"השמיים הם לא הגבול": בן המשפחה שהקדישה חייה לשחקים מקפל את הכנפיים

טיסת אל על מניו יורק לתל אביב בשבוע שעבר הייתה מרגשת במיוחד עבור הקברניט אודי (אהוד) גזית, שלאחר 45 שנות טיסה, ובדיוק בתאריך קבלת הכנפיים שלו ו־69 שנה אחרי מועד קבלת הכנפיים של אביו, הנחית את מטוס הבואינג 777 וכיבה את המנוע בפעם האחרונה. “אבי ז"ל קיבל את הכנפיים ב־14 במרץ 1949, אני קיבלתי אותן ב־15 במרץ 1973, ובטיסה האחרונה שלי סגרתי מעגל בסמליות גדולה עם המשפחה, הצוות, אנשי הפיקוח וכמובן הנוסעים, שהיו שותפים כולם להתרגשות", הוא מספר ימים ספורים לאחר מכן.

גזית (65), מתגורר בתל אביב, ינק את עולם התעופה מילדות. אביו, אל"מ ישעיהו (שייע) גזית, היה אחד מבין ארבעת החניכים של קורס הטיס הראשון בהיסטוריה של מדינת ישראל. הוא החל לטוס כבר ב־1940, בגיל 18, ב"קלוב", מועדון התעופה הישראלי בחיפה. במאי 1948 נשלח עם חבריו לעבור הכשרה לטייסי קרב בצ’כיה. במרץ, 1949 כאמור, זכה לענוד את הכנפיים הראשונות של ישראל. בהמשך פיקד גם על בסיס תל נוף והיה מועמד לתפקיד מפקד חיל האוויר.

אמו של גזית, זהבה, שימשה כמפקדת הבנות בפלוגה מיוחדת של ההגנה בשנות ה־40 והייתה שותפה למבצעים חשאיים. “אמא ליוותה שיירות לירושלים והייתה מהבנות שעליהן נאמר שהיו עם רימונים בחזה וסטן בין הרגליים", מספר גזית. “היא הייתה בונקר ולא סיפרה דבר, אבל שמענו שמועות שהייתה שותפה לחיסולו של קצין בריטי". לימים שירתה זהבה גזית כקצינה ח"ן של חיל האוויר וכרל"שית של מפקד החיל.

משפחתו של גזית הגיעה לארץ ישראל בשנות ה־20 מפולין והתיישבה באזור שייח' אבריק. סבו היה בעל צלמנייה, ובביתו מחזיק גזית באוצר של תצלומים מימי קום המדינה. סבו וסבתו מצד אביו, בלה ואליעזר שוורצמן, גרו באוהל וניזונו בעיקר מאידיאולוגיה ואהבת הארץ. “ציונות, ציונות ועוד ציונות. זה מה שהנחה אותם", מספר גזית. “גם אני גדלתי על אהבת הארץ, אהבה לטיס ואהבה לאדם. בכל הזדמנות שהייתה לי, הייתי באוויר. אני מכור לריח של המטוס, של השמן והדלק שנשרפים, אוהב את הטכנולוגיה ואת התזמורת של המנוע ומרגיש כל רעידה. עבורי, המטוס לא עושה רעש, הוא מנגן".

קשה לפספס את ההתלהבות והתשוקה המתפרצות ממנו כשהוא מדבר על עולם הטיס. לדבריו, כשהיה חולה בעבר, אשתו ביקשה ממנו שילך לטוס, כי “זה האקמול שלו". גם לאחר שרשם כ־60 שנות תעופה מאז הילדות, ובאמתחתו כ־30 אלף שעות טיסה, בשעה שרוב הטייסים צוברים עד גיל הפנסיה כ־7,000 שעות, הוא מעיד שטרם מיצה את השחקים ושבוערת בו אש כשהוא במרומים. הרבה בזכות אביו, כמובן, שהיה מאושיות חיל האוויר. “מאז שאני זוכר את עצמי, טסתי עם אבא", הוא מספר. “לא ישבתי לידו, אלא ממש החזקתי בסטיק המטוס מגיל 5 או 6. בגיל 10 כבר הטסתי את אבא לבד, כשהוא יושב מאחור ואני מטיס את המטוס".

בעקבות ההיסטוריה של משפחתו, גזית חש צורך להכיר תודה לצ’כים. “אם לא הצ’כים, לא הייתה פה מדינה", הוא אומר בלהט. “אבא שלי ועוד ארבעה חברים טסו במלחמת העצמאות בשני מטוסי תובלה שקיבלו מהצ’כים, מלאים במקלעים שהלכו ישר לקרב על ירושלים ושינו שם את התמונה. היתר הלכו ליחידת ‘שועלי שמשון’ בדרום לקרב נגד המצרים. הנשק הזה שינה את פני ההיסטוריה.

