"ראיתי מודעה שאפשר לפנות אל ועדת זוהר", יוסף מודיע לשלושת חבריו. הם יושבים בסלון דירה מטופחת בקומה הגבוהה של מגדל מגורים בפאתי באר שבע. "יש טלפון לפניות", הוא ממשיך. "הרמתי טלפון למספר הזה, עונה לי זאת מהוועדה, עורכת דין או משהו כזה, רשמה את השם, תעודת זהות, אמרה 'אנחנו נחזור אליך'. עד היום לא חזרה אלי".

שמו של יוסף בדוי. כך גם שמות שלושת חבריו. הם יודעים שהיו לא מעט אנשים במצבם שחשפו את שמותיהם ופניהם בתקשורת לאורך השנים, אבל אחרי מה שעבר עליהם בספטמבר האחרון הארבעה הללו הפכו חשדנים משהיו קודם לכן. מי שבעיני עצמם נשכחו הרחק מאחור כעת מנהלים מאבק כמעט חסר סיכוי לקבל מהמדינה הכרה בטרגדיה שלהם. ספציפית, ממה שישראל הרשמית נהגה להגדיר "מפעל טקסטיל" סמוך לדימונה ומותר היה ללחוש כי על פי פרסומים זרים זהו למעשה כור גרעיני. בשמו הרשמי: הקריה למחקר גרעיני, או קמ"ג.

בדיקות ותשאולים ששמעו כי חבריהם עברו לאורך השנים על ידי גורמי חרש עלומים רק הגבירו אצלם את הפרנויה שמישהו יבקש להתנכל להם אם תתגלה זהותם. "השמירה על הסודיות טוטאלית", יוסף מבהיר. "מיום שאדם נכנס לעבוד שם הוא חותם על סודיות, ולכל אדם יש את רמת הסיווג שלו ואת מה שנקרא 'שותפות סוד'. זאת אחת הסיבות שנראה לך כאילו אנחנו פרנואידים".

הכור בדימונה מהאוויר. צילום: google earth

מכאן התעקשותם שלא להופיע בשמם, בטח שלא בגופם. אפילו לא בצללית. "מבחינתי אפשר לוותר על כל העניין", רחל, שבסלון ביתה התאספה הקבוצה, מנידה בראשה כאשר מתברר לה שאם מתראיינים לעיתון יש גם להצטלם.

"חלק מהאנשים הוזמנו לתשאולים על ידי השב"כ אחרי שקרוביהם נפטרו", אומר עו"ד אלי דסה, שמבקש לייצג אותם בימים אלה. "היום זה כבר פחות, אבל פעם המדינה הייתה מאוד פרנואידית. הם מכירים אנשים אחרים שנמצאים בחיים ונכנסו לתוך התביעה הזאת של אילן (עו"ד אילן קנר שייצג בעבר את התובעים בתיק - ע"ר). עקבו אחריהם וצותתו להם לטלפון. ככה הם חושדים. וכן, היו תחת מתקפה, גם חברתית. כי מי שתבע ועדיין עבד בקמ"ג נתון למתקפה".

רק כאשר איום החשיפה מוסר רחל מתירה לעצמה לצנוח על הספה מול יוסף ולהתרווח, אלא שבו ברגע הטלפון הנייד שלה מתחיל לרטוט. היא אוספת אותו בתנועה מהירה ונבלעת בחדר אחורי של הבית. "זאת הייתה נציגה של ועדת זוהר", היא פונה אל חבריה מופתעת כאשר היא שבה. "התחילו לחזור לאנשים כנראה".

דלת סגורה

אחרי 30 שנה של משפט מול המדינה בתביעה שתכיר בהם ובקרוביהם כנפגעי עבודה, ועדת זוהר היא כעת חבל ההצלה האחרון של הארבעה. בספטמבר האחרון הם היו בטוחים שהנה זה סוף–סוף נגמר. בתקשורת התפרסם כי המדינה התחייבה לפיצוי היסטורי של 78 מיליון שקל ל–170 עובדי קמ"ג ומשפחותיהם. בתמורה, הוסכם, המדינה לא תיטול אחריות על מקרי התחלואה והמוות של עובדיה. עם התנאי הזה העובדים ומשפחותיהם יכלו לחיות. מי יודע אם זאת לא ההזדמנות האחרונה שלהם. אלא שלארבעה מהסלון בבאר שבע זה היה מאוחר מדי.

