"לאבי היה מפעל רהיטים בעיר אוסטרוביץ־קלצקי, והיה לו חבר טוב פולני", מספרת לאה באלינט. "בזמן המלחמה, החבר הזה הפך לנאמן של הרבה יהודים שהעבירו את רכושם על שמו, כי ליהודים היה אסור להחזיק ברכוש. החבר הזה הופקד גם על ההצלה שלי ושל אמי, אדלה אלתרמן ז"ל, בתמורה להרבה כסף. אותי הוא הכניס למנזר, ולאמי סידר מקום מחבוא אצל משפחה פולנית. הוא גם סייע בהחזקת יהודים נוספים בצד הפולני תמורת כסף".

ומה קרה בסופו של דבר?

"לקראת סוף המלחמה, ה'חבר' הזה הבין שאם היהודים יינצלו, הוא יצטרך להחזיר להם את רכושם. אז הוא שינה את עורו, ויש על זה גם עדויות ביד ושם. כתב אחד הניצולים בעדותו שפתאום האיש הזה הפך לבנדיט, פושע קר רוח. אבי היה באושוויץ, ה'חבר' האמין שהוא כבר לא בחיים, ואז בתחילת שנת 1944 הוא מסר את אמא שלי לידי הגסטפו, בלי להתחשב בכך שזה כמעט סוף המלחמה ושהמשפחה הפולנית שהיא הוחבאה אצלה גם תקבל עונש מוות. אמי נרצחה, וכשאבי חזר מאושוויץ חולה ועל קביים - הוא הגיע ישר לאותו 'חבר'. לאבי בכלל לא היה אכפת מהרכוש. הוא רק רצה את אשתו ואת הילדה. ואז הפולני ביקש ממנו שיחכה בדלת, הלך והביא גרזן ואמר לו: 'יהודי, אם לא תסתלק מפה, אני אפצח לך את הראש לשניים'. אבא שלי הבין שאין עם מי לדבר והלך. אחרי זה חברה של אמי, שגם התחבאה אצל משפחה פולנית, סיפרה לו את מה שקרה לאמא".

בשישי האחרון, ערב יום השואה הבינלאומי, אישר הפרלמנט הפולני חוק שלפיו כל אדם שבאופן פומבי מייחס לאומה או למדינה הפולנית אשמה או שותפות באשמה לפשעים שבוצעו בידי גרמניה הנאצית או פשעי מלחמה או פשעים אחרים נגד האנושות - עובר עבירה פלילית, שדינה עד שלוש שנות מאסר.

"חשוב להדגיש שהפולנים בעצם ירו לעצמם בלב", אומרת באלינט (80), אלמנה, אמא לשלושה וסבתא לשישה משורש. "כבר היו שמועות שפולין שינתה את פניה, שהיא מסבירת פנים, שיש רוחות אחרות, שהמון תיירים באים לפולין ומקבלים את פניהם יפה. רק שלטון הימין הזה מעורר רוחות אפלות, שאף פולני לא רוצה להעלות. הרי המטרה שלהם היא לעורר את הלאומיות הפולנית. בינתיים הלאומנות הפולנית מתעוררת, וזה מסוכן לפולין עצמה ומוציא לה שם רע. פולין כבר פעלה לחינוך דור, שהיה אמור לנקות את כפרי היהודים שנרצחו, ופתאום ישנה כזאת תפנית שאף אחד לא מוכן לקבל. אנשים מתקוממים נגד זה. הנוער הפולני הוא נוער טוב, שרוחות אחרות נושבות ממנו, ורק המשטר הזה לקח מכחול וזרק על עצמו כתמים מלוכלכים של אנטישמיות.

הלוויית נרצחי פוגרום קיילצה, יולי 1946. באדיבות ארכיון בית לוחמי הגטאות

"יש קבוצה של חוקרים פולנים שלא מסכימה עם הגישה הזו, ומוציאה ספרים בנושא", אומרת באלינט, חוקרת אובדן הזהות בשואה וידידת עמותת "דורות ההמשך". "למשל, ההיסטוריונים יאן טומאש גרוס, יאן גרבובסקי ורבים אחרים יושבים ימים ולילות בארכיונים, ועל סמך תיעוד קיים כותבים את האמת. הם נרדפים בפולין ומתמודדים עם איומי מאסר. באחד הספרים מסופר על משפחה יהודית שהייתה לה טחנת קמח. בני המשפחה מצאו מקלט אצל שכנים פולנים ונתנו להם את טחנת הקמח. עם סיום המלחמה, הפולנים עשו חשבון קר וראו שיצטרכו להחזיר את הטחנה. אז הם לקחו את האב, האם ושני הילדים וזרקו אותם לתוך באר, שבה הם מצאו את מותם".

