"בעלי היה מרביץ לי וגם לאחד הילדים", מספרת שרון (שם בדוי, 30). "סבלתי את זה במשך ארבע שנים, והייתה לי תקופה מאוד קשה. בסופו של דבר הלכתי לעובדת הסוציאלית, והיא הביאה אותי למקלט לנשים מוכות. בהתחלה היה לי קשה במקלט, כי לא הכרתי כלום, והייתי צריכה להסתגל להכל מחדש. למדתי במקלט הרבה דברים, וכיום יש לי יותר ביטחון אישי מהרבה בחינות. יש לי כבר חברות כאן, וגם נשות הצוות הפכו לחברות שלי".



לרגל יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים, שיצוין מחרתיים, אני פוגשת את שרון במקלט החדש לנשים מוכות של עמותת "לא לאלימות", שנפתח לפני ימים ספורים במרכז הארץ, בלב שכונת יוקרתית. אני משוחחת עמה בזמן שהיא שותה במטבח את הקפה של הבוקר לצד פרוסת עוגה. בימים הקרובים היא תעזוב את המקום, לאחר חמישה חודשי שהייה במקלטי העמותה, ותעבור למסגרת המשך. לצדה בשולחן יושבת נורית (שם בדוי), גם היא בשנות ה־30 לחייה. נורית, שעסקה בעברה בתחום החינוך, נמצאת במסגרת של מקלט מזה ארבעה חודשים. לאורך כמה שנים סבלה מאלימות מילולית מצד בעלה. "רגע לפני שהתחילה האלימות הפיזית, ברחתי", היא מספרת. "בעלי היה אומר לי שאני לא שווה כלום, שהוא יכול למצוא מישהי יותר טובה ממני, שאני קטנה לעומתו. ניסיתי לסחוב איכשהו, חשבתי שזה יעבור, עד שהגיע האיום הממשי".



מה הוא אמר לך?


"שכדאי שאחשוב על החיים שלי, ושיכול להיות שבוקר אחד לא אתעורר. ואז באמת חשבתי, הלכתי לרווחה במקום מגורי, והם ישר הפנו אותי למקלט. בחודש הראשון היה לי קשה מאוד להסתגל, וגם לילדים שלי, שהיו צריכים להסתגל לילדים הנוספים ששוהים במקלט, היה לא קל".



בעודה מדברת, מנהלת המקלט מביאה בידיה את התינוקת שנולדה לנורית לאחרונה. "לאט־לאט התאקלמתי פה", מחייכת נורית. "עכשיו אני מרגישה יותר בטוחה. אומנם תינוקת שגדלה בתוך מקלט זה לא דבר פשוט, אבל בעוד כשלושה חודשים אוכל כבר לצאת מפה. מצד אחד, אני רוצה לצאת, כי אני רוצה עצמאות. מצד שני, במקלט אני מרגישה בטוחה".



מאחורי הקמת המקלט החדש עומדת כאמור עמותת "לא לאלימות", שהוקמה על ידי רות רזניק - כלת פרס ישראל על מפעל חיים עבור תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה - וחגגה לאחרונה ארבעים שנה להיווסדה. מטרתה היא לנסות למגר את תופעת האלימות כלפי נשים, כמו במקרה של שרון ונורית. העמותה מפעילה כיום שלושה מקלטים ברחבי הארץ, שבהם נמצאים נשים וילדים, וקו חירום המופעל 24/7 על ידי מתנדבות (1-800-353-300); ומציעה גם דירת מעבר המהווה שלב ביניים בין המקלט לבין החיים העצמאיים. כמו כן, העמותה פעילה בתחום החקיקה, ההסברה ומניעת אלימות. "יש לנו כ־170 נשים במקלטים מדי שנה", מספרת מנכ"לית העמותה יעל גולד. "הנשים מגיעות לפה דרך הרווחה או המשטרה. אנחנו עובדים בשיתוף פעולה עם משרד הרווחה ופועלים תחת מכרז. הרווחה גם מממנת כ־80% מהפעילות השוטפת שלנו".



"צריך להסתגל להכל מחדש". המנכ"לית יעל גולד והדיירת שרון (שם בדוי). צילום: אריאל בשור"צריך להסתגל להכל מחדש". המנכ"לית יעל גולד והדיירת שרון (שם בדוי). צילום: אריאל בשור



בין שעה לשנה



במקלט החדש של העמותה, שהוקם לאחר מאבק משפטי כושל שניהלו תושבי השכונה נגד בנייתו, טרם הספיקו להסיר את הניילונים מחלק מהרהיטים. ריח של מוצרים חדשים נישא באוויר, רחבת דשא גדולה עם שולחן וכיסאות ניצבת במרכז הקומפלקס, והמראה שנגלה לעיני לגמרי שונה מהסטריאוטיפ הנפוץ של מקלטים. "הקמנו את המבנה הזה מאפס, והוא נבנה רק בזכות תרומות", מספרת גולד. "גייסנו 10 מיליון שקל, והתורמים העיקריים היו קרן דה־שליט וקרן וינברג. המקלט אף ייקרא על שמן של עדה ותמר דה־שליט. המבנה תוכנן על ידי אדריכל מלונדון, עמוס גולדרייך, בשיתוף האדריכל אושרי יניב".