"חיכינו הרבה שנים", יוסף אומר, "ויום אחד אני מגלה בעיתון שקנר הגיע להסדר עם המדינה. כשקראתי את זה שמחתי". גם רחל נחשפה אל הידיעה וחשבה שהנה הסיוט נגמר, עד שקראה את האותיות הקטנות. "פתאום רחל מתקשרת אלי", מספרת דורית שיושבת על הספה לצד רחל. "אומרת לי שאנחנו לא בפנים. אמרתי: 'מה לא בפנים? אבל כתוב בעיתון!'".

הכור בדימונה. צילום: האדריכל דן איתן

בעלה של דורית עבד בעבר בקמ"ג ונפטר מסרטן לפני יותר משני עשורים, והותיר אותה עם ארבעה ילדים. מאז היא במאבק. האכזבה מספטמבר הייתה עבורה הקש ששבר את גב הגמל. "כמה פעמים אמרתי לרחל שנעזוב את זה. האמת היא שאין לי כוח. בעלי כבר נפטר, הוא היה רק בגיל 45".

תמיד יש לכם אופציה לתבוע אזרחית.
רחל: "מה אני אלך עכשיו לתבוע? את מי? אם קנר לא הצליח להכניס אותנו אליו, מי יפתח בפנינו את הדלת?".

כמה ימים אחרי שפורסמה הידיעה בתקשורת נחת בתיבת הדואר של כולם מכתב רשמי מעו"ד קנר. "כידוע, התביעה שהגשנו בשמכם במטרה לפתוח את ההליך מחדש נמחקה על הסף", הוא בישר להם. משום שעניינם נדון בעבר אצל עו"ד אחר ונסגר, הסביר, הוא אינו יכול להיפתח מחדש. לא בלי ראיות חדשות. "קנר מבחינתו עשה שיקול קר", יוסף אומר במרירות. עו"ד קנר ביקש שלא להגיב. לדבריו, במסגרת ההסכם התחייב שלא לעסוק עוד בנושא.

ההתחייבות הזאת אומרת גם שהוא אינו יכול להמשיך לייצג את התובעים. אז הוא מצא להם מי שיהיה מוכן, עו"ד אלי דסה, שליווה את התיק תחתיו שנים ויצא לדרך עצמאית. אלא שיש בעיה נוספת. "בתוך הפשרה הזאת סגרו אותנו", רחל מסבירה. "אנחנו יכולים לפנות לוועדת זוהר אבל לא עם עו"ד מטעמנו".

זאת המשוכה שמולה ניצבים הארבעה כעת - להצליח להיות מיוצגים על ידי עו"ד שהם בחרו, לא המדינה עבורם, שהרי נגדה הם עותרים.

בנובמבר האחרון הגיש דסה עתירה לבג"ץ בדרישה לייצג את הארבעה בוועדה. בינתיים מחכים. "ועדת זוהר קובעת שעובד יוכל לקבל ייצוג משפטי רק מעו"ד המחזיק בסיווג ביטחוני מתאים", דסה מסביר. "הלכנו וביררנו - הם מבקשים סיווג ברמה הכי גבוהה. אם אני מתחיל בהליך היום, אני מסיים אולי בעוד שנה ושמונה חודשים, אם בכלל. הם מציינים שיש רשימה של עורכי דין עם סיווג מתאים. שלחתי את האנשים שלי לקבל את הרשימה, עד היום אין רשימה. אמרו שישלחו, לא שלחו".

טבעי שעיסוק בנושא כל כך רגיש דורש סיווג גבוה.

