31. רב ניצב רוני אלשיך - מפכ"ל המשטרה // אלון חכמון



בימים אלו משלים מפכ"ל המשטרה רנ"צ רוני אלשיך שנתיים בתפקידו כשוטר מספר אחת, כך שבעוד כשנה מהיום הוא אמור לסיים את הקדנציה שלו כמפכ"ל ה־18 של משטרת ישראל. זאת, בתנאי שראש הממשלה והשר לביטחון הפנים שיכהנו באותם ימים לא יבקשו להאריך את כהונתו. על רקע החקירות המאומצות בפרשות ראש הממשלה, כלל לא בטוח שזה יקרה.



רנ"צ אלשיך (54) הגיע אל המשטרה מהשב"כ, הגוף הדיסקרטי והשמרני שמשויך למדינה, לאחר ששירת בו 27 שנים. הוא נקרא לדגל על ידי השר לביטחון הפנים גלעד ארדן בספטמבר 2015, ובדצמבר עטה את המדים הכחולים ולדבריו "התאהב". המעבר אל הארגון הנגיש יותר, ששייך לציבור, היה לא קל ולא חלק עבורו, ולא אחת נדמה היה שהוא לא בקיא במטריה ולא מבין את המשימות שהוטלו עליו.



הוא מונה לתפקידו בעת שבמשטרה חל שינוי מהותי לטובה בכל הנוגע לתדמיתה בעיני הציבור, לאחר שהארגון חווה תקופת שפל קשה והאמון בו התרופף. עם זאת, התקשורת החליטה לפתוח מולו חזית, כמו כדי למחות על כך שלכאורה התעלם מקיומה.



אבל "השועל", כפי שכונה בשב"כ, ידע להחזיר את עצמו אל התודעה של הציבור בערמומיות ובתחכום והבין את נורמות ההתנהגות מול התקשורת, באופן חלקי לכל הפחות.



בשנה הראשונה בתפקיד היו שסברו שהמינוי הוא כישלון מוחץ של ארדן. לעומתה, השנה החולפת הזניקה אותו אל קדמת הבמה וביססה את מעמדו כאחד האנשים המשפיעים בחברה הישראלית. כעת הוא זוכה להערכה רבה בקרב שוטרים וקצינים, שלא אחת מציינים בשיחות עמם כי "הבחור מבין עניין. עשה עבודה יסודית ובעיקר הפסיק את הברברת שהייתה נהוגה בארגון. עכשיו כולם נבחנים מקצועית ולא על סמך הקשרים שלהם".



גם אם סוקרים בקצרה את תקופת כהונתו, אפשר לציין כמה אירועים בולטים. נשאת מלחם, המחבל שביצע את פיגוע הירי בדיזנגוף, העמיד את המפכ"ל בניסיון הראשון שלו במשטרה. יש האומרים שהוא צלח אותו בסופו של יום עם חיסולו של מלחם בשבוע שלאחר מכן, ויש הטוענים שכשל בכך שבחר לא להפיץ בציבור את הידיעה על האירוע מיד לאחר שהתרחש ואפשר למחבל להימלט.



כשנדמה היה שהוא משיג את השקט שהארגון שיווע לו, התפוצצה פרשת מפקד להב 433 ניצב רוני ריטמן, וחרף הביקורת עמד המפכ"ל לצדו של הניצב המוערך. לאחר שהחליט להוציא את ריטמן לחופשה כפויה עד לסיום החקירה בעניינו, החזיר אותו אלשיך לשורות המשטרה והוא שב לתפקידו כראש יחידת העילית. למעשה, בהחלטתו זו התעלם המפכ"ל מעמדת מח"ש וקיבל את גרסתו של הניצב, מה שהביא למתיחת ביקורת נוקבת עליו מצד ארגוני נשים.



המפכ"ל הדף את הביקורות, אולם בדיוק בשלב שבו הרוחות נרגעו מעט והמאבק שכך עלו על סדר היום הציבורי חקירות ראש הממשלה - פרשות 1000 ו־2000. רנ"צ אלשיך, שספג ביקורת נוקבת הן מצד ראש הממשלה ושלוחיו והן מצד הציבור, לא הגיב. הוא שמר על קור רוח מקפיא ואפשר לחוקריו להמשיך ולעשות את עבודתם.



לא פעם אמר אלשיך כי הוא לא מתכוון לדרוש מראש הממשלה בנימין נתניהו לעמוד בהתחייבותו למנות אותו לראשות השב"כ לאחר כהונה אחת במשטרה. עתה נדמה כי לנוכח המחלוקות שנתגלעו לכאורה בינו לבין נתניהו, שניהם יוותרו על קיומה של ההבטחה כביכול.



כשהעלה ח"כ דוד ביטן את טענותיו כדי שיכשירו את אישור חוק ההמלצות והגן על ראש הממשלה, המשיך רנ"צ אלשיך לשמור על שתיקה ולא הגיב. כשנחשפה פרשת השחיתות בראשון לציון שבמוקדה ניצב אותו ביטן, הוא יכול היה לפנות אל מתנגדיו במבט עין בלבד ולומר להם ללא מילים את אשר על לבו, בבחינת "עכשיו אתם ודאי מבינים".



בין לבין הוא גיבה את חוקריו שחשפו בזו אחר זו, שבוע אחר שבוע, פרשות פליליות הקשורות לארגוני פשיעה ורשם הישגים נכבדים שהוכיחו כי המשטרה תחת פיקודו לא נחה לרגע. כהונתו של רנ"צ אלשיך לוותה בעליות ובמורדות, ולצד מחמאות שהוא זוכה לקבל נשמעות כלפיו ביקורות נוקבות, אך הוא נותר מבוצר בעמדתו וממשיך להצעיד את המשטרה ליעדים ולמטרות שהציב לה ולעצמו.



32. יוסי כהן ונדב ארגמן - ראש המוסד וראש השב"כ // יוסי מלמן


קשה עד בלתי אפשרי לחבר גיליון הערכה לראש המוסד ולחלק לו ציונים בזמן אמת. לעתים אף עוברות שנים עד שאפשר לבחון את הדברים. מבצע שיזם ראש מוסד א' יכול לשאת פירות כעבור שנים, רק אצל ראש מוסד ג', שיקצור הוא את התהילה. היו ראשי מוסד שבשל אופיים הזהיר העדיפו לפתח קשרים עם עמיתים מעבר לימים ולנהרות כדי להוציא אל הפועל מבצעים, לאסוף מודיעין בעל חשיבות אסטרטגית או אפילו, לפי פרסומים זרים, להתנקש. לעומתם, היו אחרים שנטו יותר למבצעי “כחול־לבן" ואף דרבנו ראשי אגפים הכפופים להם לגלגל מבצעים עתירי סיכון ומעוטי מודיעין.



