פולנים, צוענים, סרבים, נכים וחולי נפש, הומוסקסואלים, שבויי מלחמה סובייטיים ועדי יהוה – כל אלו הם קבוצות אוכלוסייה לא יהודיות שהושמדו על ידי גרמניה הנאצית ובעלות בריתה במלחמת העולם השנייה. אלא שבעוד לששת מיליון הנספים היהודים יש מפעלי הנצחה רבים ומכובדים בעולם כולו ובישראל בפרט, ההנצחה של יתר הקבוצות הלא יהודיות לא פעם לוקה בחסר. “אין התייחסות לקבוצות הללו ביום השואה הבינלאומי”, טוען פרופ’ יהודה באואר, היסטוריון ויועץ אקדמי של יד ושם.

“היו קבוצות גזע שלמות שנרדפו ונרצחו בשל לאומיותן, כגון הסלבים והפולנים ולמעשה כל מזרח אירופה”, טוען פרופ’ משה צימרמן, מרצה להיסטוריה גרמנית באוניברסיטה העברית. “אבל שתי קבוצות היו בולטות וגהדולות במיוחד, והן ההומוסקסואלים ומה שכונה על ידי הגרמנים ה’א־סוציאלים’”.

לפי ההערכות, כמה אלפי הומוסקסואלים נספו במלחמת העולם השנייה. המפלגה הנאצית גרסה כי צורת החיים ההומוסקסואלית פוגעת בכבודה ובחוסנה של האומה, בעיקר משום שהם לא מביאים ילדים, דבר הנוגד את השאיפות לטוהר הגזע הארי. הטענה של הנאצים הייתה כי ההומוסקסואלים מבזבזים את הזרע הארי בתקופה שבה האומה חייבת לגדול ולהתחזק. בין הפעולות שננקטו נגד הומוסקסואלים היו קביעת איסור על נשיקות, חיבוקים וכל מגע מיני הומוסקסואלי; שינוי הגדרת היחסים ההומוסקסואלים ל"פשע"; עלייה במספר המעצרים והרדיפות שלהם; שליחתם למחנות ריכוז, שם הם עברו פעמים רבות עיקור; והחרפת הענישה כלפיהם עד לכדי הוצאה להורג. “היחס אליהם היה גרוע במיוחד, אבל לא הייתה תוכנית השמדה”, טוען פרופ’ צימרמן. "הנאצים ניסו לבצע בהם ‘חינוך מחדש’ במטרה להחזירם ל’נורמליות’. טיפלו בהם בעיקור על מנת למנוע מהם את היכולת והרצון לקיים יחסי מין”.

Archives of Mechanical Documentation :צוענים במחנה ריכוז. צילוםArchives of Mechanical Documentation :צוענים במחנה ריכוז. צילום

ב־2013 הוקמה בפתחו של המרכז העירוני לקהילה גאה בגן מאיר בתל אביב אנדרטה לזכר קורבנות הנאצים אשר נרדפו על רקע נטייתם המינית. כמו כן, מדי שנה מתקיימות בגרמניה עצרות לזכר הקורבנות ההומוסקסואלים כמעט בכל עיר במדינה, לצד מצבות וטקסי זיכרון.

בעיית התיעוד

מספר הנספים הלא יהודים במלחמת העולם השנייה שנוי במחלוקת, וההערכות לגביו נעות בין 9 מיליון ועד כ־20 מיליון. רבים מתו לא כתוצאה מפעולת רצח ישירה, אלא באופן עקיף כתוצאה מרעב ומחלות שנבעו מהתנאים הנוראיים במחנות הריכוז או במחנות השבויים לחיילים מצבא ברית המועצות. אחת הבעיות שמקשה על ההערכות לגבי מספר הנספים הלא יהודים היא היעדר תיעוד מספיק. בעוד שקיים רישום מדויק למדי של מספר חברי הקהילות היהודיות במזרח אירופה ואף שמותיהם, רוב הנספים הלא יהודים נרצחו, ככל הנראה, מחוץ למחנות הריכוז וההשמדה, ולא נערך תיעוד מפורט של ההשמדה.

הנאצים לא כללו את הלסביות ברדיפה אחר ההומוסקסואלים, אלא הן השתייכו מבחינתם לקבוצה מיוחדת וגדולה שהוגדרה כאמור “א־סוציאלית”. “מבחינה תודעתית, הלסביות קיבלו הגדרה אחרת”, אומר פרופ’ צימרמן. “ה’א־סוציאליים’ היו תחת מסגרת חוקית שאפשרה רדיפה של אוכלוסיות שלמות שלא השתלבו בחברה הגרמנית כפי שהמשטר דרש. היו שם לסביות, זונות, נשים שהיו להן הרבה מחזרים, פושעים שחזרו על פשעיהם, מתנגדים למשטר, אופוזיציה וכל מי שקוטלג תחת קטגוריה של ‘התנהגות בלתי הולמת'”.