"אני מוכן שיסתירו לי את מה שמסווג. שיחשפו בפני את מה שלא מסווג. מה לעשות שאם אתה היום מקיש בוויקיפדיה על הקמ"ג אתה תראה שיש שם אורניום. למה אתה רוצה להסתיר ממני הכל?".

עדיין חלק מהמשחק הביטחוני זה לרקוד את הריקוד הזה.
"אם היה חוק שאומר שעובד של הקמ"ג לא יכול לתבוע אותם, אז הייתי מסכים איתך, כי שום דבר לא מורשה לצאת משם. משום שהם יכולים לפנות לוועדה מסוימת שהוקמה לשם זה, אני חושב שהמינימום זה שנדע למה הוא נחשף, איפה הוא נחשף, כדי לקבל החלטה מושכלת".

אז תקבל מסמכים אבל מושחרים באופן נרחב מאוד, מה עשית בזה?
"גם מהמושחר אני יכול להסיק מסקנות. אני גם מניח שלא כולם יהיו מושחרים, כי אחרת זה יהיה חסר תועלת. זה מה שהיה בפעם הקודמת. הסקנו מסקנות בין השורות, כי זה מה שהיה".

חזית העבודה

"התחלתי לעבוד שם באמצע שנות ה–70", יוסף מגולל. "עבדתי ב... נקרא לזה האזור החם. תפקיד שהוא בתפעול של... “, הוא עוצר לפתע. מבהיר כי מכאן אסור לו לומר יותר, שמא יחשוף מידע מסווג ועל הדרך יסגיר פרטים שיקלו על זיהויו. לבסוף מתיר לעצמו לומר: "יש בדרך לשם מספר תחנות, באזור החם יש חומרים כימיים, באזור הקר יש משרדים, מחסנים, חדר אוכל, מרפאה. אני הייתי בחם".

האזור החם כבר הוזכר שוב ושוב במשפטי העבר של עובדים נגד הקמ"ג. זהו קודש הקודשים של הקריה למחקר גרעיני. קו החזית שבו משתמשים בחומרים המסוכנים, חשוף מאוד לקרינה. האזור הקר הוא המעגל החיצוני, מקום משכנם של תומכי הלחימה. אלא שלדברי יוסף, בכל הנוגע לחשיפה לחומרים מסוכנים או לקרינה, כולם היו פגיעים. "אנשים אכלו ביחד, ישבו ביחד, זה לא שהדבר נגמר ברגע שיצאת מאזור אחד לאחר, דברים עוברים".

על כיסא לצדו יושב אלון ברגליים משוכלות. כובע בייסבול אופנתי לראשו ונעלי ספורט חדשות לרגליו מחדדים את פער הגילים הגדול בינו ובין האחרים.

בניית הכור בדימונה. צילום: האדריכל דן איתן

בראשית שנות ה–90 היה רק ילד בן 9, בעוד האחרים כבר הקימו משפחות. אבל גם על דלת ביתו של אלון המוות דפק בשנים ההן. "אבא שלי נפטר בשנת 91'", הוא מספר. "התמוטט בעבודה והגיע לבית החולים. שם גילו לו את המחלה. התקשרו מיידית לאמא שלי ואמרו לה שהיא צריכה לחתום על ניתוח שהוא צריך לעשות. שנה אחרי הוא מת. המחלה הזאת התלבשה עליו ממש מהר. סבל מגידול ומגרורות בריאות ובכבד. אני יכול להגיד בוודאות שבאותו

מקום שעבד הוא שאף חומרים".

כשהחליטו לתבוע, משפחתו נמנתה עם הקבוצה של עו"ד ראובן לסטר. כמו האחרים בסלון הקטן שבבאר שבע, גם הוא לא היה מרוצה מההסכם שהשיג פרקליטו עם המדינה. אבל בניגוד אליהם הוא לא קפץ על העגלה של קנר. רק כעת הוא שב לתמונה, כאשר הבחין במודעה שקוראת לכל מי שיש לו תביעות לפנות אל ועדת זוהר כדי להציג אותן. "כשהבאתי את התיק של אבא שלי (ממשרדו של עו"ד לסטר - ע"ר) נקרע לי הלב, בכיתי כמו ילד קטן", הוא אומר. "יש לי עוד ארבעה אחים גדולים שמרימים ידיים. אין להם עם מי להתעסק".