יוסי כהן, המשמש בתפקיד ראש המוסד זה כשנתיים, משלב באישיותו את שתי הגישות. הוא מכיר היטב ראשי שירותים עמיתים וחש נוח בחברתם, חולק עמם מידע ומתכנן מבצעים משותפים, אך בסתר לבו הוא נוטה למבצעי כחול־לבן. עם זאת, בסופו של דבר לא רק תפיסת עולמו ואישיותו של ראש המוסד מעצבות את התנהלותו. גם ובעיקר יחסיו עם הקברניט - וקשריו של כהן עם ראש הממשלה בנימין נתניהו טובים מאוד - ועם עמיתיו בקהילת המודיעין משפיעים עליה מאוד.



אחת המטרות שכל ראש מוסד מציב לעצמו היא ששמו לא ישתרבב לתקשורת ויוזכר בהקשרים שנויים במחלוקת. במשימה זו יוסי כהן לא תמיד הצליח. השנה נקשר שמו לשתי פרשיות שאינן קשורות לתפקודו כראש המוסד, אלא הן תוצרי לוואי מהעבר. באחת מהן התברר כי כשהיה ראש המטה לביטחון לאומי הוא קיבל בחינם ארבעה כרטיסים בשווי אלף שקם להופעתה של מריה קארי - בת זוגו של המיליארדר האוסטרלי ג'יימס פאקר, שותפו של איש העסקים ארנון מילצ'ן, שחלק עמו את אספקת הסיגרים לנתניהו. הפרסומים בעניין זה ניסו להכפיש את כהן ולקשור אותו לפרשת חקירות ראש הממשלה, אף על פי שלא היה זה נתניהו שהכיר לכהן את פאקר אלא מילצ'ן. לאחר קבלת תגובתו של כהן, החליטו לאחרונה בנציבות שירות המדינה ובמשרד המשפטים שמדובר ב"זוטי דברים". התיק נגנז.



הפרשה השנייה ששמו נקשר בה קשורה למשפט אזרחי המתנהל מאז 2008 ובמוקדו סכסוך עסקי־יצרי. מעורבים בו אבירם הלוי - שותף ובעלים בחברת מודיעין עסקי, שהיה סגן מפקד סיירת מטכ"ל וקצין במחלקת המבצעים המיוחדים באמ"ן - וכן שני יבואני רכב, רמי אונגר ומיכאל לוי.



בעת המשפט העלה הלוי טיעון מפתיע. לדבריו, כשהיה כהן סגן ראש המוסד הוא התערב בסכסוך והפעיל עליו לחצים לעזור לאונגר. כהן הכחיש, אך עם זאת הודה כי שוחח בטלפון פעם אחת עם הלוי על הנושא, וכידיד הציע לו להיפגש עם דורי קלגסבלד, עורך דינו של אונגר.



אבל למעט עניינים אלה, נראה כי יוסי כהן צועד בנתיב שיהפוך אותו לראש מוסד טוב ומוצלח. כבר 34 שנים הוא משרת בארגון, שבו עסק בכל מגוון התפקידים: החל ברצפת הייצור וכלה בראש הפירמידה.



בשנתיים שבהן הוא מכהן בתפקיד הוא מקדם שינויים ארגוניים ותקציביים, ומבסס עוד יותר את המוסד כארגון של יכולות טכנולוגיות. כהן גם ממשיך לקדם נשים לתפקידי ניהול ופיקוד בכירים ביותר ומשבצן ביחידות מבצעיות, גם בתחום הרגיש והבעייתי ביותר: הפעלת סוכנים. בתקופתו המוסד נפתח לתקשורת מעט יותר, מתוך הכרה בחשיבות העיתונות ובעיקר בחשיבותן של הרשתות החברתיות. כמה כתבות שפורסמו פה ושם בשנה החולפת, שעיקר מטרתן הייתה לקדם את תדמית הארגון ולגייס אליו עובדים ועובדות, ממחישות את הפתיחות הזאת.



לפי פרסומים בעולם, הכיסוי לארגון “המדינה האסלאמית" (דאע"ש) השתפר והביא לכמה הישגים גדולים, שעליהם גאוותו של כהן. אלו עשרות מבצעי סיכול של פיגועי טרור נגד יעדים יהודיים, ישראליים ואחרים, שעליהם מספר ראש הממשלה כמעט בכל פגישה עם מנהיגים זרים.



יוסי כהן. צילום: מרק ישראל סלם
יוסי כהן. צילום: מרק ישראל סלם



את 2017 יכול נדב ארגמן, ראש שירות הביטחון הכללי (שב"כ) לסכם בסיפוק כשנה שבה חלה ירידה ניכרת בפיגועי הטרור ולעומתה עלייה בכמות הסיכולים המוצלחים. הנתונים היבשים הם 54 פיגועי טרור של יחידים, שהם ירידה של 100% לעומת 2016. השב"כ גם סיכל בשנה האחרונה, באמצעות ניטור רשת האינטרנט ושדרוג יכולות מודיעיניות ומבצעיות, כ־1,100 כוונות של בודדים לבצע פיגועים. חלקם נעצרו ולאחרים נשלחו אזהרות. חלק מהאזהרות הועברו במישרין מהשב"כ וחלק באמצעות מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית, שממשיכים לקיים קשרים הדוקים ומשתפים פעולה.



השנה אף לא ערבי ישראלי אחד הצטרף לדאע"ש בזירות הלחימה בחו"ל. ההערכה היא כי כיום יש כ־20 ערבים ישראלים שהצטרפו ל"מדינה האסלאמית" ונמצאים במקומות שונים בעולם, 13 נוספים נהרגו וכשני תריסר שבו לישראל, נעצרו והועמדו לדין. הישגים אלה אינם מובנים מאליהם, בייחוד מאחר שבראש הארגון עומד אדם שהיו מי שהטילו ספק בהתאמתו לתפקיד.



משימתו העיקרית של השב"כ היא בתחום הערבי: לסכל טרור ולאסוף מידע על הפלסטינים בגדה ובעזה ועל דאע"ש בסיני. כל שלושת קודמיו בתפקיד - אבי דיכטר, יובל דיסקין ויורם כהן - הגיעו מהתחום הזה. הם למדו ערבית באולפן השב"כ והחלו כרכזים בשטח שגייסו סוכנים והפעילו אותם.



גם ארגמן בן ה־57 הוא איש שטח אך מוצאו מעולם אחר: המבצעים המיוחדים. הוא הצטרף לשב"כ ב־1983 לאחר שירות צבאי בסיירת מטכ"ל ובאמ"ן. את מרבית שנותיו עשה באגף המבצעים של הארגון, שנחשב סודי במיוחד ויוקרתי. משימותיו כוללות בין השאר מעקב אחר טרוריסטים פלסטינים וזרים החשודים בריגול נגד ישראל, תוך חדירות לבתים ומשרדים ושימוש באמצעים טכנולוגיים.