לדברי באלינט, אחד המקרים המזעזעים שממשלת פולין מנסה להתכחש להם הוא הפוגרום בקיילצה. "כולם ידעו שהפולנים עשו את זה", היא טוענת, "ואילו שרת החינוך של הפולנים הכחישה שהפולנים עשו זאת. כתבתי לה: 'מזלך שאבא שלי כבר לא בין החיים, כי הוא הכיר את הרוצחים והנרצחים'. אף אחד לא מאשים את פולין בכך שמחנות הריכוז היו פולניים. הגרמנים עשו זאת על אדמת פולין, כי שם היה ריכוז היהודים הכי גדול. אבל היו פולנים שהסגירו יהודים, שהיו שותפים ברצח יהודים ושניצלו את מצבם של היהודים, כמו למשל הנערים הפולנים שחיפשו יהודים שהתחבאו וסחטו מהם כסף כדי לא להסגירם".

"הפולנים היו גרועים לפחות כמו הגרמנים, והחוק הזה הוא גועל נפש. זה לירוק לנו בפרצוף", אומרת רבקה מלוגולובקין (88) ממושב גת רימון, שהגיעה בגיל 14 מהונגריה לאושוויץ, ומאושוויץ הועברה למחנה הריכוז פלאשוב. בשואה היא איבדה את הוריה, את הסבים שלה, אח ואחות. היא ושלוש אחיות נוספות שרדו. "גם לפולנים היה חלק גדול בשואה. בפלאשוב הייתי עם בנות יהודיות מפולין, שסיפרו לי כמה שהן סבלו מהפולנים. הן אמרו שהפולנים מסרו את היהודים לגרמנים, הלשינו על היהודים", היא מספרת.

https://images.maariv.co.il/image/upload/f_auto,fl_lossy/t_ArticleControlTransformaionFaceDetect/473745

מלוגולובקין, אלמנה, אם לשתי בנות, סבתא לחמישה נכדים וסבתא רבתא לארבעה נינים, נזכרת שבהיותה בפלאשוב, חטפה מכות מקאפו פולני. "סיימנו לאכול צהריים וישבתי עוד קצת לנוח. זה לא היה מקובל, ואז הגיע גרמני על סוס. כשהקאפו הפולני ראה את הגרמני, הוא מיד נתן לי מכות עם שוט כדי שהוא עצמו לא יקבל מכות. הייתי כחולה מהמכות האלה. כמה ימים לאחר מכן לא יכולתי לעבוד בגלל הכאבים, ונאלצתי להסתתר כדי שלא יגלו שאני לא עובדת".

הבעיה האמיתית

ד"ר שמואל רוטברד (85) מקיבוץ גן שמואל, נולד בקרקוב. אביו ואחיו הבכור נרצחו בשואה, אמו ושתי אחיותיו שרדו. הוא היה שנתיים בגטו קרקוב והצליח לברוח משם בגיל 9.5. "אחי הבכור היה עיוור", הוא מספר. "הוריי הבינו שאין טעם להביאו לגטו כי אין לו סיכוי לחיות. אבא שילם כסף לפולני כדי שיחביא אותו בתקווה שאחרי המלחמה יבוא לקחת אותו. אבל אחרי יום הפולני הזה שילח אותו לדרכו, ולפי מה שנודע לי עבר איזשהו פטרול גרמני, לקחו אותו ורצחו אותו על המקום".