זהו, אם כן, הסיבוב השני של המאבק של משפחתו להשיג את מה שהם מגדירים עשיית צדק. "תבין", הוא אומר. "באותן שנים, סוף שנות ה–80 תחילת ה–90, היה שם פיק רציני (של תחלואה - ע"ר), כי הייתה שם בעיה עם ה... היו שמים עליהם משהו כדי לבדוק את רמת הקרינה, יש איזה משהו שהם לא נכנסו לעומק שם. שם הייתה הנפילה, לא בדקו נכון".

זה קרה ליוסף, למשל. באמצע שנות ה–90 התגלה אצלו סרטן, אך הוא החלים. לא לכולם היה המזל הזה. בעליהן של רחל ודורית חלו אף הם באותן השנים ולא שרדו.

"ב–94' בעלי נפטר", רחל אומרת. "הוא חלה כבר ב–89' בסרטן לימפומה. רופא הקמ"ג הוא דווקא זה ששלח אותו לרופא אף–אוזן–גרון ואז הוא עשה ביופסיה וגילינו שזה סרטן. חמש שנים אחרי זה הוא נפטר. בשנת 95' הצטרפתי לתביעה אצל עו"ד לסטר. הוא ניסה להוכיח קשר סיבתי, אבל כמובן לא ניתן היה להוכיח את זה עם הנתונים שהקמ"ג מסרו. לכן נדחינו ונדחינו והמשכנו לטפל בזה בצורה לא יעילה".

במהלך שנות המחלה של בעלך, הוא אמר לך שזה נגרם לו בגלל העבודה?
"לא. אתה צריך להבין שאנשי קמ"ג שומרים על סודיות. הם מרימים את הדגל, עובדים בשם השליחות, ככה חינכו אותם וככה לימדו אותם. גם אחרי שפורשים הם לא מדברים. ניסיתי לראיין כמה חברים, אבל הם אומרים: 'עד כאן, אנחנו חברים אבל לא מעבר לזה. אל תשאלי אותנו'. הם לא מוסרים, הם מפחדים, עד היום אני רואה שיש איומים על מי שמעז לדבר. אף פעם לא ידענו מה בעלי עושה".

עד היום?
"היום אני יודעת מתוך המשפט שהיה בביטוח לאומי, שכמובן נדחינו, שהוא עבד באזור החם, במקום ששם אמצעי הבטיחות לא היו טובים ביותר. הוא התחיל לעבוד בשנות ה–60, השנים שבהן הקמ"ג הוקמה, ולכן גם אמצעי הבטיחות לא היו כנראה מחמירים ביותר".

לבסס את הקשר
בקמ"ג טענו לאורך כל השנים, בבתי המשפט או בחדרי הבוררות והוועדות השונות, כי מדובר בהגזמה - שמספר חולי הסרטן שנמצאו מקרב עובדי הקמ"ג אינו שונה משיעורו באוכלוסייה וכי אין אפשרות לבסס קשר בין העבודה שם לתחלואה. אבל עם כל מקרה שהצטרף לתביעות, גבר בציבור החשד שאולי דווקא יש קשר בין הדברים.

"התחלנו קבוצה של 37 איש", יוסף מספר. "כל אחד בהתאם למה שקרה לו והסרטן שלו. יש כאלה שנפטרו ויש שחיו. המדינה תמרנה את העו"ד שלנו לכך שיקימו את ועדת דולב, שתקבע אם יש קשר סיבתי בין המחלה של התובע למקום העבודה. עד שהוועדה קמה עברו מספר שנים. בסוף הוגשו לוועדה כ–40 תיקים ואנחנו ביניהם. מתוך אלה, רק שישה הוכרו מחמת הספק. מה זה אומר מחמת הספק, אנחנו לא יודעים".