בין לבין הוא התאוורר יותר משלוש שנים בניו יורק, בתפקיד ראש מוקד ביטחון ואבטחה (רמב"ח) והיה אחראי על צפון אמריקה ומרכזה. שם גם התוודע לעולם הגדול, השונה כל כך מסמטאות הקסבה בשכם. הנגיסה בתפוח הגדול השפיעה על התנהגותו. הוא עדיין נחשב מפקד ומנהל דקדקן ותובעני.



מצויד בארגז הכלים הזה הוא נחת לפני כשנה וחצי בלשכתו במטה המטופח והצפוף של השב"כ בתל אביב. בפרק זמן זה חולל ארגמן שינויים מרחיקי לכת. הוא איחד יחידות ואגפים כדי שתפקודם המקצועי יהיה הגיוני ויעיל יותר. דוגמה מייצגת היא כינוס אגף הריגול הנגדי (ר"ן), שהיה מפוזר בין שני אגפים, ליחידה אחת שבה מרוכזים אנשי היומינט, דסקאי המחקר, הסייבר והסגינט. תפקידם לעקוב אחר המאמצים המתגברים של איראן, רוסיה, סין ומדינות אחרות כמו גם חיזבאללה (מעט), לגייס סוכנים ולהשיג מידע על כל תחומי החיים של ישראל.



אולם הצעד הארגוני־מבצעי החשוב ביותר, שעליו גם עיקר גאוותו, היה ללכד את כל יחידות הסייבר (ההגנתי וההתקפי), הסיגינט (האזנות) והטכנולוגיה לאגף אחד. יחידות האגף אוספות מידע, מסכלות ניסיונות לחדור למחשבים ולחבל בתשתיות קריטיות בישראל ומעניקות שירותים טכנולוגיים לאנשי המבצעים.



נדב ארגמן. צילום: מרק ישראל סלם
נדב ארגמן. צילום: מרק ישראל סלם



33. משה (בוגי) יעלון וגבי אשכנזי - שר הביטחון לשעבר והרמטכ"ל לשעבר // מאיר עוזיאל ויניר קוזין


בוגי יעלון עוד יכול יום אחד להיות ראש הממשלה. יותר מכך - הוא יכול להיות ראש הממשלה מטעם הליכוד. כרגע זה לא נראה ככה. יעלון נמצא באיזה בידוד פוליטי ונחשב כיריב רעיוני לעמדות הליכוד והימין הישראלי בכלל. עם זאת, יעלון הוא אחד האנשים הרציניים ובעלי החזון במחנה הזה. הוא קיבוצניק, וזהו תואר כבוד בעיני, ביתו נמצא עדיין רשמית ביישוב ספר רחוק ביותר, רחוק מהמרכז ורחוק עוד יותר מן הנהנתנות המאכלת מנהיגים. הוא רמטכ"ל לשעבר, לוחם ואיש שטח ובעל חוט שדרה ערכי. יש לו את כל התכונות המתאימות להיות המנהיג הבא וראש הליכוד אחרי נתניהו.



יש לו הכל, חוץ מתכונה אחת קטנטנה שקשה להגדיר. מבחינה פוליטית בוגי יעלון הוא טרגדיה. לאחרונה בחר לעזוב את הליכוד, אבל בית פוליטי חדש לא מצא ולא ממש בנה. הסקרים, עד כמה שהם לא מייצגים, נותנים לו מספרים נמוכים להפתיע. משהו בו לא מצליח לחבר אליו את לב הבוחרים עד לרמה שבה הם יצביעו עליו כעל מוביל המדינה.



נוטים לחשוב ששני דברים הרחיקו אותו מהליכוד ואת הליכוד ובוחרי הימין מעליו: ההתבטאויות שלו בנושא אלאור אזריה, מה שנתפס כחריצת דין והגדרתו כעבריין ממש ברגע הראשון ולפני שנודעו מספיק פרטים. וכמו כן ההתבטאויות שלו בפרשת הצוללות, שבהן האשים את נתניהו בשחיתות הקשורה למספנות הבונות את הצוללות בגרמניה.



לכל מנהיג פוליטי אחר היו איכשהו סולחים על התבטאויות כאלה. בנושא אלאור אזריה הוא ביטא תורת לחימה שיש לו זכות מלאה לטעון למומחיות בה. עמדה שיכולה להתקבל כלגיטימית וכנה גם על ידי הרבים המתנגדים לאמירות כאלה ואוהדים את אלאור. פוליטיקאים שאינם יעלון מצליחים לצלוח חילוקי דעות כאלה. כך גם בנושא האשמות נתניהו בשחיתות במילים החמורות והפוגעות ביותר. אפילו במקרה זה יכול להיות פיוס ביניהם, ובין יעלון לליכוד, בעתיד. פוליטיקאים התחבקו שוב זה עם זה אחרי האשמות דומות, וחזרו למפלגתם אחרי בגידות במחנה חמורות לא פחות. עם זאת, יעלון נראה פוליטיקאי שמשום מה לו - לא יסלחו ולא ישכחו, אבל ימים יגידו.



אני מעריך את יעלון על התבטאויות צלולות בנושא הסכסוך, וכן על מלחמתו באשליות כגון שלום כלכלי או קניית שקט בעזרת נסיגות. הוא אמר לי עוד בהיותו רמטכ"ל וטרם ההתנתקות שהוא מודאג מן ההתנתקות. אני שומר את הקלטת שבה הקלטתי ראיון קצר איתו בנושא זה, ובנושא החשדות שלו במגמתיות של התקשורת. הדברים מזכירים שהוא עדיין קורץ מן החומר שיכול להנהיג את הליכוד בעתיד, ואולי גם לעמוד בראש המדינה.



יעלון. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90
יעלון. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90



קסמו של גבי אשכנזי בשנה האחרונה היה היכולת שלו ליישם את האסטרטגיה הידועה ביותר של מדינת ישראל - ה"עמימות". בהיעדר גנרל עטור ניצחון בשורות האופוזיציה החולמת להחליף את נתניהו, אשכנזי הפך לשם חם, לצד אנשים כמו בני גנץ, משה יעלון וכמובן ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק. זאת במנותק מהעובדה כי בראש המדינה עומד ראש ממשלה שסיים את שירותו הצבאי בדרגת סרן. אפילו שר הביטחון היה תומך לחימה. בזמן שהאופוזיציה נלחמת על כל לוחם, אשכנזי, לפחות על פני השטח, מספק את התחושה של “למה לי פוליטיקה עכשיו".