פינוי של נשים וחולי נפש גרמניים בבווארייה. צילום: ויקיפדיהפינוי של נשים וחולי נפש גרמניים בבווארייה. צילום: ויקיפדיה

בתוך קבוצת ה”א־סוציאליים” היו “מתנגדי הרוח הלאומית”, שהיו בעצם מתנגדי השלטון הנאצי והועמדו לרוב לדין על בגידה. ברוב המקרים גזר דינם היה מוות. “כל מי שאמר שצריך להיפטר מהיטלר, או כל שיכור בפאב שייחל להפסד במלחמה, היה נחשב מתנגד למשטר”, אומר פרופ’ צימרמן. “ההערכות הן שהיו 100 אלף איש כאלה בגרמניה בלבד. עשרות אלפים מתוכם הוצאו להורג”. לא ידוע על פעולות הנצחה ייחודיות של קבוצה זו.

קבוצה נוספת שנרדפה על ידי הנאצים, ומתוכה נספו לפי ההערכות כ־200 אלף איש, הייתה זו של הנכים וחולי הנפש. “מדובר באנשים עם לקות נפשית או גופנית, נכים או חולים שהיו בלתי ניתנים לתיקון, והם נרצחו באופן מיידי”, אומר פרופ’ צימרמן. “המטרה הייתה לנקות את האומה מיסודות לא בריאים. נרצחו עשרות אלפי אנשים בגז, ומשם גם הגיע הרעיון להשמדת היהודים. לקבוצה זאת הוקמה יד זיכרון גדולה בסמוך למבנה התזמורת הפילהרמונית בברלין, ולא ידוע על הנצחה נוספת שלהם”.

אחת הקבוצות הלא יהודיות הנרדפות ביותר במלחמת העולם השנייה היו הצוענים, שלפי ההערכות מאות אלפים מהם נספו. “זו הייתה שנאה כלכלית־חברתית למיעוט קטן וחסר כל יכולת להתאגד, בשילוב גזענות”, מסביר פרופ’ באואר. “בתחילה היה רצון להפריד בין קבוצות שונות של צוענים כי חלקם נחשבו ארים”.

אחרי המלחמה הפגינו הרשויות הגרמניות יחס מסויג כלפי הקורבנות והניצולים הצוענים, בטענה כי רדיפת הצוענים לא הייתה פשע נאצי מובהק, אלא פעילות לגיטימית נגד גורמים פליליים. רק ב־1985 נערכו לראשונה שני טקסים רשמיים שהעניקו תוקף פומבי והצהרתי להכרתה של גרמניה ברצח העם הצועני. בשנת 2012 הוקמה אנדרטה בברלין לזכר העם הצועני בעיצוב הישראלי דני קרוון. בנוסף, נקבע יום זיכרון בינלאומי לקורבנות הצוענים המצוין בעולם מדי שנה ב־2 באוגוסט, היום שבו, בשנת 1944, חוסל מחנה הצוענים באושוויץ וכל יושביו הובלו לתאי הגזים.

Heinrich Hoffman collection :הומוסקסואלים במחנה ריכוז. צילוםHeinrich Hoffman collection :הומוסקסואלים במחנה ריכוז. צילום




טרגדיה משותפת

“פה ושם ישנה אמירה או אזכור לגבי השמדת הצוענים, אבל אין הכרה ממשית בכך למעט ביום הזיכרון שלהם”, טוען פרופ’ באואר. “הארגונים להנצחת שואת היהודים הם היחידים המזכירים גם קורבנות אחרים. ארגון הברית הבינלאומית לזיכרון השואה (IHRA), למשל, עובד ביחד עם שותפים ברחבי העולם על מנת להציב אנדרטאות, לקיים סמינרים, לשלב את התכנים בהוראת בתי הספר ובאקדמיה. הדבר קורה בעיקר באירופה, בדגש על פולין ואנגליה, שם יש אוכלוסיית צוענים רחבה יחסית”.

“ההומוסקסואלים קיבלו אנדרטה רק בשנות ה־80”, אומר פרופ’ צימרמן, “ואילו הצוענים רק בסוף שנות ה־90. מצבות לזכר שואת היהודים היו בכל עיר מוקדם יותר, אבל מצבה מרכזית גדולה בברלין הוקמה יחסית מאוחר. מאז 2006, אז הוכרז על 27 בינואר כיום זיכרון בינלאומי, מוסדות כמו האו”ם מציינים את הקבוצות הנרדפות, ובגרמניה מתקיימים גם טקסים שמארגנים נציגי כל קבוצה. למיטב ידיעתי, אין בארץ אנדרטאות לזכר ה’א־סוציאלים’, הצוענים או אחרים”.