שטחו של הבניין המרווח והמרשים שבו ממוקם המקלט הוא כ־960 מ"ר, והוא כולל 12 חדרים. כל חדר מיועד לאישה ולילדיה, ובו מיטה נפתחת, מיטת קומתיים, ארון קיר, שולחן קטן, ובחלק מהחדרים גם טלוויזיה. לכל שני חדרים יש מקלחון משותף, ובמקלט ישנו מטבח משותף מעוצב ומודרני.


"הנשים מאוד־מאוד התרגשו ועדיין מתרגשות מהמעבר", אומרת גולד. "זה כמו לעבור ממלון של כוכב אחד למלון חמישה כוכבים. זה חדש, זה נבנה פונקציונלית, לכל אחת יש את הפרטיות שלה. בזכות תרומות של אנשים מדהימים הצלחנו גם לגייס כסף כדי לקנות ריהוט חדש וצעצועים ולתת תחושה של בית אמיתי. אבל עדיין אנחנו זקוקים לתרומות, כי יש עוד הרבה דברים שחסרים לנו, כגון מקלחונים, וילונות לחדרים, טלוויזיות, שטיחונים ו־DVD לגן הילדים. כרגע אין לנו כסף לדברים האלה, ונשמח לתרומות ועזרה".



נכון למועד כתיבת שורות אלה, במקלט שוהות שמונה נשים עם ילדיהן. בכניסה לקומפלקס אני נתקלת באגף הילדים. הוא כולל גן ילדים מטופח להפליא עם ציוד חדש שמשמח את לבם של הקטנטנים. הגן מיועד לילדים מגיל שנה וחצי ועד שלוש, ואחרי כן הם משתלבים במסגרות הקהילתיות. בביקורי בגן פגשתי שלושה ילדים שציירו כששירי ילדים מתנגנים ברקע. "גם לנו וגם לילדים נורא כיף כאן", מספרת לי זמירה חן, הגננת. "יש לילדים סדר יום בדיוק כמו בכל גן אחר, רק שכאן יש גם פסיכולוגית ילדים וליווי של פסיכותרפיסטית. כל ילד מקבל את מה שהוא זקוק לו בהתאם להתפתחות שלו ולמצבו הרגשי. הילדים האלה צמאים לחום ואהבה. יש פה גם ילדים שאפילו לא ידעו מה זה טושים, וכאן מתגלה להם עולם חדש. הילדים האלה נמצאים בחסך מטורף".



בכל חדר שולחן קטן ובחלקם טלוויזיה. צילום: אריאל בשורבכל חדר שולחן קטן ובחלקם טלוויזיה. צילום: אריאל בשור



"את גם יכולה לראות שהקושי הרב של הילדים האלה מתבטא בהרטבות, בגילוי אלימות, בהתקפות זעם. פה את בעצם יכולה לראות מה הילדים האלה עברו בבית", מוסיפה גולד.



גן הילדים כולל גם חצר משחקים גדולה עם דשא ונדנדה ושלל צעצועים, ובסמוך ישנה מועדונית מאובזרת בספרים ובמשחקים המיועדת לילדים מגן חובה ומעלה, שבה הם אמורים להכין שיעורי בית ולהתכונן למבחנים. "הילדים שמחים פה", מספרת גולד. "בהתחלה כשהם מגיעים יש בכי, כי הם לא רוצים להיות פה. כשהם עוזבים הם גם בוכים, כי קשה להם להיפרד".



"זה מבאס כשהילדים עוזבים", אומרת דורון פנסו, בת שירות לאומי שעובדת עם חן בגן. "הקשר בינינו הוא מדהים, ואני יודעת שזה זמני. אני מנסה לא להיקשר אליהם, אבל זה בלתי אפשרי. אלה ילדים שהם עולם ומלואו, והחיוך שלהם זה החיוך שלנו. זה כל הזמן גלגל כזה. הם עוזבים, ואז באים חדשים שגם עוזבים, וכך הלאה".



"השהייה הממוצעת במקלט היא בין חצי שנה לתשעה חודשים, אבל אני תמיד אומרת שזה בין שעה לשנה", מספרת גולד. "אף אחד לא מחזיק אותך בכוח. את אדם חופשי, בוגר, ויכולה לעשות מה שאת רוצה. יש כאלה שבאות למקלט וזה לא מתאים להן, והן עוזבות מכל מיני סיבות. יש פה אומנם משמעת וסדר, אבל הנשים ממש לא כלואות כאן. אם מישהי לא רוצה ולא מוכנה לעבור עם עצמה תהליך, מקומה לא איתנו. הנשים עוברות פה תהליך שיקומי. זו לא רק אכסניה. יש פה צוות של עובדים סוציאליים ופסיכולוגים. במהלך היום יש סדנאות, שיחות אישיות והמון פעילויות. הנשים גם מתחזקות את המקלט. יש להן תורנות בישול, וכל אחת עושה את הכביסות שלה".