האירוע המשמעותי ביותר עבורו הוא החבירה אל הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ ושר החינוך לשעבר שי פירון והקמת התנועה הא־פוליטית “פנימה", שחרתה על דגלה “לאחות את הקרעים בחברה הישראלית". בטקס ההשקה של התנועה באפריל השנה אמר אשכנזי: “לא כל דבר צריך להיות פוליטי. אני גם לא בטוח שזו הדרך הנכונה. אני חושב שזה הרעיון המארגן והמסדר של פנימה. אנחנו מסכימים על מטרה ופועלים על מנת לשפר את המצב ולכן אני לא חושב שאפשר לשפר רק דרך הפוליטיקה".



הדגש בדבריו, כמובן, הוא על המילה "רק". בשנה האחרונה אשכנזי נפגש ושוחח עם פוליטיקאים רבים והקרבה לשי פירון בפנימה מקרבת אותו גם ליו"ר המפלגה לשעבר של פירון, ח"כ יאיר לפיד. בפברואר השנה אמר לפיד בתדרוך לעיתונאים: "אני בקשר עם יעלון, גנץ ואשכנזי ואת כולם אני מנסה בכל כוחי לשכנע להצטרף ליש עתיד". גם במחנה הציוני לוטשים עיניים אל עבר מי שזכה לכינוי "משקם צה"ל" לאחר מלחמת לבנון השנייה.



בסקר שהתפרסם הורכבה “מפלגת החלומות", שאליה חוברים יאיר לפיד, משה כחלון וגבי אשכנזי. על פי הסקר מפלגה כזו מקבלת 33 מנדטים, ועוקפת את הליכוד בראשות נתניהו עם 27 מנדטים. אלא שלא כחלון ולא לפיד מעוניינים לוותר על הבכורה ולכן במקרה כזה אשכנזי ייאלץ לבחור.



גבי אשכנזי. צילום: נועם מוסקוביץ', פלאש 90
גבי אשכנזי. צילום: נועם מוסקוביץ', פלאש 90



34. זאב קלימי (מנכ"ל אלקטרה) // הדר חורש


זאב קלימי (58) מנהל בשלוש השנים האחרונות את חברת אלקטרה מוצרי צריכה - החברה הגדולה בישראל ליבוא ושיווק מוצרי צריכה, הכוללת את רשתות השיווק למוצרי אלקטרוניקה, מחסני חשמל ושקם אלקטריק, המונות במשותף 55 חנויות הפזורות ברחבי הארץ. ענף החשמל והאלקטרוניקה הביתית הוא קשה ותחרותי: שיעור הרווחיות נמוך, וכדי לייצר רווח משמעותי יש לשמור על יעילות רבה, לאתר מותגים מבוקשים ולייצרם ולמכור בכמויות גדולות.



אלקטרה מנהלת תחרות קשה מול תדיראן בתחום ייצור המזגנים, שכן שתי החברות מייצרות מזגנים בחו"ל ומשווקות אותם בישראל. אלקטרה מוצרי צריכה היא גם יבואנית ומשווקת הטלפונים הסלולריים “וואווי", ובשנה האחרונה, כשרכשה את גולן טלקום, הפכה גם לבעלת חברת הסלולר החמישית בגודלה בענף.



אלקטרה עצמה היא חלק מאימפריית העסקים של משפחת זלקינד, מייסודו של גרשון זלקינד, שנפטר בשנה החולפת. ראשיתה של הקבוצה בחברת אלקו, שייצרה שנאים לחברת החשמל. היא החלה להתרחב בשנות ה־90 באמצעות רכישות ומיזוגים של חברות בענפים שונים, והיא כוללת היום פעילות נדל"ן בתחומי הבנייה והתשתיות, תעשייה אלקטרו־מכנית ומוצרי צריכה. בספטמבר האחרון הצטרפה לקבוצה גם רשת בתי הקולנוע גלובוס מקס, שרכשה חברת ההחזקות אלקו.



זאב קלימי. צילום: יוני רייף
זאב קלימי. צילום: יוני רייף



35. איציק בנבנישתי - מנכ"ל קבוצת פרטנר תקשורת // משה כהן


מנכ"ל קבוצת פרטנר תקשורת, איציק בנבנישתי (52), מוביל את פרטנר כשחקנית מרכזית בשוק התקשורת והטלוויזיה. מנכ"ל בנבנישתי, שהחל את הקריירה שלו ככלכלן במחלקת המחקר בבנק ישראל, עבר עד הגעתו למנכ"ל קבוצת פרטנר שורת תפקידי ניהול בכירים בתחום התקשורת. כמנכ"ל חברת בזק בינלאומי מקבוצת בזק, הוביל בנבנישתי פרויקט אסטרטגי של סלילת הכבל האופטי התת־ימי מישראל לאירופה והעמקת אחיזת החברה בשוק העסקי.



בשנת 2014, לאחר שמונה שנים בקבוצת בזק, מונה בנבנישתי לתפקיד המשנה למנכ"ל פרטנר והאחראי על הפעילות העסקית בקבוצה. משם דרכו הייתה קצרה לתפקיד המנכ"ל והוא החל לכהן בתפקיד ב־1 ביולי 2015. בנבנישתי הוביל את מהלך המיתוג מחדש של מרבית פעולות הקבוצה תחת המותג פרטנר, בעקבות הפרידה מהמותג ORANGE.



במקביל למיתוג, הוא הכריז על התרחבות תחומי הפעילות של פרטנר - מחברת טלפונים סלולריים לחברת תקשורת כוללת. בתחום יחסי העבודה, הוא חתם במרץ 2016 על הסכם קיבוצי ראשון עם ועד עובדי החברה. השנה עשתה פרטנר בהובלת בנבנישתי צעד דרמטי, כאשר הודיעה על כניסתה לשוק הטלוויזיה תחת המותג פרטנר TV.



במקביל, קבוצת פרטנר חתמה על הסכם עם קבוצת RGE והיא משלבת את ערוצי ספורט 5 וערוצי הילדים של הקבוצה. כחלק מהרחבת הפעילות נחתם גם הסכם עם חברת נטפליקס. פרטנר מסתערת על שוק הטלוויזיה, והיעד שהציבה הוא להפוך לגורם משמעותי.



היעד האסטרטגי הוא לשווק חבילות משולבות, שיעלו את נתח השוק של פרטנר במגוון תחומי תקשורת. הפעילות של פרטנר מתמקדת כיום בתקשורת סלולרית, טלפוניה פנים־ארצית, שוק המדיה, ספק אינטרנט, תשתית אינטרנט 012 סמייל, 012 מובייל ושירותי טלוויזיה.



איציק בנבנישתי. צילום: אביב חופי
איציק בנבנישתי. צילום: אביב חופי



36. ניר שטרן - מנכ"ל קבוצת סלקום // אבי ליטל


ניר שטרן הגיע לסלקום בינואר 2012, בתקופה רבת תהפוכות שנבעו מתמורות רגולטוריות בשוק הסלולר. לפני כשלוש שנים חוללה סלקום מהפכה בשוק שידורי הטלוויזיה, עת השיקה את סלקום TV במחיר שווה לכל נפש, כשני שלישים פחות לערך מהמחירים שהיו מקובלים רק לפני שנים ספורות.