הם גם אינם יודעים מה כולל ההסכם שנחתם עם עו"ד קנר כעת. ובכל זאת, אופציית ועדת זוהר, שנפתחה בפניהם, מעניקה להם חרך של תקווה. "אם יגיע בית המשפט למסקנה שהתנהלות המדינה אכן עלתה כדי זיוף או תרמית וכי הוסתרו מכם ראיות חיוניות המצביעות על חשיפתכם לקרינה בשיעור משמעותי הרבה יותר מזה שהוצג בעבר", בישר להם עו"ד קנר במכתב ההוא מחודש ספטמבר, "ניתן יהיה להגיש מחדש את תביעתכם". מעבר לשאלת הייצוג ישנה הבעיה הישנה - כל החומר מצוי בידיים של קמ"ג, שכבר הוכיחה בעבר לא פעם כי היא מנצלת זאת לטובתה.

אתם טוענים שקמ"ג מציגה נתונים מעוותים. יש לכם ראיות לזה?
אלון: "בוא תראה בתיק הרפואי של אבא שלי. גם בתיק וגם בהתכתבות מול היועץ המשפטי של קמ"ג יש סתירה מאוד רצינית שם".

רחל: "המשפט התנהל בדלתיים פתוחות, עד שבית המשפט החליט שאלה תיקים סודיים וזה עבר לדלתיים סגורות. יש המון חומר, מספיק שכותבים נפגעי הכור בדימונה, ואתה למד שנמסרו נתונים שקריים. איך אנחנו יודעים את זה? כשהעו"ד תחקר את המומחים של קמ"ג, הם הודו שעשו דברים לא נכונים".

שומרים על שתיקה

בדבריה אלה רחל מכוונת במיוחד אל שניים. האחד הוא ד"ר דן ליטאי, ששימש בשנות ה–90 סגן ראש האבטחה בכור. בדצמבר 2011 ליטאי עלה על דוכן העדים ואמר כי "עד שנות ה–90 לא בוצעו חישובים פרטניים לגבי הקרינה הפנימית שספגו עובדים בקמ"ג, אלא רק לגבי הקרינה החיצונית". הוא ניסה לטעון כי הדבר היה נחוץ לשם "הסדר הטוב", כלשונו, ולא מאיזו סכנה ממשית, אלא שאופן קביעת הקרינה עד שנות ה–90, הודה, נעשה "על סמך הניסיון" בלבד.

השני הוא ד"ר יעקב לייכטר, בעבר עוזר בטיחות בקמ"ג. במרץ 2012 הודה לייכטר על דוכן העדים כי באחד ממשפטי העבר נגד קמ"ג אמר רק "חצי אמת", כלשונו. זה קרה בזמן תביעת הפיצויים של חיים איטח ז"ל - הראשונה אי־פעם שבה המדינה חויבה לפצות עובד קמ"ג. במשפט ההוא נחשף גם כי במהלך השנים שבהן התבקשה קמ"ג לבצע הערכות קרינה לעובדיה נפלה טעות במהילת בדיקות השתן שלהם וכן כי סף הרגישות של מכשירי המדידה היה משובש, כך שפספסו כמויות קרינה אדירות, עד כדי סטייה בשיעור של פי 25.

אבל יש גם דמות שלישית שרחל מכוונת אליה, במובלע. ד"ר תלמה בירן, לשעבר ראש תחום דוזימטריה - בטיחות קרינה - בקמ"ג. בדצמבר 2011 עלתה ד"ר בירן לדוכן העדים והודתה בפה מלא כי בשנות ה–80, בואכה ה–90, "היינו מזדהמים כל פעם, עבדתי עם חומרים שלא ידעתי את זהותם, לא סיפרו לנו למה אנחנו נחשפים, בטיחות קרינה הייתה משהו שולי".

באשר להיקף החשיפה, אמרה: "אנשים עבדו שמונה שעות ביום, הם בעצם היו חשופים למנת קרינה המוגדרת כמותרת לשנה". אם בדיקות ראויות היו מתבצעות בזמן, סיכמה, אפשר היה אולי להציל חלק מן העובדים שחלו.