הלוויית נרצחי פוגרום קיילצה, יולי 1946. באדיבות ארכיון בית לוחמי הגטאות

רוטברד, נשוי, אב לשלושה ילדים וסב לחמש נכדות, הצליח לשרוד את המלחמה בעזרת ידיד פולני של המשפחה, שהחביא אותו ואת שתי אחיותיו בשנים

1943־1945. "היו פולנים טובים, אבל לפי הספרות היו גם פולנים שהשתתפו ברצח יהודים", הוא אומר. "למשל הספר 'ערי מוות' מאת מירוסלב טריצ'יק - שכתוב בפולנית וכותרת המשנה שלו היא 'פוגרומים של שכנים ביהודים' - עוסק בעדויות אישיות ובצילומים של פוגרומים שביצעו הפולנים ביהודים בשנות המלחמה ואחריה ב־128 יישובים, עיירות וכפרים".

מה דעתך על החוק שאושר?

"זה בלון שחבל להתעסק בו. הפולנים הרגו יהודים והלשינו על יהודים, אבל לא פחות מההולנדים, מהצרפתים ומעמי המערב האחרים. הדבר הבאמת מהותי הוא שפולין הנוכחית עוברת את אותו תהליך שעובר העולם המערבי: עלייה בלתי נסבלת באנטישמיות ובקיצוניות".

הצד השני

"נולדתי בקרקוב, והייתי בת 12 כשפרצה המלחמה", מספרת מרים רביד (90), נשואה, אם לשני בנים וסבתא לארבעה נכדים מרמת השרון. "למדתי בבית ספר של בנות פולניות, שבו היו גם כמה יהודיות. לפני המלחמה גרנו בשכונה של פולנים, שהיו בה גם מעט יהודים. אבל אף פעם לא הרגשתי אנטישמיות, ואצלנו בבית דיברו פולנית ולא יידיש. כשהתחילה המלחמה, התחלנו גם אנחנו לפחד, והפולנים כבר הסתכלנו עלינו אחרת. לקח זמן להבין שגם הפולנים, בשביל שיהיה להם קצת יותר טוב, היו מוכנים למסור לידי הגרמנים את היהודים ולהלשין עליהם. הכרתי סיפורים על פולנים שהסגירו יהודים לנאצים, אבל מצד שני גם היו פולנים שהסתירו יהודים מאימת הנאצים. כשאנחנו, למשל, גורשנו מקרקוב, מסרנו הרבה מאוד דברים שלנו למשפחה פולנית שגרה איתנו באותו בית. עד היום אני בקשר איתם. אחרי המלחמה הם החזירו לנו את הדברים, ומסרתי חלק מהם ליד ושם".

רביד הייתה בגטו בקרקוב עם הוריה, שנספו במחנה ההשמדה בלז'ץ, ועם אחותה. "בתוך הגטו לא היה לפולנים שום תפקיד", היא מספרת. "רק הגרמנים שמרו עלינו, והיו יהודים שניהלו את כל האדמיניסטרציה ושיתפו פעולה עם הגרמנים, וזה היה איום ונורא. הפולנים היו סוחרים, היה שוק שחור, והם היו מעבירים דברים. הם היו מספקים כל מיני דברים לאנשים בגטו שהיה להם כסף, והם ניצלו את הסיטואציה הזאת שאנשים היו בגטו בלי שום דבר. הם כאילו העניקו עזרה, אבל למעשה מכרו מוצרים במחירים מופקעים. גם אנשים שיצאו מהגטו היו בקשר עם הפולנים, לטוב ולרע. לי היום קשה לשפוט את הפולנים לרעה, כי הם בעצמם פחדו מהנאצים".

בכל הנוגע לחוק החדש, רביד טוענת שלדעתה בפולין "לא צריכים להעיר את המתים. הייתי לפחות חמש פעמים בפולין אחרי המלחמה, והפולנים הכו על חטא. יש המון אנשים שלומדים יידיש באוניברסיטה, והחלו להתעניין בהיסטוריה היהודית, אף שאין להם שום קשר ליהדות. יש הרבה פולנים שעושים כיום תיקון ומנסים להכיר לעומק את העם היהודי. החוק הזה הוא טעות גם מבחינת הפולנים עצמם. אני מכירה את המציאות. היו מקרים נוראיים, כמו למשל הטבח בידוובנה, אבל אני מכירה גם הרבה יהודים שניצלו בזכות הפולנים. כיום יש הרבה עשייה פוזיטיבית בפולין, וגם הפולנים עצמם נפגעים מכל הסיפור הזה. החוק הוא לא לטובתנו, לא לטובתם ולא לטובת היחסים בין המדינות".