כיום גם החברות הגדולות מציעות חבילות מוזלות כדי לשמר את לקוחותיהן. לעומתן, סלקום מוסיפה להגדיל את חלקה בשוק בעקביות: החברה דיווחה כי הגיעה ל־154 אלף לקוחות, 17 אלף לקוחות חדשים מתוכם ברבעון השלישי בלבד, והיא מחזיקה בנתח של 10% משוק הטלוויזיה.



ניר שטרן. צילום: סיון פרג'
ניר שטרן. צילום: סיון פרג'



37. יצחק אברכהן - מנכ"ל שופרסל // הדר חורש


בשנה האחרונה זעזעה שופרסל בראשותו של המנכ"ל יצחק אברכהן, את ענף הקמעונאות בכמה מהלכים חדשניים ופורצי דרך, כמו פיתוח מותג פרטי של קולה, כשהיא קוראת תיגר על המונופול של החברה המרכזית, יצרנית קוקה־קולה בישראל. מהלך דרמטי נוסף היה פירוק השותפות ארוכת השנים עם חברת לאומי קארד. בחודש הבא צפויה החברה להשלים את המעבר לשיתוף פעולה עם חברת כאל בתחום כרטיסי האשראי.



במהלך דרמטי נוסף, השלימה שופרסל את רכישת רשת הפארמה ניו־פארם. הרשת שנרכשה מונה 77 סניפים. ניו־פארם התקשתה להתחרות במובילת השוק סופר־פארם, ומבחנו של אברכהן יהיה בהפיכתה לרשת יעילה ורווחית.



אברכהן (62) מכהן כמנכ"ל שופרסל זה ארבע שנים. שופרסל, מקבוצת אי.די.בי, היא רשת המרכולים הוותיקה והגדולה בישראל. שופרסל תציין בשנה הבאה 60 שנה להיווסדה, אולם ארבע השנים האחרונות היו כנראה הסוערות בתולדותיה. אברכהן נכנס לתפקידו, לאחר שהמחאה הצרכנית הכתה בענף הקמעונאות ואילצה את הרשתות להוריד מחירים על מנת לנסות ולשכך את הביקורת בציבור.



המחאה כוונה גם נגד בעלי השליטה והמנהלים של קבוצת אי.די.בי השולטת בשופרסל, ובראשם נוחי דנקנר. בסוף קיץ 2011 פרשו מנהלי החברה, אפי רוזנהויז וריצ'י הנטר. בדוחות שהתפרסמו זמן קצר מאוחר יותר הציגה שופרסל הפסד כבד, שנגרם כתוצאה ממבצעי ההוזלות האגרסיביים שננקטו. תפקידו של אברכהן היה לייצב את החברה, שסבלה גם מהמצוקה ומחילופי הבעלים של החברה האם, אי.די.בי. אחד האתגרים המרכזיים של אברכהן היה התמודדות עם עשרות תקנות וחוקים חדשים שנועדו לעודד את התחרות בענף, וצמצום כוחן של הרשתות הגדולות, ובראשן שופרסל, המונה כ־250 סניפים.



אברכהן הגיע לשופרסל לאחר שירות צבאי ממושך. הוא התגייס לצנחנים, והתקדם בתפקידי פיקוד בשטח ובמטה. בשנת 2000 השתחרר מהשירות בדרגת אלוף משנה, ומאז הוא בתפקידי ניהול בשופרסל.



בניהולו של אברכהן נחלצה שופרסל מבור ההפסדים, והצליחה לשמר את מעמדה כרשת שיווק המזון הגדולה במדינה, למרות התחזקותן של רשתות הדיסקאונט המוזלות. אברכהן נאלץ לבצע מהלך מקיף של התייעלות שכלל פיטורים והסכמי פרישה של כ־700 עובדים. הניהול התקיף מנע משופרסל להיקלע למצבה הבעייתי של המתחרה העיקרית, רשת מגה, שנקלעה לקשיים ונמכרה לאחר שמונו לה מפרקים.



אברכהן נמנה עם רשימת המשפיעים במשק, ולו בשל העובדה שהטרנד העסקי החדש, המותג הפרטי, אומץ גם ברשתות שיווק נוספות. הכוונה היא ליכולת לשווק מוצרים תחליפיים למיניהם, החל בתחום המשקאות והגבינות הצהובות וכלה בבשר איכותי ובמוצרים לתינוקות.



לצורך החדרת המותג הפרטי לשוק הישראלי, לא היסס אברכהן להתעמת עם יצרני מזון חזקים כמו אסם. הוא הצהיר יותר מפעם אחת כי מוצרי המזון הפרטי לא רק איכותיים, אלא מוצעים במחירים הנמוכים ב־20%, ולעתים אף יותר, ממחירי השוק הממוצעים. לא מפתיע, אם כן, שהמותג הפרטי צובר תאוצה.



במהלך נוסף הצליח אברכהן לשכנע את דירקטוריון שופרסל בדבר הצורך לשנות את האסטרטגיה ולפנות יותר לצרכן. אף שגופים עסקיים נוספים החלו לחקות את שיטת שופרסל, לא כל רשתות השיווק שרדו את המחאה החברתית; חלקן ספגו הפסדים ואחרות, כמו מגה שנמכרה ליינות ביתן, קרסו לחלוטין. ולמרות זאת, אסטרטגיית “עם הפנים ללקוח" אולי יקרה מאוד בטווח הקצר, אך בהחלט מתגמלת בטווח הארוך.



יצחק אברכהן. צילום: סיון פרג'
יצחק אברכהן. צילום: סיון פרג'



38. אריה דרעי (שר הפנים), יעקב ליצמן, משה גפני (יו"ר ועדת הכספים) // יניר קוזין


אפשר לשער שאם אריה דרעיויעקב ליצמן היו קובעים לעצמם את לוח השנה הגרגוריאני כלוח השנה שעל פיו הם מנהלים את חייהם, הם ככל הנראה היו מעדיפים לשכוח את שנת 2017. עבור ליצמן, החלה השנה כשהוא שר בריאות פופולרי המוזכר כשר האהוב ביותר בממשלה, ונגמרה כשהוא חבר כנסת מהשורה הממתין לחקיקה שתאפשר לו לחזור להיות בפוזיציה העדיפה עליו: סגן שר. גם עבור השר דרעי זו לא הייתה שנה קלה. היא החלה בהצהרות גדולות על הפסקת המסחר בשבת בתל אביב והסתיימה בחוק המקבע את המסחר בשבת ואינו נוגע לתל אביב כלל. אבל זו עוד הבעיה הקטנה, על רקע ההסתבכות של הזוג דרעי בפלילים בפרשה, שעולה בה ריח של פרשה אחרת משנות ה־90.