יש כאן תחושה של משפחה?


"בוודאי, לטוב ולרע. הרבה נשים מנותקות ממשפחתן, וזו קבוצת התמיכה שלהן. לא מעט נשים, אחרי שהן יוצאות מהמקלט גם שוכרות דירה ביחד. הן מאוד עוזרות אחת לשנייה. הדבר היפה פה זה שהמקלטים שלנו קולטים את כולן: ערביות, חסרות מעמד, חרדיות, יהודיות. את יכולה לראות פה למשל ילדה אתיופית שלמדה לרקוד ריקודי בטן מאישה ערבייה; או שהאתיופיות עושות צמות לבלונדיניות הרוסיות. יש פה נשים משכילות ויש גם נשים אנאלפביתיות שאנחנו מלמדות אותן עברית. יש גם נשים ברמות סוציו־אקונומיות שונות, ובכל הגילים. הייתה כאן אפילו סבתא בת 60. זו תחושה של קיבוץ. גם הילדים מרגישים כמו משפחה. את רואה איך הם מתחבקים ומתנשקים. אבל מצד שני, יש גם הרבה מריבות כמו בבית רגיל. זה הרביץ לזה, זה לקח לזה, ואז גם האמהות מתחממות".



יכול לקרות לכולן



גולד, המכהנת כמנכ"ל העמותה מזה שלוש שנים, מספרת שכ־22% מהנשים השוהות במקלטים חוזרות בסופו של דבר לבן הזוג שלהן, וכנראה גם ממשיכות לסבול מאלימות. "יש הרבה סיפורים לטוב ולרע", היא מספרת. "הגיעה אלינו באמצע הלילה אישה שהמשטרה הפנתה אותה. היא לא רצתה להיות במקלט, חזרה הביתה, ואחרי יומיים היא ובן זוגה נרצחו על ידי הגרוש שלה. הסיפור הזה הופיע בכל הכותרות. והיו לנו עוד כמה נשים במקלטים שנרצחו בסופו של דבר. נתקלתי גם בלא מעט מקרים של גברים שקנו לעצמם נשים ממדינות כמו אוקראינה ומולדובה, וכאן בארץ החלו להתעלל בהן. סגרו אותן בבית, לקחו מהן את הדרכון ואיימו עליהן. הגיעו לכאן כמה נשים כאלה שהיו ממש אומללות".



אבל יש כמובן גם סיפורים מעודדים. "הגיעה אלינו למשל אישה שסבלה ארוכות מאלימות פיזית מאוד קשה. היא ברחה מהבית עם תינוק וילד, וכל מה שהיה לה זה רק בקבוק מטרנה", מספרת גולד. "היא עשתה כאן תהליך מטורף, והביטחון העצמי שלה מאוד עלה. אגב, חלק מאמהות הבית של המקלטים שלנו הן נשים שבעצמן היו בעבר במקלט, וכיום הן במקום אחר. אבל כאמור לא כל סיפור הוא סיפור הצלחה".



גולד מספרת שמיד עם ההגעה של הנשים למקלט לוקחים להן את הטלפונים הניידים כדי להגן עליהן וכדי שלא יתפתו לענות לבעלים. "אחרי שבוע אנחנו פותחות את הטלפון ועוברות על ההודעות", היא אומרת. "ואז את רואה שבהתחלה הבעל שולח הודעות של 'תחזרי' ומבטיח הבטחות, ואחרי שהוא רואה שאין מענה - מתחילות הקללות.



"אלימות כלפי נשים היא הרבה יותר נרחבת ממה שחושבים, וכל אחת יכולה להיקלע לסיטואציה הזאת. זה לאו דווקא המכות הפיזיות, אלא גם אלימות פסיכולוגית, מילולית, כלכלית ומינית. נשים רבות פוחדות להגיע למקלטים בגלל החשש מהלא נודע. הסטיגמה היא שמקלט זה מקום סגור כמו כלא, כשלמעשה זהו מקום מכיל, מקום שנותן תקווה ואופק לעתיד. המשפט הראשון שנשים אומרות אחרי שהן מגיעות לפה הוא: 'סוף־סוף ישנתי לילה שלם בלי לפחד'". 



מקום מכיל, שנותן תקווה ואופק לעתיד. המקלט במרכז הארץ. צילום: אריאל בשורמקום מכיל, שנותן תקווה ואופק לעתיד. המקלט במרכז הארץ. צילום: אריאל בשור