כשהדלת נפתחת, ובנות השירות הלאומי נכנסות אלי הביתה - זה כמו קרן אור שנכנסת לבית", אומרת אליס סעדון, בת 85 מקריית גת, שגרה בגפה זה שלוש שנים מאז פטירתו של בעלה. עיניה של סעדון כבר לא מתפקדות כמעט. המטפלת שלה היא זכאית מהביטוח הלאומי מגיעה ארבע פעמים בשבוע, לשעתיים בכל פעם. את שאר הזמן היא מעבירה מול הטלוויזיה. כשבנות השירות הלאומי, השותפות לפרויקט "והדרת", מגיעות לביתה פעמיים בשבוע, השמחה בלבה גואה. "זה משהו לא רגיל", היא מספרת. "אני מחכה להן. אנחנו עושות הרבה דברים ביחד: מכינות אוכל, חוגגות את החגים, מדברות. אם חסר לי משהו, הן הולכות לקנות. הן לא עושות צבא, אבל עושות משהו חשוב ומסורות אליו מאוד".
"והדרת" הוא פרויקט שמפעילה עמותת מטב, ביוזמת ובשיתוף המשרד לשוויון חברתי. במסגרת הפרויקט, שמתנהל זו השנה ה־11, 640 מתנדבות ומתנדבים שעושים שירות לאומי מגיעים לכ־5,000 אזרחים ותיקים. "המטרה של הפרויקט היא לתת מענה חברתי לקשישים באמצעות מתנדבי השירות הלאומי", אומרת נתנאלה רויטמן, מנהלת התוכנית במטב. "מה שעומד מאחורי הפרויקט הוא נושא הבדידות בקרב הקשישים. לא צריך להיות חוקר דגול כדי להבין שקשישים מתמודדים עם בדידות גדולה. לא מדובר רק בקשישים עריריים בלי משפחה, אלא גם באנשים שיש להם משפחה וילדים שלא מגיעים לבקר אותם או שמגיעים מספר מועט של פעמים. יש קשישים שמוגבלים פיזית ולא יכולים לצאת וליהנות מהקהילה, או שמתנכרים להם או שלא מבינים ללבם. דרך הצעירים שמגיעים ומשוחחים איתם, יוצאים ומבלים איתם והולכים איתם לשוק לקנות מצרכים, מבשלים בבית או מלמדים אותם יישומי מחשב, הקשישים יוצרים קשרים וחווים את עצמם יותר משמעותיים ופחות בודדים".
"הבדידות היא הבעיה הכואבת ביותר שעמה מתמודדים קשישים", אומר ליאור שטרסברג, מנכ"ל עמותת מטב. "אנחנו במטב מיישמים הלכה למעשה יום־יום את הביטוי 'אל תשליכני לעת זקנה' באמצעות מערך שלם של שירותים, יוזמות ופרויקטים שכולם מיועדים להקל על בדידותם של הקשישים. פרויקט 'והדרת' הוא חלק ממערך זה, ואנחנו גאים בו במיוחד".
"זה פרויקט מבורך", אומרת גאולה ערבה (75), תושבת כפר מימון ואלמנה זה שלושה חודשים. "כשבנות השירות באו אלי ושאלו אם אני מעוניינת להשתתף בפרויקט - הסכמתי. בטח שהסכמתי. הן מגיעות אלי הביתה פעמיים בשבוע, אנחנו משוחחות, אוכלות ועושות פעילויות ביחד. זה יפה מאוד. בסוף השנה שעברה יצאנו לטיול משותף בחוף הים. כמה זמן לא הייתי בים. התקרבנו לאט למים, בת השירות המקסימה ניצן החזיקה אותי וטבלנו את הרגליים במים. זה היה בוקר יפה ונעים".
בכמו כן, עמותת מטב יזמה גם את הפרויקט "מחזירים אהבה", שבמסגרתו היא קוראת לציבור הרחב לבקר אדם מבוגר.
מתכונים מתוניסיה
פרויקט "והדרת" מקיף שלושה מגזרים בחברה הישראלית: המגזר הכללי, שאליו מגיעות בעיקר בנות שירות לאומי מהמגזר הדתי־לאומי, המגזר הערבי והמגזר החרדי, שאליו מגיעים בעיקר בני השירות הלאומי. "במגזר הכללי והערבי מדובר בבנות בגילי 18־22 שמקדישות לתוכנית 40 שעות שבועיות, ובמהלכן הן מבקרות שמונה קשישים בשבוע", מספרת רויטמן. "יש קשישים שמגיעים אליהם פעמיים בשבוע. במגזר החרדי מדובר בביקור של ארבעה קשישים בשבוע".
לדבריה, למרות השוני בין שלושת המגזרים, המכנה המשותף לכולם הוא הבדידות. "אף על פי שחשבתי שבחברות מסורתיות נראה פחות בדידות, מכיוון ששם חיים כמה דורות יחד, גם שם יש בדידות רבה", מספרת רויטמן. "במגזר הערבי, למשל, יש שגרים באותו בית: למטה ההורים המבוגרים, למעלה הילדים ובקומה העליונה הנכדים. מה צריך יותר מזה? אך יש מצבים שהילדים לא עוברים דרך הדירה של הסבתא ולא רואים אותה בכלל, והיא יכולה לסבול ממחלות ומבדידות, ולא תמיד מתייחסים אליה. במגזר החרדי יש קשישים שמוגבלים בתנועתם, וקשה להם ללכת לבית הכנסת".