הסדק במעמדו של ליצמן החל עם פרוץ משבר המחלקה ההמטואונקולוגית בהדסה. מראה עשרות הילדים חולי הסרטן והוריהם חוסמים את הכניסה לירושלים ונגררים לדיונים בבג"ץ, עורר חמלה וזעם בקרב הציבור. כל זאת, בעוד שהשר מגבה את החלטותיו של המנכ"ל פרופ' זאב רוטשטיין - מינוי של ליצמן - לשנות את אופי הטיפול במחלקה, למורת רוחם של הרופאים שהחליטו להתפטר. גם עמידתו של ליצמן נגד דרישתם של הרופאים לפתוח מחלקה נוספת בבית החולים שערי צדק לא הוסיפה לו נקודות בדעת הקהל.



ליצמן, מצדו, ראה במאבק הזה מלחמה גדולה יותר על עתיד הרפואה הציבורית בישראל. לתפיסתו, אם היה נכנע לרופאים המתפטרים מהדסה ומאשר הקמת מחלקה בבית החולים המתחרה בעיר, שערי צדק, הרי שזה היה פתח לסחיטה מצד רופאים אחרים ברחבי הארץ, שאינם מרוצים מאופן ניהול בתי החולים. בסופו של יום, בג"ץ דחה את עתירת ההורים לחייב את המדינה לפתוח מחלקה המטואונקולוגית נוספת ב"שערי צדק", והילדים חולי הסרטן שאינם מעוניינים להמשיך את הטיפול בהדסה תחת צוות רופאים אחר, שלדעתם אינו מספיק מקצועי, נאלצים מדי טיפול לנסוע שעות לבתי חולים אחרים ברחבי הארץ.



משבר משמעותי נוסף השנה מבחינת ליצמן היה עבודות הרכבת בשבת. לאחר שאיים כי יתפטר, חזר בו לאחר שנמצא פתרון זמני בדמות עובדים לא יהודים. שבוע לאחר מכן, מימש את האיום והתפטר מהממשלה. כעת ממתין ליצמן לחקיקת חוק עוקף בג"ץ שיאפשר לו לשוב למשרתו במעמד סגן שר, תפקיד ללא אחריות מיניסטריאלית, כך שגם אם עבודות השבת יימשכו יוכל לומר ליצמן כי הפעם אין לו אחריות. ברחוב החרדי, ליצמן אומנם צבר כמה נקודות - בסקרים שהתפרסמו אחרי המשבר נראה שמפלגת יהדות התורה מתחזקת - אך התעקשותו להתפטר סימנה אותו כשר מגזרי. כך או כך, השפעתו של ליצמן על הקואליציה לא נפגעה, וגם אם הוא עצמו לא נמצא במשרד הבריאות, עוזרו האישי, מוטי בבצ'יק, עודנו נמצא בשטח.



השר החרדי הבכיר שהחליט להישאר בממשלה לעת עתה הוא יו"ר ש"ס אריה דרעי. השנה החלה עבורו ברגל שמאל, כשבפברואר נחשף סרטון מבחירות 2015 שעורר זעם רב, שבו הוא מנסה להזיל דמעה על מותו של הרב עובדיה יוסף, ומשלא הצליח, נעזר בבצל. דרעי ספג מבוכה נוספת כשנחשף כי טען שהרב עמאר מנסה להשתלט על ש"ס.



גם במישור האישי, דרעי לא רווה נחת השנה. הוא ורעייתו יפה נחקרו כמה פעמים ביחידת להב 433 בחשד לעבירות מס, מרמה, הלבנת כספים והפרת אמונים בשתי פרשיות; האחת קשורה להעברת דירות מאחיו של דרעי אליו, על פי החשד שלא כחוק, והשנייה באשר לעמותה “מפעלות שמחה" שמנהלת רעייתו. על פי החשד, חלק מהכספים שהועברו לעמותה שימשו למטרות אחרות. לכל אלה, אפשר להוסיף את מצבה העגום של ש"ס בסקרים, שבחלקם אינה עוברת את אחוז החסימה.



בין שני האישים הללו נמצא יו"ר ועדת הכספים, ח"כ משה גפני (יהדות התורה). השנה האחרונה חיזקה את מעמדו כדמות מפתח וכמי שמחזיק באחד התפקידים החשובים בקואליציה. להבדיל מליצמן, גפני הצליח גם לדחוף לשינוי. על פי הצעת החוק שלו, שצפויה להיכנס לספר החוקים בשנה הקרובה, שר העבודה יביא בחשבון שיקולים של מסורת ישראל בבואו להעניק היתרי עבודה בשבת, כשם שעניינים של שלום הציבור מובאים בחשבון. גפני, על פי מקורות במפלגה, לא אהב את ההתפטרות של ליצמן מהממשלה, וחשב שהיא אינה מסייעת במאבק לקדושת השבת. מעבר לכך, גפני מצליח למצב את עצמו בדעת הקהל כמי שמצד אחד שומר על הקופה הציבורית ונשמע למשמעת הקואליציונית, אך בה־בעת גם רגיש לציבור, כפי שקרה במשבר חברת טבע האחרון.



ליצמן, דרעי וגפני (משמאל לימין). צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
ליצמן, דרעי וגפני (משמאל לימין). צילום: יונתן זינדל, פלאש 90



39. אלדד יניב ומני נפתלי - מובילי מחאת פתח תקווה ורוטשילד // בן כספית


אף שהם מאכלסים את הנישה כאן ביחד, מני נפתליואלדד יניב אינם ישות אחת. נפתלי מסרב להתראיין יחד עם יניב ושומר על ריחוק ועצמאות. יניב מקבל את הדין ברוח טובה, כמו גם את בכירותו של נפתלי בכל הקשור ל"מחאת פתח תקווה", שהפכה ל"מחאת רוטשילד", שמאיימת על שלטונו של בנימין נתניהו ומרעידה את אמות הסיפים בציבוריות הישראלית. במקביל, ניצתה מחדש המחלוקת הציבורית הקורעת את החברה הישראלית לשבטיה השונים ומשסה איש באחיו. בכל הקשור לוויכוח הזה, נפתלי ויניב הם אחים לדרך, שותפים למסע, נושאים יחד את האלונקה בצד הכי כבד שלה. נפתלי, הראשון שהעז למרוד במלכות בלפור כנגד כל הסיכויים, ויניב, שהפך את עצמו ללהביור שצועד לפני המחנה ומשלהב אותו, הם פניה של המהפכה. אחד מזכיר את צ'ה גווארה, השני את רוקי בלבואה, ביחד הם מהווים את ליבת הכור שמספקת אנרגיה המאירה כבר שנה שלמה את פתח תקווה, ועכשיו, בכל מוצאי שבת, את רוטשילד.



