הזיכרון הראשון של אביאל גור אריה (25) הוא מגיל 6. עד שם הכל מחוק. הוא גדל בצפון הארץ במשפחה קשת יום, בן זקונים בין שישה ילדים. "עד היום אני לא זוכר את רוב הילדות שלי", הוא אומר. "אני יודע שזה מפני שעברתי המון דברים וגם חוויתי וראיתי דברים מאוד קשים כילד, והזיכרון מדחיק. אני זוכר בית רועש, תמיד יש צעקות ואווירה שלילית. אמא חולה ומתוסכלת מהמצב שלה. חלק מהאחים בפנימיות וכפרי נוער, אחד מסובך לגמרי בדברים גדולים והמצב הנפשי גרוע. זה כמובן משליך עלינו".



כשהיה בן 3 נפטר אביו. עם בית מפורק ואמא חולה, אחד מאחיו לקח את הפיקוד. "הבית תמיד היה אלים והיו קשיים גם עם אבא שלי, שהיה אדם גדול ומפחיד, זכרו לברכה", הוא מספר. "אחי הגדול הושפע מזה והבית הפך להיות עוד יותר אלים. הייתי מפחד לישון בבית. מצד אחד הוא היה דמות האבא הטוב ומצד שני מאוד אלים. כמו הדמויות בסרטים שמשתנות בשנייה אחת. דמות מפחידה, מאיימת ולא צפויה. עונש כמו לכתוב 10,000 פעם 'אני אעשה שיעורים כל יום' או פתאום לחטוף סטירה. הנחמה שלי הייתה שאולי יום אחד משהו יקרה לי ואני אמות. אמרו לי : 'לך ללמוד בבית הספר', אבל לא אפשרו לי בכלל ללמוד. מה שראיתי היה בעיות כלכליות, רגשיות וחברתיות, אפילו לבר המצווה מישהו תרם לי סנדלים. תמיד חייתי בחסר. היו לי התפרצויות זעם וזה התבטא מעבר לבעיות רגשיות וחברתיות. הכל התערבב לי מאוד. הבנת הנקרא והנשמע השתבשה. אפילו את סדר העונות לא ידעתי עד גיל 15. בערך באותו גיל, העובדת הסוציאלית שלחה אותי לכפר הנוער נירים". 
 
כשהיה בן 19.5, נפטרה אמו של גור אריה והוא הפך ליתום ולחייל בודד. "ידעתי שאם לא אסיים צבא, אוותר לעצמי כי ארחם על עצמי. זה לא עניין של כוחות נפש, זה עניין פנימי, שבעבע בי כל הזמן", הוא אומר, "אני לא מאחל לאף אדם בעולם לעבור את מה שעברתי. היום אני גאה להגיד שזה מאחוריי. סיימתי כמצטיין פנימייה ומצטיין בית ספר. התגברתי על כל הבעיות, התגייסתי בתור חייל בודד, עם המון קשיים. מצד אחד אמא חולה זקוקה לי בבית, בלי תמיכה מהאחים שלי, מצד שני אביאל, שרוצה להגשים את עצמו ואין אפילו מי שישאל אותו בבית מה שלומו ואכפת לו ממנו. עבדתי כחייל בשעות אכזריות בשתי עבודות, עד שתיים־שלוש לפנות בוקר. רוב הכסף הלך לתשלום חובות בבית. מה שנשאר, אם נשאר, היה כדי להשלים את החסר מהילדות".


אביאל גור אריה. צילום פרטי
אביאל גור אריה. צילום פרטי




לעתיד טוב יותר
 
גור אריה הוא מיוזמי עצומה שנפתחה לאחרונה תחת הכותרת "תנו עורף לצעירים חסרי העורף". "יש לנו רק עשרה ימים להציל אלפי ילדים, נערים ונערות מגורל מר: הם כבר נזרקו, נזנחו, הוצאו מבתיהם פעם אחת בגלל הורים שהתעללו בהם או הזניחו אותם – ובגיל 18 הם נזרקים פעם נוספת", נכתב בעצומה. "הפעם על ידי המדינה שמפסיקה ברגע אחד לדאוג להם”. היעד: איסוף 10,000 חתימות כדי שח"כ קארין אלהרר (יש עתיד) תוכל לצרף אותן להצעת חוק סיוע לצעירים חסרי עורף משפחתי, התשע"ה־2015, שאותה היא יוזמת. ההצעה הונחה על שולחן הכנסת ביולי 2015 ותעלה ביום ראשון הקרוב בוועדת השרים לענייני חקיקה. על ההצעה חתומים חברי כנסת מכל הסיעות: אורלי לוי־אבקסיס, מרדכי יוגב, יעל גרמן, רויטל סויד, מיקי לוי, עפר שלח, תמר זנדברג, שלי יחימוביץ, יעקב מרגי, אורי מקלב ועוד. 
 