גזית עצמו נחשב אחד הטייסים המוערכים והמקצועיים ביותר בצה"ל וגם במערכת האזרחית. הוא הוביל מאות גיחות במערך הקרב והתובלה, חלקן ייוותרו עלומות לנצח, לדבריו. באופן מפתיע, התעודה היחידה שיש ברשותו היא זו של בית הספר לטיסה. לדבריו, אם היו שואלים את מחנכיו לאורך שנות הנעורים, הם היו אומרים שכלום לא יצא מהילד. “אני ילד שלא למד", הוא מספר. “אין לי תעודה של אף סיום כיתה, ועברתי אינספור בתי ספר. אני דיסלקט גדול והשתעממתי בכיתה. בתור שובב רציני, שאפתי רק לצאת מהקופסה. אבל קורס טיס היה לי ברור שאני עושה. כל השנים אמרו לי דברים איומים במערכת החינוך, שלא יצא ממני כלום, אבל אהבת הטיסה גברה על הכל. הלכתי למיונים בבקו"ם ועברתי את המבחנים, ובמאי 1971 התקבלתי לקורס טיס. אז היית נמדד אם יש לך ידיים טובות וראש על הכתפיים. זו הייתה תקופת היכולות, לא תקופת התעודות והציונים. הגעתי לאיפה שאני כיום רק בזכות דבר אחד: רצון, רצון ועוד רצון. ברגע שאני רוצה משהו, לא ינצחו אותי.

את המסר הזה לגזית חשוב להעביר לילדים ובני נוער, והוא מרצה כיום בעיקר לתלמידים עם קשיי התנהגות ומציג קר בפניהם על סיפורו האישי. החלום שלו הוא להרחיב את המפגשים הללו ולספר את סיפורם של אלה שהקימו את המדינה. אולי דווקא משום שלו עצמו היה קשה ליישר קו עם הנורמות הצבאיות הנוקשות. “אני איש של קצוות, אוהב אדם ומדינה ומאמין ביושרה, והיה לי קשה להסתדר עם המשטר והפוליטיקה של הצבא", הוא מעיד. “הייתי הטייס הראשון שטס עם זקן למרות שזה היה אסור. לא היה אירוע אחד שבו לא עשיתי באז נמוך, טיסה נמוכה ומסוכנת כדי להרשים את כולם. אפילו עד הטיסה האחרונה, טיסת הפרידה".

קרה לו כמעט הכל

"בשנים הרבות שבהן טסתי חוויתי רגעים של אושר וחוויות אינסופיות, באוויר, סביב הגלובוס, ביום, בלילה, בערפל, בסערה ובמזג אוויר כמו שרק הטבע יודע ליצור", כתב גזית בפוסט שפרסם בשבוע שעבר עם פרישתו. "כמו אבי שייע, גם אני מפסיק לטוס בהרגשה שלא מיציתי מספיק והייתי שמח לטוס עוד ועוד... היו לי טיסות קלות וקשות. תמיד אהבתי את ריח המטוס, את האנשים העוסקים במלאכה סביב המטוס, המכונאים, בקרי הטיסה והמשגרים, הפקידות והדיילות. אהבתי את תחושת החופש, הריגושים הקטנים והגדולים, האחריות והמקצועיות. אהבת הטיסה וחדוות הטיסה תמיד היו איתי בכל טיסה ולא עזבו אותי לרגע. נהניתי כמו ילד צעיר מכל המראה ונחיתה".

לאורך קריירת הטיס הענפה, גזית היה הטייס שקרה לו כמעט הכל. הוא הראשון בעולם שהנחית 300 נוסעים בבטחה בבואינג 777 עם מנוע אחד, כי השני כבה. כמו כן, הוא ביצע שלוש נחיתות אונס ללא מנוע בכלל והצליח להחזיר לקרקע מטוס שהחל לעלות באש. ביום הבחירות ב־77’ ביצע נחיתת חירום ללא פגע בין בתים בתוך העיר הרצליה, מתחת לכבלי החשמל.

לדבריו, אין מקום לחרדה או פחד בדקות אלה. “באותו רגע, אני רגוע מאין כמותי", הוא משחזר. “זה מבהיל כמה שאני רגוע. יש בי שקט פנימי, ואני נשאר מחויך ומרוכז כולי בעשייה ובחישובים של פעולת הנחיתה: איפה כדאי לנחות, באיזה מצב חירום אני, האם יש צורך בכוחות הצלה. במקביל, אני מנחה את הצוות, מדבר כל הזמן עם הנוסעים בקול בטוח ומרגיע אותם".

הפרידה של גזית מהטיס נפרשה על פני חודש שבו טס עם רעייתו דניאלה בכל המסלולים הקבועים שלו – הונג קונג, ניו יורק ולוס אנג’לס. בטיסת הפרידה שנערכה בשבוע שעבר, וכללה גם טקס וברכות, נשמע בקשר גם קולו של בקר הטיסה מהמגדל בתל אביב, שאמר: “הבאת כבוד גדול להוריך, למשפחתך ולמדינת ישראל. זהו סיום של תקופה ופתיחה של תקופה חדשה. הכל לפניך, איש יקר, חבר אמיתי. מתחת לכנפיים פועם לב רומנטי, רגיש, נדיב ונדיר. סע בבטחה וחזור בשלום".

גזית מניח את הסטיק ויוצא לגמלאות כמעט בעל כורחו. לדבריו כאמור, אם היו מאפשרים לו, היה ממשיך לטוס עוד שנים רבות. “השמיים הם לא הגבול, זה בדיוק אני. אין לי מגבלות שם", הוא אומר וצוחק. “לראות בשמיים סערה, ברקים, זריחה ונוף, זה האושר האמיתי. אני מאחל זאת לכל טייס, כי זו זכות גדולה לטוס".