על פניו, נפתלי ויניב הם דבר והיפוכו. נגטיבים מושלמים. יניב, עורך דין חלקלק שעשה מיליונים, אשכנזי תל אביבי שנולד סמוך לצלחת ומכיר מצוין את טעם השמנת. את מרבית חייו הבוגרים בילה בחליפת עסקים והתנייד במחלקות ראשונות ומכוניות פאר בדרך מטייקון אפלולי לפוליטיקאי ערמומי, ובחזרה. הוא היה הקונסיליירי האולטימטיבי של כולם, מאהוד ברק דרך פואד בן־אליעזר ועד בנימין נתניהו, הוא מכיר אותם הכי טוב, מבפנים החוצה ולהפך. הוא קם עליהם עכשיו כדי לכלותם. נפתלי, לוחם קשוח ועקשן, מאבטח במשרד ראש הממשלה, גדל בעפולה, נשם עבודה קשה וחלם על קביעות במקום עבודה מסודר, אם אפשר בשירות המדינה. החוויה הקשה במעון ראש הממשלה, אצל האנשים שהעריץ, צרבה את נשמתו. העלבון הפך אותו למה שהוא היום. האיש שלא מפחד משום דבר, שלא רואה בעיניים, שחי, נושם וחולם מהפכה, קם על האנשים אותם שירת, שהשפילו אותו עד עפר והביטו דרכו.



כשאלדד יניב ייעץ לקברניטים איך לתמרן במסדרונות הפוליטיים ולערבב את אויביהם, היה נפתלי אב הבית במעון ראש הממשלה ודאג להאכיל, לפנק ולנקות סביב בני הזוג נתניהו. משני הקצוות הללו הם הגיעו בדיוק לאותה סיטואציה, עם אותו ניצוץ בעיניים ואותה מטרה. מפא"יניק וליכודניק, לבן ושחור, קצפת וזיעה, חליפת “בוס" וחולצת עבודה כחולה. עכשיו זימן אותם הגורל למאבק אחד. יניב עבר את המהפך שלו, השלים את ההמרה והפך לנושא הדגל של המהפכה. את האש הגדולה המציתה אותה, האותנטיות והעקשנות, מספק נפתלי. האיש שהעז להישיר מבט אל “הגברת" מבלי להשפיל עיניים, ושרד כדי לספר.



עוד לא ברור לאן תטפס המהפכה שלהם ואיך ייגמר הסיפור ביניהם. בינתיים, הם מצליחים לדלג על המהמורות. יניב, בוגר הג'ונגל הפוליטי־עסקי, מתאים את עצמו לגחמותיו של עמיתו הצעיר והמחוספס. נפתלי מהוקצע הרבה פחות מיניב, אינו מורגל בהופעות תקשורתיות, מתנסח בכבדות ומועד מדי פעם. זה לא מרפה את ידיו, אולי אפילו להפך. הדרייב שלו בא מהבטן והלב, פחות מהראש. אין לו פנקס חשבונות והוא לא מרבה לחשוב לפני שיגיד את אשר על לבו, או יקלל בחזרה את מי שמגדפים אותו. מני נפתלי סומך על האינסטינקטים שלו, ממוקד במטרה, לא מוריד ממנה את העיניים ולא יתן לאף אחד להפריע לו בדרך לשם. הוא קצת עף על עצמו לאחרונה, קם ונופל, חוטף ומחטיף, וכל הזמן ממשיך לחייך ולעבוד קשה כדי לקושש פרנסה למשפחתו. כשאמר, לפני יותר משנה, שהוא יוציא את עם ישראל לרחובות למחאה, כמעט כולם צחקו. עכשיו המחאה כאן, והוא צוחק. מני נפתלי הוכיח שלא כדאי לזלזל בו.



אלדד יניב הוא איש פוליטי. הוא לא טורח להסתיר את האמת הזו. אחד החדים בתולדות הביצה הפוליטית, האיש שהיה כאן, שם ובכל מקום בו קומבנו הקומבינות ובושלו העיסקאות הבאושות, עשה תיקון אישי חברתי והמיר את נפשו במשהו אחר לגמרי. מכיוון שהוא משייט לפנינו במוד הנוכחי כבר כמה שנים, כנראה שזה אותנטי לגמרי. ב־2011 שאב את עצמו אל תוך מחאת הקיץ. לפני כשנה עשה את זה בפתח תקווה, והצטרף למני נפתלי בשלב הראשון, כדי ללכת איתו עד הסוף.



יניב רוצה להגיע לעמדת השפעה בכנסת. לא ברור אם ינסה לנצל את האנרגיה שאסף כדי להיטיב את מעמדו בתוך המחנה הציוני, או שיחפש לעצמו פלטפורמה אחרת. אפשר לסמוך עליו שיבחר באופציה המשעממת פחות. בכל מקרה, סיכויי שניהם, מני ואלדד, נפתלי ויניב, לככב ברשימת המשפיעים שלנו גם בשנה הבאה. ביחד או לחוד, גבוה או נמוך, כפי שהדברים נראים כעת, הם יהיו שם.



אלדד יניב. צילום: תומר נויברג, פלאש 90
אלדד יניב. צילום: תומר נויברג, פלאש 90



40. שלדון אדלסון (מו"ל ישראל היום), ארנון (נוני) מוזס (מו"ל "ידיעות אחרונות"), עמוס שוקן (מו"ל עיתון הארץ) // בן כספית, הדר חורש וטליה לוין


הייתה שנה מכוננת ועתירת דרמות עבור שלדון אדלסון, טייקון ההימורים שהפך למו"ל המשמעותי ביותר בישראל בשנים האחרונות. הוא נכנס אליה כמקורבו האולטימטיבי של ראש הממשלה בנימין נתניהו, ויוצא ממנה בנתק מוחלט ממנו. אפשרות כזו, לו הייתה מועלית כאן לפני שנה, היתה נדחקת למשבצת המדע הבדיוני, אך מדובר בעובדה: אדלסון, שהשחית כבר מאות מיליוני שקלים על הוצאתו לאור של חינמון המגויס כל־כולו להאדרת שמה של משפחת נתניהו, לא החליף עם ביבי מילה מאז התפוצצות פרשת 2000, כשהתברר שנתניהו ניהל רומן לוהט מאחורי גבו של אדלסון עם היריב השנוא והנמסיס המושלם, ארנון (נוני) מוזס.



