדרך אגב, מאזכר מפקד החטיבה את אחד הגדודים בחטיבתו. ומה שחורה ללוחמי הגדוד במיוחד הוא צמד המילים "איננו נלחם". "לא נלחמנו?", שואל בציניות מהולה בכואב דורון בן שמעון. "נלחמנו ועוד איך נלחמנו ונפלו חללינו". בן שמעון היה שריונר צעיר בפלוגה ל'. בפרוץ הקרבות טרם מלאה שנה לשירותו הצבאי. "לא נלחמנו? חיילים מהגדוד שנשארו בחיים והיו כשירים הצטרפו לחטיבה 460 והמשיכו במלחמה. אז איך המח"ט שלנו יכול לומר שלא נלחמנו?".

יהודה סרוסי (מימין), דפנה כהן בן שאול ודורון בן שמעון. "חובה מוסרית לנופלים"


סברינה בחולות

ואלו הן תולדות הגדוד כפי שכתב באתר החטיבה מפקד הגדוד במלחמה, יום טוב תמיר, שהמשיך לשרת בצה"ל והשתחרר בדרגת תת־אלוף: "גדוד 9 ('עשת') הוא מהגדודים הסדירים הוותיקים בצה"ל. ראשיתו במלחמת העצמאות, כגדוד התשיעי של הפלמ"ח בחטיבת הנגב, שהשתתף כבר אז בקרבות רבים, ביניהם הקרב לכיבוש באר שבע. במשך השנים עבר הגדוד מספר גלגולים: תחילה הפך לגדוד חרמ"ש בחטיבה 7 והשתתף בפעולות תגמול, במלחמת סיני (1956) לחם כגדוד טנקים קלים מסוג AMX 13. אחר כך הוסב שוב לגדוד חרמ"ש, ובמסגרתו לחם בקרבות מלחמת ששת הימים. אחרי המלחמה הועבר הגדוד לחטיבה 14 ולחם במלחמת ההתשה בקו התעלה (1968־1970). תוך כדי מלחמת ההתשה הוסב הגדוד שוב לגדוד טנקים".

כמה שבועות לפני המלחמה פעל גדוד 9 בסיני במשימות של ביטחון שוטף, והוכפף מבצעית לחטיבה המרחבית 275 בפיקודו של תא"ל פנחס נוי ("אלוש"). מפקדת החטיבה שכנה בבלוזה, על הציר הצפוני מאל־עריש בואכה קנטרה שעל גדות התעלה. על הגדוד הוטלה המשימה להחזיק קו בן 70 ק"מ בגזרה הצפונית של תעלת סואץ, ולתגבר בעת הצורך את המוצבים.

מפקדת הגדוד ישבה ב"דקלייה" בין הדיונות שכונתה "חצב", כ־30 ק"מ מהתעלה. שתי פלוגות (כ' ו־ל') ישבו בדקלייה לא רחוקה משם, "קטיה", והפלוגה השלישית (מ') במחנה מאולתר שכונה "צ'רצ'יל", כ־20 ק"מ מהתעלה. הדקליות - נאות מדבר עם עצי דקל בחולות - השרו אווירה פסטורלית, כמו בתיאורי גן עדן. מחלקות הגדוד ירדו לסירוגין להגנת "אורקל" (שנקרא קודם לכן "טמפו"), המוצב הצפוני ביותר בקו בר־לב.

על אווירת השאננות שאחזה בצה"ל בתקופה שקדמה למלחמה מיותר להכביר מילים, אבל עדיין מדהים להיחשף אליה בכל פעם מחדש. הסיפור הבא ממחיש את השחצנות ואת אווירת הזלזול באויב מצד כל הפיקוד הבכיר בצה"ל דאז, כולל רשף. סיפר אותו יום־טוב תמיר, והדברים התפרסמו ביולי 2014 באתר "NEWS 1 מחלקה ראשונה":