דורית, לך בעלך אמר משהו על זה?
"שום דבר. מה שאני יודעת שהוא היה פקח. גם כשהוא חלה הייתה שואלת אותו: 'תגיד לי, מה אתם עושים שם, זה (המחלה - ע"ר) קשור לעבודה?'. הוא אמר: 'אני מבקש לא לשאול שאלות. שלא תעזי לתבוע את קמ"ג'. זה היה המשפט שלו. אמרתי: 'אני לא מבטיחה, אני לא יודעת מה יהיה, אבל קודם כל בוא נדבר על זה. על מה אתה מדבר בכלל?'".

בעלה החל לעבוד בקמ"ג ב–1960. 30 שנה בדיוק אחר כך, ב–1990, חלה בסרטן, ואחרי שלוש שנים נפטר. "אני זוכרת שפעם אחת באמת שאלתי אותו", היא אומרת. "הוא בא הביתה עם ריח כזה של דלק, אמרתי לו: 'מה זה הריח?'. אז הוא אמר: 'כן, הייתה איזו תאונה, משאית התהפכה'. אז הבנתי גם מחברים שהייתה משאית של חומר שהחליקה והתהפכה והוא היה שם, אבל בחיים הוא לא אמר שום מילה רעה על קמ"ג. ידעתי שיש לו מה להגיד, אבל הוא לא אמר כלום".

"אתה צריך להבין", אומרת רחל. "בשנות ה–90 עוד לא נחשפנו למשפט. קמ"ג היה המדינה. זה ביטחון המדינה. אסור לדבר על קמ"ג".

דורית: "כל אלה שנכנסו לקמ"ג היו צעירים יוצאי צבא, מי חשב לתבוע".

נטל ההוכחה

בחשיכה הזאת הארבעה מגששים כעת. נאחזים בכל פירור מידע שיוכל להוכיח, ולו רק לחזק במשהו, את חשדותיהם נגד הקמ"ג והמדינה. מכל מקום, הפירורים הללו יכולים להגיע, הם יודעים. אפילו מתביעה כושלת. "תבענו את ביטוח לאומי כי זאת מחלת מקצוע", אלון אומר. "לא הצלחנו שם, אבל דרך זה למדתי מה הוא (אביו - ע"ר) עשה. הוא לא מסר שום דבר. הם מפחדים. היום אני יודע שהוא שאף חומרים. אני יכול להגיד את השם של החומר".

רחל: "עזוב להוכיח קשר סיבתי, לא צריך ללכת לכיוון הזה. הכיוון צריך להיות כמו שקנר עשה - אתם תוכיחו שאני לא חליתי. אני חליתי, עובדה, ועובד אחר חלה באותה מחלה שלי - איך הוא יכול לזכות ואני לא, הרי זה אותו דבר?".

דורית: "אלה שזכו לא היו להם תפקידים מיוחדים. אלה שזכו היו במכבסות, עבדו בקנטינות של קמ"ג, היו בניקיונות, וכן הוכרו. אבל הבעלים שלנו שעבדו 25 שנה, בתפקידים בכירים, והלכו בגיל 45, אלה לא הוכרו - אין קשר בין המחלה לעבודה".

עורך הדין שלכם העביר את נטל ההוכחה אליהם בגלל הטבע המאוד סודי של העיסוק פה?
"לא", רחל אומרת. "הוא הוכיח שהנתונים שקריים וברגע שאתה מוכיח שהצד מולך לא בא בתום לב, אז זה הוא זה שלא בסדר".

אלון: "זה מה שאנחנו מנסים להראות שקורה גם עכשיו".