ב־2016 יצא לאור הספר "הקורבנות הלא יהודים של המשטר הנאצי" שנכתב בידי כמה חוקרים, בהם פרופ' באואר ושרית זייברט, המביאים את נקודת מבטם על הקורבנות הלא יהודים במלחמת העולם השנייה. כמו כן, לאחרונה גם נפתח קורס באוניברסיטה הפתוחה הנקרא "ג'נוסייד" ומאגד את סיפורם של עמים שונים שעברו רצח עם, בהם גם הצוענים.

האנדרטה לזכר רצח העם הצועני בברלין. צילום: איי.אף.פיהאנדרטה לזכר רצח העם הצועני בברלין. צילום: איי.אף.פי

גם קבוצת עדי יהוה סבלה מרדיפותיהם של הנאצים. לפי ההערכות, כ־2,000 עדי יהוה מתו במחנות מרעב ומחלות, כ־250 מהם נרצחו בירייה, ו־12 אלף נכלאו בכל רחבי אירופה. “היטלר דרש מהם לשתף פעולה עם המשטר”, מסבירה זייברט, עדת יהוה בעצמה וחוקרת התחום זה 12 שנה. “הוא דרש מהם להתגייס לצבא, להצדיע במועל יד, וכל חובות הלאומנות שחלו על אזרח גרמני. הוא חייב אותם להשתתף בבחירות של מרץ 1933, והם התנגדו כי עדי יהוה מאמינים באי־התערבות פוליטית ומתנגדים לאלימות ומלחמה. הם סירבו לשתף פעולה עם המשטר הרצחני”.

ההתנגדות גרמה לעדי יהוה להיות בין האסירים הראשונים של המחנות. אבל בינם לבין יתר האסירים היה הבדל מהותי: הם היו רשאים לצאת מהמחנות בכל עת בתמורה לחתימה על תצהיר שבו הם נוטשים את אמונתם ומשתפים פעולה עם הנאצים. הם סירבו ומתו במאסר מרעב או ממחלות. “חלקם ישבו בכלא תשע שנים רצופות”, מסבירה זייברט. “רבים מהם גם סייעו ליהודים כי הייתה להם יותר נגישות למזון ותרופות. יש 19 עדי יהוה שהיו חסידי אומות העולם”.

במאי 2017 הוסר הלוט מעל שלט הנצחה במועצת טכלסברג שבאוסטריה, שבו הכירו ב־31 עדי יהוה שהוצאו להורג או נכלאו במחנות הריכוז על ידי הנאצים. זייברט טוענת שההנצחה בארץ של רדיפת עדי יהוה רחוקה מלהיות מספקת. "בין אם מדובר במוסדות לחקר השואה או במוזיאונים שמנציחים את שואת היהודים, כמעט לא יימצא אזכור לרדיפתם של עדי יהוה תחת הנאציזם", היא אומרת. "לכל היותר יינתן יחס מינורי לרדיפתם של ההומוסקסואלים והצוענים. יד ושם הינו המוסד היחיד שבו ניתן למצוא במוזיאון על לוח זיכרון את הטלאי המשולש הסגול (ששימש לסימון עדי יהוה במחנות – סב"ד). באתר האינטרנט יימצאו חומרים נוספים על רדיפתם של עדי יהוה בקטגוריה של 'הקורבנות הלא יהודים', וגם אלה יהיו מעטים בהשוואה לשאר המוסדות לחקר השואה.

משה צימרמן. צילום: איי.אף.פימשה צימרמן. צילום: איי.אף.פי

בנוסף, רק בספרות המחקרית יש התייחסות במידה כזו או אחרת לקבוצת נרדפים זו. אין כל ייצוג חזותי בארץ, ואין שום מוסד, כולל בתי ספר ומוסדות להשכלה גבוהה, שמכירים את הנושא. בטח שגם אין באפשרותם ללמד אותו. כל מאמץ שנעשה בתחום זה עד כה, למרות מאמצי הרבים, לא הביא כל תוצאה על אף היתרונות והחשיבות שיש בלימוד היסטורי זה. ברוב ערי אירופה יש אזכור לסוגים שונים של קורבנות, ופה לא, מסיבות שקשורות לפוליטיקה והיבטים דתיים. בישראל הדגש הוא על שואת היהודים, וזה לא פסול, אבל זו החמצה בעיני. השואה יושבת על ציר היסטורי עקוב מדם, וחבל שרוב הציבור לא מודע להיבטים הנוספים. ביד ושם אני רואה ניצנים של שיתוף פעולה איתנו ומתחילה הבנה שכן צריך לעסוק בעוד קורבנות. חשוב להבין שהטרגדיה משותפת, ועל מנת להנציח היסטוריה ותרבות, מדינה צריכה לאפשר לעוד קבוצות את הנרטיב שלהן".