"ביום חמישי, יומיים לפני המלחמה, הייתה ארוחת פרידה של חטיבה 14 מאלוף אברהם (אלברט) מנדלר. הנושא העיקרי היה מה יוגש בארוחה. רס"ן בני טרן, סמג"ד 184, היה האחראי לאירוע. אני זוכר, שאל"ם אמנון רשף, המח"ט, תחקר אותו על התפריט.
טרן: זה, זה וזה...
שף: מה זאת אומרת?! אלברט אוהב דגים.
טרן: מאיפה נביא דגים?
רשף: לכו אל (ימת) ברדוויל.
נסעו לברדוויל, והביאו דגים.
רשף: ומה יהיה הקינוח?
טרן: לפי פקודות מטכ"ל, פירות העונה.
רשף: לא, לא, לא. תביאו (עוגת) סברינה מתל אביב.
הביאו סברינה במטוס מתל אביב.

"משהו הזוי", סיכם תמיר, "ובזה עסקו". תוכנית צה"ל למקרה של תקיפה מצרית בחצי האי סיני נקראה "שובך יונים". היא הייתה סודית ביותר והתבססה על הכוחות שהיו פרוסים במעוזים (המוצבים הקדמיים לאורך התעלה) ועל עתודת שריון בקווי התעוזים (המוצבים האחוריים). כוחות אלה נדרשו לסייע למעוזים במקרה של תקיפה מצרית. אף שזו הייתה תוכנית מגננה, היא התבססה על עקרון "אף שעל": לא נסוגים, בכל מחיר, משום עמדה. גם לא נסיגה טקטית.

בשבת ניתנה לגדוד פקודת "שובך יונים", והטנקים, על לוחמיהם, יצאו בצוהריים למשימות ההגנה בקו התעלה. חלקם הותקפו בתקיפות מהאוויר כבר בדקליות, וחלקם כשעשו דרכם לקו. בתוך חמש דקות הפך גן העדן לגיהינום.


הבוץ המצרי

הגזרה הצפונית הייתה אזור ביצתי של מלחה, ולכן נבנתה עליה רשת דרכים שזכו לכינוני "צירי פלסטיק". בדיעבד התברר שהיו אלה מלכודות מוות, שכן כל סטייה קטנה מהציר גרמה לטנק לשקוע בביצה.

"המח"ט, עם הניסיון הקרבי העשיר שלו, היה חייב לדעת שלדהור עם טנק בציר שלא ניתן לסטות ממנו, אפילו לא במטר, הוא מלכודת מוות", כועס דורון בן שמעון, כיום מדריך תיירים במקצועו. "הוא היה חייב להבין שלא ככה מכינים גדוד למלחמה. הוא, וגם לא אף אחד משאר המפקדים, לא נעמד מול הפיקוד הבכיר, הרים קולו, צרח ונעמד על הרגליים האחוריות שאסור ככה לצאת למלחמה, שהטנקים לא בנויים לסוג קרב שכזה ושרבים מהם יושמדו בניסיון לחבור לכוחותינו שבתעלה".ואכן כך קרה.

בן שמעון אומר כי ללוחמי הגדוד הייתה המלחמה כמו קרב אז'נקור שנערך ב־1415 בצפון צרפת, במהלך מלחמת מאה השנים בין צרפת לאנגליה. "יצאנו דוהרים כמו אותם אבירים, זקופים ויהירים בניצחונם, אך בסופה של המערכה, כשהתפזר האבק, 20 מחברי (חצי מהפלוגה) נשארו לעד בחולות הזהובים של סיני. כמה מחברי נפלו בשבי, מספר פצועים בגוף, וכל הנותרים בחיים לעד יהיו לכודים בתוך עצמם, עם הטראומה מהמלחמה ההיא".

הגדוד ספג מכה אנושה: 67 לוחמים נהרגו, רובם נפלו ביומיים הראשונים של המערכה. ל־18 מלוחמי הגדוד הוענקו צל"שים. עם הנופלים נמנה גם רב"ט דני גילת. אחותו, דפנה כהן בן שאול, זועמת בשמו ובשם כל הנופלים. "כשאמנון רשף פרסם את ספרו, הלכתי בהתלהבות לקנות אותו, וכשעיינתי בו חשכו עיני. יש לי השערה מדוע הוא מתעלם מהגדוד שהיה תחת פיקודו: הגדוד נתפס ככישלון, ורשף רוצה לספר סיפור של גבורה".

