הערב (שלישי), יחול התאריך העברי ט"ו בשבט, המוכר כראש השנה לאילנות. ביום זה אין איסורים מיוחדים, אך נהוג להרבות באכילת פירות ובמיוחד באכילת שבעת המינים (חיטה, שעורה, גפן, תאנה, רימון, זית ותמר) או בדברים העשויים מהם. מינים אלו נחשבים לכאלו שנשתבחה בהם ארץ ישראל, מכיוון שהם מוזכרים בפסוק בספר דברים המתאר את היתרונות החקלאיים הקיימים בארץ ישראל.
המנהג לאכול פירות יבשים דווקא, נובע ככל הנראה מהעובדה שליהודים בארצות השונות בחו"ל לא הייתה דרך אחרת להשיג פירות טריים מארץ ישראל לכבוד ט"ו בשבט, לכן נאלצו להסתפק בפירות המיובשים.
חלק מהאנשים נוהגים ביום זה לשבת לארוחה חגיגית ואף לומר "סדר ט"ו בשבט", על משקל סדר פסח הנערך בניסן. ליום זה אף משמעויות רבות מבחינת עניינים הלכתיים הנוגעים לחקלאות בארץ ישראל. בימיה הראשונים של הציונות בסוף המאה ה-19 החל להשתרש המנהג של נטיעת עצים ביום זה והוא נמשך עד היום ונעשה במוסדות חינוך רבים.
יום הזיכרון לארץ ישראל - הרב שמעון פרץ, ראש ישיבת ההסדר בקרית גת
מה מחזיק אדם שהחיים שלו בהווה קשים ומרים? מה נותן לו את הכוח להמשיך הלאה? העבר והעתיד - זיכרונות העבר והחלומות על העתיד. כמו באדם פרטי כך באומה כללית, העבר והעתיד נותנים לה את הכוח לחיות בהווה ולשאוף להוביל אותו אל העתיד המאושר.
מה שנתן את הכוח לאומה הישראלית לחיות ואף לשמוח בגלות הקשה והארוכה, למרות הרדיפות, למרות הצרות והייסורים, הוא העבר המפואר של האומה והעתיד המאושר שיהיה מנת חלקה באחרית הימים. העבר והעתיד נתנו לה כוחות חיים אדירים לשרוד את כל הקשיים, להיות מלאה בשמחת חיים, להמשיך לפעול, לעשות, לשנות ולהשפיע על העולם בכל התחומים.
ט"ו בשבט הוא יום הזיכרון לארץ ישראל. תרומה ניכרת הייתה ליום הזה ביצירת הגעגוע, הציפייה וההשתוקקות של האומה הישראלית לשוב לארצה שחיכתה לה אלפי שנים. ביום הזה ישבו יהודים סביב שולחן החג וחלמו על ארץ ישראל וירושלים.
הם טעמו מפירותיה, עד כמה שהיה ניתן, התענגו על סיפוריה מעשיותיה, והתפללו לחזור אליה. המנהג של אכילת פירות שהשתבחה בהם ארץ ישראל הינו מנהג חדש שהחל לפני כחמש מאות שנה, בזמן התפשטות תורת הקבלה של האר"י הקדוש. עד אז היו דברים אחרים שהזכירו לאומה את ארץ ישראל ואת ירושלים, זיכרונות שנקבעו על ידי חכמינו ז"ל לפני אלפי שנים לאחר חורבן בית המקדש כגון אפר חתנים, שבירת כוס, וכדומה.
מדוע איפוא היה צורך לחדש מנהג של יום זיכרון מיוחד? מדוע לא די היה בכל הזיכרונות העתיקים יותר? ניתן לומר חילוק כזה: הזיכרונות העתיקים שהתחילו בתחילת הגלות היו עסוקים יותר באבל על העבר. על העבר המפואר של ממלכת ישראל ונביאיה גדולי העולם שהאירו את חשכת העולם באור המוסר האלוקי שבפיהם ובנבואותיהם.
אלו הם זיכרונות של אבל, שאמנם כחם יפה להזכיר נשכחות ואף לעורר את העם לתשובה, אך כאשר הגלות הלכה והכבידה, והאומה הישראלית התפזרה לקהילות מפוזרות ומפורדות, לא היה די בכך.
היה צורך לתת שמחה על ידי חלומות על האושר שיהיה בעתיד. בנוסף לזיכרון האבל והצער היה צורך גם בזיכרון מסוג אחר, וזה נעשה על ידי ט"ו בשבט. ביום זה לא התעסקנו בעבר אלא בעתיד הנפלא שמצפה לנו. לצורך זה הזכרנו לעצמנו כמה טובה הארץ, כמה טובים פירותיה, איזה חסד עצום עשה אתנו אלוקינו שהנחיל לנו ארץ טובה ורחבה, שהשתבחה בשבעה מינים נפלאים. הזיכרון הזה נותן כוח לחיות, מעורר ציפייה לעלות לארץ.
הזיכרונות העתיקים הנפלאים שאנו ממשיכים אותם עד היום החזיקו את עם ישראל בגלות, לפני חמש מאות שנה הצטרף אליהם יום הזיכרון לארץ ישראל בדמות ט"ו בשבט. כל אחד מהם תרם את תרומתו לשיבה לציון. בקרוב בימינו גאולת עולמים, אמן.