חלק מהפרויקט כולל הגשמת חלומות לקשישים, רעיון שנהגה לפני שלוש שנים ומאז קרם עור וגידים. "זה יצר דברים מקסימים", מספרת רויטמן. "הייתה קשישה שחגגו לה יום הולדת בפעם הראשונה בחיים, הייתה קשישה שעשו לה הפרשת חלה כי הבת שלה הייתה חולה, היו קשישות שלקחו אותן לכותל ואחת שרצתה לצפות בהצגת תיאטרון. בעזרת בנות השירות נפגשו שתי קשישות, אחת מהדרום והשנייה מצפון הארץ, לאחר שלא התראו במשך 40 שנה. קשישה אחרת, שמעולם לא נסעה ברכבת, הגשימה את החלום בעזרת בת שירות. זה היה מדהים בשבילה. במקרה מרגש אחר סייעה בת שירות ליצור קשר בסקייפ עם נכדיה של קשישה שמתגוררים בחו"ל והיא מעולם לא ראתה אותם".
גם סעדון זכתה להגשים חלום, וסיפרה בתוכנית רדיו קהילתית בעיר מגוריה את תולדות חייה. "אליס הראתה לי את תעודת הניצולה שלה וסיפרה לי את סיפור השואה של יהודי תוניסיה שלא הכרתי בעבר", מספרת שיראל שארף (20) מחולון, בת שירות לאומי שסיימה את שנת השירות השנייה שלה בקריית גת. "לכבוד יום השואה, היא באה לאולפן והתארחה בתוכנית שהגשתי שנקראה 'עושות שירות'. זו בעיניי הייתה התמצית של שנת השירות".
"לא מספיק מדברים על התקופה הזו", מוסיפה סעדון. "אומנם זה לא היה קטסטרופה כמו באירופה, אבל גם יהודי תוניסיה סבלו מהגרמנים".
לדברי שארף, החלומות של הקשישים לא גדולים במיוחד. "הם לא מחפשים רגעי שיא או שואו", היא אומרת. "הרצון שלהם הוא שיהיה מישהו לצדם. הייתה לי קשישה שכששאלתי אותה מה היא רוצה, היא אמרה שאראה לה פרקי תהלים, כי היא לא ידעה לקרוא. מישהי אחרת רצתה להגיע לקבר הבאבא סאלי בנתיבות, אז לקחתי את האוטו של ההורים שלי ונסענו לשם יחד. היא מאוד שמחה".
סעדון זכתה להגשים באמצעות שארף חלום נוסף: לקבל חוברת שבה מאוגדים המתכונים שלה מהמטבח התוניסאי. "אליס בשלנית מעולה", אומרת שארף. "היא הייתה יכולה בקלות לפתוח מסעדה. אז כשבישלנו יחד, אספתי את כל המתכונים, צילמתי אותה במטבח ויצרתי ספר שיש בו גם את הסיפורים שלה. זה משהו שיישאר לילדים ולנכדים שלה תמיד".
מהשוליים למרכז
רויטמן מדגישה שהפרויקט מסייע גם לחיזוק התדמית שיש לצעירים על הזקנה. "אחת מתופעות הלוואי החיוביות שיש לפרויקט הזה היא הקשר בין הדורות", היא אומרת. "בתחילת כל שנה אנחנו עורכים סדנאות לבני ובנות השירות ומגלים שהצעירים הללו, שבחרו מראש להגיע לפרויקט שקשור לקשישים, מחזיקים עמדות לא תמיד חיוביות כלפי הזקנה. הם רואים את הקשיש בצד החולה והמסכן והנזקק. הם מפחדים שההורים שלהם יגיעו לשם או שהם עצמם יהיו שם. אך לאורך השנה פתאום הם רואים את הזקנים בעין אחרת. המטרה היא לקרב את הזקן מהשוליים החברתיים למרכז, וככל שהצעירים מכירים את הקשישים ופוגשים באופן בלתי אמצעי את הזקנה, זה יוצר שינוי חברתי. התחלנו בכך, אבל יש עוד דרך ארוכה".
"אני ממש כמו הנכדה של הקשישים שבהם טיפלתי", מעידה שארף. "הם פינקו וגידלו ושיתפו אותי בדברים שהם לא יכולים לשתף את המשפחות שלהם. הייתי אוזן קשבת בשבילם, וקיבלתי מהם כל כך הרבה. חושבים שהם זקנים ולא מבינים, וזה משהו שלא קל להם לחוות. כשהייתי שם בשבילם זה נתן להם המון".
"יש לנו חובה מוסרית ראשונה במעלה כלפי האזרחיות והאזרחים הוותיקים שלנו, האבות והאמהות המייסדים של העם בישראל", אומרת השרה לשוויון חברתי, ח"כ גילה גמליאל, שכאמור משרדה יזם את הפרויקט. "המיזם הייחודי הזה הוא ההוכחה לכך שאין גיל להגשמת חלומות. עד כה הצלחנו להגשים משאלות לעשרות רבות של חולמים, ואנו תקווה כי מעגל החלומות יוסיף להתרחב. זו זכותם של האזרחיות והאזרחים הוותיקים, זוהי חובתנו כחברה וכמדינה".
"בימים של חורף, כשקר בחוץ, טוב שיש אדם לידך שמדבר ומחמם לך את הלב", מסכמת סעדון. "אני מכוסה טוב, אבל הלב צריך להתחמם עם מילה טובה, אנקדוטה יפה ומשהו שיגרום לאדם להרגיש טוב עם עצמו".