"במשך שנים", מציין סרוסי, "לא סיפרתי למשפחתי על המלחמה, כי נטעו בנו תחושת כישלון".

האירוניה היא שרשף ניסה בספרו להחזיר חוב של כבוד לחטיבה 14 שלחמה בגבורה בקרבות החווה הסינית. עד לפרסום ספרו זוהו קרבות החווה הסינית - מהקשים במלחמה - עם הצנחנים, ולוחמי השריון הודרו מהם. אך בדרכו לתיקון ההיסטורי עושה רשף עוול משלו ללוחמי גדוד 9.

לוחם אחר מהגדוד הוא בני בשן, שאחת לחודש מארגן בשביל ישראל סיורים שנועדו להנציח נופל אחר של הגדוד. "כששמעתי שאמנון עומד להוציא ספר על המלחמה, קראתי את הטיוטה וראיתי את חוסר התייחסותו הזועק לגדוד שלנו", הוא נזכר. "התקשרתי אליו וביקשתי ממנו שיתקן את אשר כתב לפני שזה יצא לדפוס. התחננתי לפניו שיתקן את חוסר ההתייחסות שלו כלפי הגדוד שנפגע כל כך קשה ביום הראשון אך שיקם את עצמו עוד במשך המלחמה והוקם מחדש במסגרת חטיבה 14. פניתי אליו בשם כל לוחמי הגדוד והמשפחות השכולות שהזהות עם החטיבה הייתה חשובה להם מאוד. אמרתי לו שזו הזדמנות אחרונה בשבילו לתקן את העוול שנעשה לגדוד, ורק לאחר 30 שנה הצלחנו לשקם את הקשר עם הלוחמים והמשפחות. אבל הוא נשאר בעקשנותו".

"אנחנו כואבים את העבר ומדברים על העוול שעשה לנו המח"ט", מוסיף סרוסי, "משום שיש לנו חובה מוסרית לנופלים, למשפחות השכולות ולאלה כמונו ששרדו את המלחמה".

המג"ד תא"ל יום־טוב תמיר מסר בתגובה: "אני לא רוצה לדבר על אמנון רשף. מבחינתי הוא לא הנושא. מה שחשוב בעיני הוא הזיכרון של גדוד 9. המוכנות של הגדוד הייתה מאה אחוז. הבעיה הייתה שהטילו על הגדוד משימה בלתי אפשרית להגן על גזרה כה גדולה. זכותו של רשף לכתוב מה שהוא רוצה. אני חשבתי שצריך היה לכתוב את זה אחרת. שלפחות היה מייחד בספרו פרק לגדוד שהיה שייך לחטיבה, גם אם נלחם במסגרת החטיבה המרחבית 275. אמרתי לו את זה לפני שפרסם את ספרו וגם לאחר מכן. אך הוא לא שמע לי. 'אמנון', אמרתי לו, 'אנשים נפלו עם תג החטיבה'. הוא השיב שזה לא משנה כי הוא לא פיקד על הגדוד במלחמה".

תגובת אמנון רשף: "כל מה שכתבתי היה נכון. כתבתי שהגדוד אינו קיים ולא נלחם. זו האמת. חבל לי מאוד שלאנשים כואב מה שכתבתי. לצערי, הגדוד לא נלחם בשורות החטיבה. ספרי עוסק בתולדות הלחימה במסגרת חטיבה 14. בחטיבה היו 18 גדודים שנלחמו במצטבר, וגדוד 9 לא היה אחד מהם. ספרי מתאר לחימה כרונולוגית מתגלגלת החל מ־9 באוקטובר. ב־9 באוקטובר הגדוד לא היה קיים. הזכרתי בספרי, גם אם במשפט, שלגדוד 9 הייתה היסטוריה מפוארת. שוב, צר לי שחלקם נפגעו מספרי, אך אני עומד על דעתי שלא היה מקום בספר להכניס את סיפורם ואת לחימת הגבורה שלהם. לי זה היה נראה אנכרוניסטי".

האם בדיעבד היית כותב את הספר אחרת?

"לא".

melmanyossi1950@gmail.com