לימודי התואר הראשון בתקשורת יצאו לדרך באוקטובר 1992, מעל פסגת הר הצופים ברוב פאר והדר. סטודנטים צעירים כמו דנה ויס התייצבו בהתלהבות בקמפוס. במקביל הגיעו לימודי התואר בתקשורת במכללה למינהל ואחר כך באוניברסיטת תל אביב, ועוד. עד אותה עת, התפיסה הרווחת בשורות האקדמיה הייתה שללימודי תקשורת מגיעים רק אחרי ספיגת רקע מוקדם ומבוסס בתחום ידע ספציפי כמו ספרות, מדע המדינה או פסיכולוגיה.

בשנים האחרונות נרשמת ירידה במספר הנרשמים לתארים בתקשורת. בד בבד, מספר המוסדות שמעניקים תארים כאלה זינק. עוד ועוד חוגים לתקשורת הצטרפו לנותני התארים, חלקם דו־חוגיים. מוסדות להשכלה גבוהה שאינם אוניברסיטאיים מעניקים תואר בוגר תמורת שכר לימוד הגבוה פי שלושה מהאוניברסיטה. ויש תחרות נוספת: הלימודים המעשיים שהצטרפו למרדף אחר הסטודנטים, לדוגמה הכשרה מעשית למנהלי רשתות חברתיות במשך חצי שנה. כך, מוסדות אקדמיים רבים מתקשים לגייס סטודנטים לתקשורת, מה שהוביל בין היתר לקשיים הכלכליים שבהם היה נתון בית הספר לעיתונאות "כותרת", שכמעט נסגר לפני שנתיים אך בסופו של דבר הוטמע בתוך החוג לתקשורת באוניברסיטת תל אביב. במכללה האקדמית נתניה עצרו לעשות חושבים; לא נפתחה שם הרשמה כלל ללימודי תקשורת בסמסטר הקרוב.

"יש בסך הכל כ־20 מוסדות שאפשר ללמוד בהם לתואר ראשון בתקשורת", אומר פרופ' יחיאל לימור, מרצה בבית הספר לתקשורת באוניברסיטת בר אילן. "זה המון. מדובר בגידול אדיר בתוך זמן קצר יחסית. לכאורה זה מעיד על גידול בשוק, אבל בפועל אנחנו עדים לשלושה תהליכים שמשפיעים על הירידה בביקוש: המשבר הכלכלי של אמצעי התקשורת, שחיקת השכר בגלל המצב הכלכלי והצערת הגיל של העוסקים בתקשורת כי שכרם נמוך יותר. צעירים מבינים שבעיתונות אין אופק מקצועי. גם לאתרי האינטרנט אין כמעט מודל עסקי שמאפשר העסקה בתנאים טובים.ללימודי התקשורת נוצרה תדמית של לימודים סקסיים וקלים. סטודנטים באים ללמוד תקשורת באקדמיה כדי לרכוש השכלה שתפתח להם דלת לתחום, אבל מגלים שהם לא מקבלים כמעט כלים מקצועיים והכשרה מקצועית. הם לא לומדים תקשורת, אלא את חקר התקשורת. אצל סטודנטים רבים, העובדה הזו גורמת לאכזבה. מצד שני, הרבה מאוד בוגרי תקשורת השתלבו בעשייה, פחות בעיתונות המעשית, יותר בתחומי פרסום ויחסי ציבור. שוק התקשורת נמצא במשבר בכל העולם: הנתונים על סגירת עיתונים בארצות הברית מבהילים. יש ירידה בתפוצה, בהכנסות, ואנחנו רואים שהשוק פחות ופחות מציע אפשרויות תעסוקה טובות. גם הטלוויזיות במשבר. למה צעיר שרוצה לפתח קריירה יצטרף למקצוע שאינו מתגמל מבחינה חברתית וכלכלית?".

"יש מגמה ברורה של ירידה בנרשמים", אומר פרופ' יריב צפתי, ראש החוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה. "אני הייתי סטודנט אחד מבין 120 במחזור הראשון של החוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה בשנת 1994. השנה הוא נפתח עם פחות מ־40 סטודנטים. בהשוואה לשנה שעברה, אנחנו נמצאים בעלייה של אחד. לפחות עצרנו את הירידה".