קשה עדיין להגדיר מה בדיוק קרה שם, מהי עוצמת המשבר והאם אנו רואים מהלך מושכל שנועד לצרכי מצג הנדרש לחקירה הפלילית, או סיפור אמיתי. דבר אחד בטוח, לפחות כרגע: ב־8 בינואר 2017, כשפרסם גיא פלג בערוץ 2 את זהותו של איש העסקים המסתורי עמו ניהל נתניהו מו"מ חשאי, נפל דבר: שני בעלי הברית ההסטוריים, הכסוף והאדמוני, ניצבו בפני המשבר החמור ביותר בתולדות יחסיהם. על פי מקורות שונים, העדות שמסר אדלסון במשרדי להב 433 בעניין תיק 2000 אינה טובה לנתניהו. באירועים בהם שניהם משתתפים, הם אינם מחליפים מילה. אדלסון נראה מסתודד עם נפתלי בנט ועם מנהיגי ימין אחרים, זולת נתניהו.



גם החינמון עבר “טיפול". העורך והמייסד הראשון, עמוס רגב, שהיה בבת עינו של אדלסון, הוחלף בבועז ביסמוט התוסס, שגילה לפרקים ניצני עצמאות קלושים. גם ההתנהלות המערכתית עברה סוג של רוויזיה, בעיקר קוסמטית. עד כמה יהיה שם שינוי אמיתי שיסייע לחינמון למצב את עצמו ככלי תקשורת לגיטימי, קשה עדיין להעריך. מה שבטוח זה, שמשהו קרה. התלהבותו של אדלסון מהצעצוע היקר הזה נמצאת בדעיכה. אלמלא הד"ר מרים אדלסון, הרעיה האסרטיבית, ייתכן שהמו"ל היה שוקל לוותר על התענוג. גם ההערכה שהחינמון ישנה את דרכיו ויתחיל לנגוס בעקביו של נתניהו הופרכה, לפחות בינתיים.



לאחר פרסומה של כותרת ראשית מהדהדת אחת נגד ראש הממשלה, חלה רגיעה. כותרות נוספות לא באו בעקבותיה. פולחן האישיות מעורר הקבס שהיה נהוג מעל דפי החינמון בכל הקשור למשפחת נתניהו התמתן משהו, אבל הקו הרשמי עדיין שם: כל מה שמזיק לביבי מוצנע, נדחק או מועלם, כל מה שמועיל מובלט, מנופח ומהולל.



השנה הקרובה תהיה דרמטית גם בחזית הזו. האם גורלו של “ישראל היום" יהיה קשור בגורל נתניהו? האם אדלסון יאבד עניין באופן סופי בחינמון לאחר עידן נתניהו? האם יימצא לנתניהו יורש במערכת החינמון שהוקם על שמו? על השאלות הללו אין בשלב הזה תשובות. גם לא לאדלסון עצמו. הוא זורם עם האירועים ומחליט בתנועה. ממתינות לו לא מעט החלטות חשובות בשנה הבאה.



שאלת ההשפעה // משה כהן


שלדון אדלסון (84) הנחשב לאחד מהיהודים המשפיעים ביותר בעולם, נחשב גם כבעל השפעה בישראל. הוא הבעלים של העיתון "ישראל היום".


העיתון, שנחשב כמצדד בראש הממשלה בנימין נתניהו ובעמדות ימניות, עומד בחזית התמיכה התקשורתית בנתניהו על רקע חקירות המשטרה.


חקירת המשטרה בתיק 1000 הגיעה לשלב הסופי ובקרוב יפורסמו כנראה ההמלצות.



ישנן חילוקי דעות לגבי השפעתו של אדלסון והעיתון, שהוא כיום הנפוץ ביותר במדינה, על כלל הציבור. כמו כן, ישנם הטוענים שהוא לא הצליח למנוע את הפגיעה במעמדו הציבורי והפוליטי של נתניהו. מאידך, חרף החקירות, בסקרים שומר הליכוד בראשות נתניהו על יציבות ונתניהו מוביל ביתרון משמעותי על פני יריביו.



שלדון ומרים אדלסון. צילום: קוקו, פלאש 90
שלדון ומרים אדלסון. צילום: קוקו, פלאש 90



ארנון (נוני) מוזס, בעל השליטה בעיתון “ידיעות אחרונות", זכה השנה לחשיפה אכזרית מבחינתו. החקירות סביב ראש הממשלה חשפו כמעט באקראי את מערכת היחסים המורכבת של טייקון התקשורת עם בנימין נתניהו ומערכות השלטון בתיק החקירה הידוע בקוד “תיק 2000". במסגרת החקירה בעניינו של ארי הרו, לשעבר ראש הסגל של נתניהו נחשפו קלטות שמע של שיחות שנערכו בין ראש הממשלה ומוזס בהן דנו השניים בעסקה לפיה נתניהו יקבל סיקור אוהד ב"ידיעות אחרונות" ובתמורה יפעל ראש הממשלה לצמצום תפוצתו של העיתון “ישראל היום", המתחרה העיקרי.



מוזס הוא איש עסקים דומיננטי וחשאי. מקור כוחו הוא השליטה בעיתון המשפיע ובאתר החדשות הנפוץ במדינה, Ynet. הקבוצה כוללת גם הוצאת ספרים, המגזין “לאשה" העיתון ברוסית “ווסטי" ואתר הצעות העבודה “אולג'ובס". שווי הקבוצה נאמד בכמה מאות מיליוני שקלים ומשפחת מוזס מחזיקה בכ־75% ממניותיה.



למרות שהוא עצמו בעליה של קבוצת תקשורת המגיעה כמעט לכל בית בישראל, נמנע מוזס מראיונות עיתונאיים ומתגובה לפרסומים הנוגעים אליו אישית ולעתים נדירות מגיבה הקבוצה לפרסומים הנוגעים לעסקיה. גם בתוך קבוצת “ידיעות אחרונות" הוא משתף רק מעטים במהלכיו.



מוזס. צילום: רוני שוצר, פלאש 90
מוזס. צילום: רוני שוצר, פלאש 90



למרות האש הצולבת ברשתות החברתיות, המלחמה הארוכה מול ראש הממשלה נתניהו והניסיון הלא כל כך מוצלח לשכנע את הציבור כי דלתותיו של עיתונו פתוחות לאנשים עם דעות שונות ומגוונות, עמוס שוקן המו"ל הוותיק - האיש שעומד מאחורי עיתון “הארץ" ונכדו של מייסד הוצאת שוקן - לא מפחד להוריד את הכפפות, מתעלם מקהל הצייצנים שתוקף אותו ברשת ונלחם על תעודת הזהות האידיאולוגית של העיתון, כך הוא מכנה אותה.



על פי המספרים היבשים תפוצת “הארץ" נמצאת בירידה, אם כי די במבט אחד ברשת החברתית כדי לומר שהעיתון ימשיך ככל הנראה לייצר כותרות לטוב או לרע בשיח הציבורי הישראלי, תלוי איך מסתכלים על זה. בל נשכח את המהדורה האנגלית של העיתון שגורמת לעיתים גם לאלו שבעד, להזיע באי נוחות. שוקן, בניגוד למו"לים אחרים, מקפיד להגיב בטוויטר הפרטי שלו או במדורי הדעות.