מטרת הצעת החוק, שנוסחה בסיוע הקליניקה לשינוי חברתי במרכז האקדמי למשפט ולעסקים, עמותת "מקום" וצעירים שחוו על בשרם את הטלטלה המתמשכת, היא לאפשר לצעירים חסרי העורף המשפחתי להשתלב בקהילה ולחיות חיים של שוויון ועצמאות, באמצעות קביעת סל שירותים דינמי וגמיש, אשר יותאם לכל צעיר לפי צרכיו ולפי השלב שבו הוא נמצא בחייו. הפנימייה, או העמותה האחראית על האומנה, תכין עבור כל צעיר תוכנית מעבר אישית, אשר תיתן לו כלים ליציאה מהמסגרת, לרבות הקניית כישורי חיים בסיסיים ומידע על זכויות וחובות. לקראת עזיבת המסגרת, הצעיר יהיה זכאי לפנות לוועדה מקצועית שיחד עמו תקבע תוכנית שילוב אישית, המותאמת לצרכיו. התוכנית תורכב מפריטים המנויים בתוספת לחוק, והיא עשויה לכלול ליווי וחונכות, סיוע בדיור, סיוע בהשלמת השכלה ורכישת השכלה גבוהה, סיוע בשילוב בשוק העבודה וכן סיוע חירום לרכישת מזון וביגוד. 
 
"צריך לקחת את אותם נערים ונערות בודדים ולהבין שהזוי לחשוב שאדם שהוא בודד בעולם יוכל להסתדר לבד מגיל 18", אומר גור אריה. "הייתי שמח אם הייתי נער פנימייה והיית מחזירה אותי אחורה, לדעת שמחכה לי עתיד טוב יותר. זה נותן לך שקט נפשי. אתה יכול להיות רגוע: אתה לא הולך לרחוב, יש לך דחיפה ועזרה. מי יודע, אולי אם הייתה לי העזרה הזו, לא היו לי הלחצים הכלכליים והנפשיים שהם הדבר שהכי משפיע על אנשים, והחיים שלי היו נראים אחרת. היום אני עדיין רודף אחרי מלגה ללימודים, לשנה אחרונה בתואר במינהל עסקים במכללה באור יהודה. פעם אחר פעם אני נתקל בדחיות של משרד החינוך וגורמים נוספים. אפשר לחשוב שמשהו בחיים שלי השתנה באופן מהותי ושאני לא צריך עזרה".

נרקיס דוגמוש . צילום מסך חברת פרו בון
נרקיס דוגמוש . צילום מסך חברת פרו בון
 
דבר בשאיפות של נרקיס דוגמוש (22), המצולמת בסרטון המלווה את העצומה שהייתה שותפה בניסוחה, אינו מרמז על עברה. היא לומדת במכינה של מכללת לוינסקי לקראת תואר, עובדת בעבודות מזדמנות וחולמת ללמוד משפטים ולהיות פוליטיקאית. בצבא שירתה כלוחמת בקרקל ושם קיבלה סיוע, אבל עד הגיוס נעה ונדה ממקום למקום. קצת לפני כיתה א' הוצאה מביתה לפנימיית "בית טף" בשל מחסור כלכלי, בבית עם אם שגידלה את שמונת ילדיה בדוחק. בתום לימודיה בכיתה י"ב, עמדה עם המזוודות בתחנת אוטובוס. כשכל חבריה פוזרו לבתיהם, היא נשארה לעמוד שם לבד ושאלה את עצמה לאן היא הולכת עכשיו. לולא משפחת כהן, המשפחה המארחת מקיבוץ שדות ים, היה נגזר עליה לשוטט ברחובות שמונה חודשים, עד הגיוס. 
 
"אותה מדינה שהוציאה אותי מהבית בגלל שהוא לא היה כשיר, בגיל 18 פשוט נטשה אותי וציפתה שאחזור לאותו בית שהוציאו אותי ממנו. זה הרי לא הגיוני", היא אומרת, "איך אני מסתדרת היום? עובדת, לומדת, מנסה לדשדש בין משכורת למשכורת. נתתי שלוש שנים מחיי, הייתי לוחמת, ציפיתי להבנה מהמדינה או לאיזשהו סיוע, בתוך מערך הישרדות מאוד קשה. אחרי הצבא הכאפה שקיבלתי הייתה יותר חזקה מאשר אחרי הפנימייה. זו חוויית נטישה שחוזרת על עצמה. אחרי הצבא אין שום מסגרת שיכולה להכיל אותך. זו השנה הכי קשה שהייתה לי בחיים. יהיו מי שיסתכלו על זה ויגידו: 'היא בת 21, יכולה להסתדר', אבל אף אחד לא יודע מה זה באמת. אף אחד לא בוחר להיוולד למציאות מסוימת. אתה נולד לתוכה. אני מעריכה את אמא שלי, אבל אני צריכה לעזור לה היום. היא לא אשמה בדבר ואני מנסה לשבור את הרצף. לכולנו מגיעה הזדמנות לשבור את הרצף". 