עמד בפני סגירה. בית הספר כותרת. צילום: CC BY-SA 3.0

למה אתה מייחס את הצניחה הזו?

"לשלושה גורמים: הראשון, ירידה במעמד העיסוק העיתונאי. זה קשור בשיח ביקורתי כלפי התקשורת ובכך שקרנם של מקצועות אחרים עלתה. ההייטק תופס מקום הרבה יותר משמעותי בעולם השאיפות של צעירים, אבל זה מתבטא לא רק בהתעניינות ובהרשמה. בסקרים שנערכו בשנים האחרונות עלה שרק 22% מהמבוגרים היו רוצים שבנם או בתם יהיו עיתונאים. הגורם השני הוא שבתקשורת מרבים לדבר על סגירה או על חששות לסגירה של ארגוני תקשורת, של פיטורים. אין בולטות דומה בידיעות על פתיחה או התרחבות. העיסוק העיתונאי נשחק מבחינת תנאי העסקה ושכר, אבל זה לא נכון שאין עבודה. הגורם השלישי הוא אופנות ותפיסות מתחלפות. כל דבר שפעם היה הכי מגניב, מפנה את מקומו לדברים הבאים. פעם זה היה סוציולוגיה ומדע המדינה, אחר כך תקשורת ומשפטים. אבל היום הסטודנטים אצלנו מייצגים את הרבדים של החברה הישראלית הרבה יותר מאשר בעבר. הם מגיעים מכל המגזרים".

המודל הרזה

נחזור עשור אחורה, לשיא של לימודי התקשורת. "הביקוש היה עצום. הייתה התעניינות רבה מצד הסטודנטים, התחום נחשב אטרקטיבי וזוהר והלימודים בחלק מהמקרים נחשבו כמכווני תעסוקה", אומרת ד"ר אורנית קליין־שגריר מהחוג לתקשורת ופוליטיקה במכללה האקדמית הדסה. "היה גם ביקוש גדול למרצים בתקשורת, וכמעט כל מי שסיים דוקטורט בתקשורת מצא עבודה די בקלות. חלק קטן של הסטודנטים התעניין במחקר תקשורת, כל השאר שאפו להשתלב בתעשייה: עיתונות, טלוויזיה, פרסום, דוברות ויחסי ציבור. רבים הצליחו גם למצוא עבודה".

לימודי תקשורת במכללה למנהל. צילום: אבשלום ששוני

אלא שמאז המפה התקשורתית השתנתה, בדגש על שני העשורים האחרונים: האינטרנט פרץ לחיינו. שינה את הרגלי צריכת התקשורת וגרם לכך שהמודלים העסקיים הוותיקים של תקשורת ההמונים, כמו עיתון, רדיו וטלוויזיה, כבר לא מצליחים להחזיק את המערכות הגדולות, וכולם מצטמצמים.

"יש מחקר בעולם על ההשלכות של חוסר ביטחון תעסוקתי של עובדי תעשיית התקשורת", אומרת קליין־שגריר, "על הנכונות שלהם לעבודת חינם, על הגיל שהולך ויורד וגם על הסטרס שהם חווים. נכון, במקביל צמחו פלטפורמות אחרות ליצירת והפצת תוכן, כמו עיתונות עצמאית ויוטיוברים, אבל המודל העסקי של רוב היוזמות האלו לא פוצח עדיין. את כל אלה הבינו גם הצעירים שרוצים ללמוד תקשורת. הם רוצים מקצוע, רוצים מיומנות שתסייע להם בעולם העבודה, ולכן גם חוגי התקשורת עצמם עוברים שינוי והתאמה למפה החדשה. למשל תקשורת צילומית: חוג ותיק ומצוין במקור לצילום הותאם לעולם הדיגיטלי: צילום סטילס ווידיאו, עריכה, סאונד, הבנת העולם הדיגיטלי ועוד. החוג לפוליטיקה ותקשורת מכשיר את הסטודנטים לאו דווקא לעבודה בתעשיית התקשורת, אלא גם מעניק מיומנויות להשתלבות בעולם הפוליטי: דוברים, אנשי יחסי ציבור, יועצי תקשורת, דיפלומטיה ציבורית. בשני החוגים הסטודנטים עוברים סטאז' בשטח, כדי שילמדו את התחום וגם ייצרו קשרים שיסייעו להם בעתיד".