רק שאלון אינו יודע כי עליו עומדת להתרגש צרה נוספת - תביעתו התיישנה. עו"ד דסה, המדינה לכאורה מביאה על עצמה צרות עם הקול קורא הזה בניגוד לאינטרס שלה ולטענות על כך שהיא מנסה להתנער מכל הסיפור. "בשורה התחתונה, הם לא רוצים להביא על עצמם עוד מישהו כמו קנר, שיישב להם על הלבלב ויגרום לאנשים להגיד חצי אמת בבית המשפט. אם האנשים האלה מגיעים עוד פעם אחת לבית משפט, אפשר לעשות מהם סביבון כי נאמרו פה עוד הרבה דברים. אז מה הם אומרים לעצמם? בוא נביא את האנשים לפני שהם יפנו אלינו. התיק הקודם נגמר, נקים איזשהו מנגנון שכל השליטה תהיה פה. ולכן נוח להם להביא מהר אנשים ולנסות לזרז את ההליך כמה שניתן. להביא אנשים לוועדה סגורה אצלם ולגמור את זה ככה".

כלומר הם מניחים שבעתיד יתרגשו עליהם עוד תלונות מצד עובדים לשעבר?
"בדיוק. אנחנו מבינים שיש בעיה, בוא ננסה למזער נזקים. שלא ירוצו לבית משפט - שיבואו לפה. אם נגיע איתם לאיזה הסדר, חסכנו כסף, התנהלות מביכה, עוד סודות שאולי ייחשפו, להקדים תרופה למכה - ועדיף בלי עורכי דין. בגלל זה הכל יזום. הכל מתוך מחשבה לנסות להקטין תאונות. מבחינתם התיק של איטח בשנות ה־90 והתיק הזה של קנר - תאונה מאוד־מאוד גדולה". 

תגובות: "המידע חלקי ולא מדויק"

תגובת הוועדה לאנרגיה אטומית: "לאור השאלות, נראה כי המידע שהועבר לכתב בנושא חלקי ואינו מדויק. ועדת זוהר הנה ועדה מתמדת לקביעת הזכאות וגובה הפיצוי לעובדי הוועדה לאנרגיה אטומית (וא"א) שחלו בסרטן וזאת על פי ההסדר שקבעה ועדת ריבלין ואשר אומץ על ידי ממשלת ישראל. בראש הוועדה עומד סגן נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה (בדימוס), כבוד השופט שמואל ברלינר. ועדת זוהר הנה עצמאית ובלתי תלויה".

"ועדת זוהר החלה את פעילותה באוקטובר שנת 2017 והודיעה לציבור על האופן שבו ניתן לפנות אליה. באתר האינטרנט של ועדת זוהר (vaadatzohar.co.il) מפורטות הנחיות למגישי תביעה והסברים ביחס לשלבי הטיפול בתביעה על פי הסדר ריבלין. בהתאם לכללי ההתיישנות המיטביים שנקבעו בהסדר ריבלין, עבור עובדים שחלו ועודם בחיים תיספר תקופת ההתיישנות רק מיום הקמת ועדת זוהר. ביחס לעובדים אחרים תחול תקופת ההתיישנות המקובלת בדין האזרחי".

"איננו מבינים את טענת הכתב ביחס לטענה כללית, לכאורה, של העובדים ובני משפחותיהם בדבר הקשר בין מחלתם ושנות עבודתם בקמ"ג והממ"ג.

"באשר לטענה שלפיה הפונים יכולים להיות מיוצגים רק על ידי עורכי דין מטעם המדינה - טענה זו נשללת על ידי גורמי הביטחון המוסמכים. יובהר כי הנחיות הביטחון ביחס לפעילות ועדת זוהר, ובכלל זאת שאלת ייצוג התובעים, נקבעות על ידי גורמי הביטחון המוסמכים לכך. עתירה בנושא זה תלויה ועומדת בימים אלה, ותגובת גורמי הביטחון תוגש לבית המשפט".

תגובת יו"ר ועדת זוהר: "במהלך החודשים האחרונים פנו לוועדת זוהר מאות עובדים, גמלאים ובני משפחותיהם. הוועדה מטפלת בפניות אלה בהתאם לכללים שנקבעו בהסדר ריבלין ועושה כמיטב יכולתה כדי להעניק מענה הולם, שוויוני ויעיל לצורך פיצוי במקרים המתאימים".