דרך עצמאית ללא הכוונה 

גור אריה ודוגמוש הם שניים מיני רבים. אוכלוסיית הצעירים חסרי העורף המשפחתי בישראל מונה בין 1,300 ל־2,600 צעירים. בכל שנה מצטרפים אליהם כ־300 צעירים נוספים. כיום אין חוק המחייב את המדינה לתת סיוע לצעירים חסרי עורף משפחתי. ההגדרה "חסרי עורף" מתייחסת למי שגדלו במסגרות השמה חוץ־ביתיות (פנימיות ומשפחות אומנה) מכיוון שננטשו או התייתמו בילדותם. חלקם הוצאו כילדים מבתיהם על ידי משרד הרווחה והשירותים החברתיים, מכיוון שהמשך השהות בבית משפחתם עלול היה לפגוע בהם. נוסף להם, ההצעה מתייחסת לצעירים שעוזבים את בתיהם לקראת גיל 18, ובהיעדר מסגרת מתאימה, מוצאים פתרונות דיור זמניים או גרים ברחוב. 
 
"כשצעירים שמגיעים מרקע מורכב ונושאים עמם קשיים אישיים ומשפחתיים מגיעים לגיל 18, המדינה מפסיקה את התמיכה בהם והם נאלצים לצאת לדרך עצמאית ללא הכוונה אישית, קורת גג או תמיכה כלכלי", נכתב בהצעת החוק. "מקצת מהצעירים מוצאים מענה חלקי לצורכיהם באמצעות עמותות וארגונים חברתיים, אך רובם נמצאים בסיכון אמיתי לשלומם". 
 
יש לציין כי בשנת 2003 הגישה הוועדה לבחינת עקרונות יסוד בתחום הילד והמשפט ויישומם בחקיקה (ועדת רוטלוי) דוח מיוחד בנושא. הוועדה המליצה להסדיר את אחריות המדינה וחובותיה כלפי הצעירים בחקיקה. צוות עבודה בין־מגזרי, שפעל במסגרת השולחן העגול הממשקי במשרד ראש הממשלה, קבע כי צעירים בסיכון, חסרי קורת גג וחסרי עורף משפחתי, לרבות בוגרי מסגרות השמה חוץ־ביתיות, מהווים קבוצה פגיעה במיוחד באוכלוסייה, שניתן לנבא כי תתקשה במשימות החיים התואמות לגילם. כתוצאה מכך, נגרם נזק ישיר לצעירים עצמם, הצפויים להפוך לדור נוסף של מצוקה ועוני, ובה־ בעת לחברה שבה הם חיים, העתידה להתחייב בתשלום קצבאות לצעירים אלה ולילדיהם. במקום להפוך למשאב התורם לפיתוח החברה, הופכים צעירים בסיכון לבעיה ולנטל עתידי על כתפיה. 

ח"כ קארין אלהרר. צילום: פלאש 90
ח"כ קארין אלהרר. צילום: פלאש 90
 
ומה במדינות אחרות? בארצות הברית קיימת חקיקה פדרלית החל משנת 1986, המגדירה תמיכה כלכלית ודאגה לצורכי צעירים בוגרי מסגרות השמה מעל גיל 18. חקיקה חדשה (Foster Care Independence Act 1999), הגדילה משמעותית את המימון הממשלתי ואת חובות המדינה כלפי הצעירים עם הקצאה של תקציבים לטובת השלמת לימודים, הכשרה מקצועית, הפניה לתעסוקה, רפואה מונעת, דיור, ייעוץ פסיכולוגי ועוד. גם בבריטניה חובות ואחריות המדינה כלפי צעירים חסרי עורף משפחתי מעוגנות בחקיקה (The Children Act 1989) והורחבה בשנת 2000.

החוק מחייב רשויות מקומיות להכין צעירים לעזיבת הטיפול החוץ־ביתי ולסייע להם לאחר העזיבה, לרבות בתחומי התמיכה והייעוץ, הדיור, ההשכלה והכלכלה. החוק בסקוטלנד דומה במהותו לחוק הבריטי, ובבסיסו התפיסה המכירה באחריות ההורית של הרשויות כלפי צעירים חסרי עורף משפחתי. מכאן אחריות הרשויות לדאוג לצעירים בתחומים כמו סגנון חיים, חיי משפחה, בריאות ורווחה, לימודים ועבודה, מגורים, תמיכה כלכלית ומיצוי זכויות. 
 
"מבחינתי זו הצעה שעשויה להביא לא רק לשיפור משמעותי לחסרי עורף משפחתי, אלא להציל צעירים", אומרת ח"כ אלהרר. "לאורך השנתיים האחרונות שבהן אספתי את המידע, פגשתי עשרות רבות של צעירים וצעירות ושמעתי על מקרים שבהם לא הייתה תמיכה. צעירים וצעירות נפלו לזנות, לעוני, לחיים ברחוב. ההצעה הזו, באמירה הכי פומפוזית ועם זאת הכי נכונה, היא לתת להם שוויון הזדמנויות, וזה לא קיים עבורם היום. מי שמצליח, זה כנגד כל הסיכויים. זה כי שיחק לו המזל, כי היה לו מישהו. רבים מדי, טובים ומצוינים, לא זוכים במזל הזה. בסופו של דבר, אנחנו מבינים לגמרי שזה רווחי לחברה. אנחנו מונעים את הצורך של אנשים להיות תלויים בקצבאות, בשירותי הרווחה, אנחנו מאפשרים להם לפרוש כנפיים ולעוף".