פרופ' צפתי מסכים ומונה את דרכי ההתמודדות בחוג שבראשותו: "בתוכנית הלימודים אנחנו שמים יותר דגש על תכנים שקשורים למקצועות שאינם עיתונות, ומתאימים את עצמנו לעידן המידע ותכנים שיותר קשורים למקצועות התקשורת המגוונים. אם פעם סדנת כתיבה עיתונאית הייתה סדנת הדגל, היום יש עוד דברים כמו שיווק ופרסום באינטרנט. בקורס קליניקה תקשורתית לומדים על קידום ושיווק באמצעות מדיה חברתית. גם המגזין של החוג עבר מפרינט לאונליין, והסטודנטים לומדים לא רק איך לכתוב אלא גם איך לשווק את הכתבה ברשת. מקצועות התקשורת נלמדים תוך כדי עבודה והתפקיד שלנו הוא לתת את הכלים הבסיסיים. כתיבה עיתונאית, עריכת וידיאו, אלה דברים שקשורים למגוון מקצועות. דובר צריך לערוך ולצלם. עיתונאי היום צריך להחזיק מצלמה כי אין כסף להעסיק צלם. אנחנו מנסים לתת את המיומנויות הכי חשובות מבחינה פרקטית, אבל התיאוריות לא פחות חשובות. הן נותנות ידע מעמיק, הבנה והקשר".




מי צריך תעודה?

יואב מלמד, מייסד ומנהל "משרות הייטק ושיווק ללא ניסיון", קהילת חיפוש העבודה הגדולה ביותר בפייסבוק, רואה בוגרים טריים שפוגשים מהר את שברו של החלום. "הם לרוב מחפשים הסבה מקצועית קצרה של כמה חודשים למשהו ריאלי יותר, או משפרים מיומנויות באקסל ובאנגלית כדי להשתלב בתפקידי ג'וניורים בתעשיית האדטק המשגשגת", הוא אומר. "פעם, כדי לעסוק בעיתונות או בפרסום, צעירים היו נרשמים ללימודי תואר ראשון בתקשורת.

אלא שכיום, כל אזרח עם מצלמה בסמארטפון הוא עיתונאי חוקר מזדמן, וכל גולש בפייסבוק עם פוסט נוקב והרבה חברים יכול להפוך ברגע לשיחת היום או לאושיית רשת. כך אין שום התאמה בין ההשכלה הרלוונטית לבין הקריירה המקצועית באינספור תחומים, ובתקשורת במיוחד. יש הרבה יותר מדי נשים שבחרו בהשכלה אקדמית בתקשורת כדי להתפרנס כמו יונית לוי, ומרוויחות בפועל כמו מי שמנקה לה את השולחן באולפן. זה קורה כי מדובר בתואר ראשון שכל מהותו סימון וי על דרישת חובה של כל מעסיק. מדובר בחלק מנורמה חברתית מנותקת שבגללה הפכנו להיות מהמדינות המובילות בעולם באחוז אקדמאים מכלל האוכלוסייה. תואר בתקשורת לא נותן היום כלום, ואני אומר את זה מניסיון אישי. כדאי מאוד להגיע לשלב שליחת קורות החיים עם משהו ביד. ניסיון מעשי משירות צבאי בגלי צה"ל, עיתון 'במחנה' ודובר צה"ל, או לייצר תיק עבודות עצמאי".

ד"ר קליין־שגריר, העבודה נלמדת תוך כדי תנועה, אז אולי אין צורך בלימודי תקשורת?

"כמו בהרבה תחומים, גם בתקשורת לעובדים חדשים יש הרבה מה ללמוד תוך כדי עבודה. אבל בהנחה שהלימודים תואמים את עולם העבודה, בוגרים כאלה ישתלבו יותר בקלות וגם יביאו ערך מוסף לארגון שיקלוט אותם. מעבר לכך, בוגרי לימודי תקשורת מקבלים יכולות כמו חשיבה ביקורתית והבנה של האינטרסים בסביבה התקשורתית ושל המפה הפוליטית שרק יסייעו להם. כל סטודנט בכל תחום חייב ללמוד לפחות קורס אחד בתקשורת במהלך לימודיו. אי אפשר להתנהל היום בעולם בלי להבין תקשורת".