את היום שבו מטוס מצרי הגיח מעל ראשה בשמי דרום תל אביב חווה סגל אינה שוכחת גם 70 שנה אחרי. "זאת חוויה שאתה עובר פעם בחיים", היא מספרת. אלה היו שעות אחרי הצהריים. ארבעה ימים קודם לכן הכריז בן־גוריון על הקמת המדינה, מה שהוביל כמעט מיד למלחמה רבתי מצד מדינות ערב נגד מדינת ישראל הטרייה. לחווה סגל משכונת מכבי החדשה עוד לא מלאו אז 16 שנים.

"הייתי בין ילדה לנערה", היא אומרת. "אבא שלי היה קצב, והוא נתן לי חבילה של בשר ואמר: 'תעבירי את זה ללקוחה ברחוב הקונגרס', שזה נמצא ממש צמוד לתחנה המרכזית". בתוך דקות היא כבר הייתה שם. מסרה את המשלוח והתכוננה לחזור אל הבתים שמעבר לנחל איילון. אלא שלפתע השמיים מעליה רעמו. "כבר הייתי בחזרה מהקליינטית, לא רחוק משכונת הקווקזים מאחורי בית הספר ביאליק", היא מספרת. "נסעתי על הכביש ופתאום שמעתי הפצצה. תוהו ובוהו! זה נשמע לי שהכל נחרב, כאילו סדום ועמורה. איבדתי את החושים. אני נערה לבד, ואנשים רצים לכל עבר, ראיתי דברים עפים באוויר תוך כדי שאני יורדת מהאופניים ומנסה לרוץ עם אנשים להסתתר". 
 

במהלך ריצת האמוק הזאת פגעה סגל בכבל חשמלי חשוף ונשרטה בידה. אבל בבלבול ובתימהון שהייתה שרויה בהם כלל לא השגיחה שדם ניגר ממנה. "לא התייחסתי לזה מי יודע מה, ונכנסתי עם האופניים לבניין של שלוש קומות", היא מספרת. "כל האנשים שנשארו בסביבה בחיים רצו לשם להסתתר, חלק מתחת למדרגות, חלק למעלה כי לא היה מקום. אני דחקתי את האופניים לקיר פנימה ועמדתי, ותאמין לי, הדופק", היא משתתקת לרגע, ולבסוף ממשיכה: "זה היה פיצוץ, הרגשתי שהאדמה פוערת את פיה. אתה מרגיש בהדף. זאת הייתה הפצצה מסיבית, לא אחת. הייתי חצי שעה בתוך חדר המדרגות והרגשתי שאני לא מסוגלת לעלות על האופניים ולנסוע. לקחתי את האופניים והחזקתי אותם ביד והלכתי לכיוון רחוב לוינסקי ופניתי משם שמאלה ועליתי על האופניים ונסעתי הביתה". 
 

אלא שכאשר הגיעה הביתה כ־20 דקות לאחר מכן, לא מצאה איש. "הדמיון התחיל לעבוד ולא לא ידעתי לאן ללכת", היא נזכרת. "לקחתי את האופניים והלכתי לכיוון הכביש הראשי. שם היה בית מרקחת, ומולו בניין. הסתכלתי סביב ופתאום ראיתי שבתוך הבניין הזה מסתתרים הרבה אנשים. ראיתי בפנים גם את אמא שלי בוכה". 
 

בסך הכל גבתה ההפצצה המצרית הקטלנית ביותר על תל אביב במלחמת העצמאות, שהתרחשה ב־18 במאי 1948, את חייהם של למעלה מ־50 תושבים ופצעה מאות אחרים. זה היה היום השלישי, והקשה ביותר עד אז, להפצצות של המטוסים המצריים את העורף הישראלי. בשבועות שלאחר מכן ההפצצות הללו יימשכו ועוד עשרות מתושבי העיר ימותו, למעלה מ־150 איש ואישה בסך הכל. אבל הפצצת התחנה המרכזית נחשבת עד היום לחמורה ביותר.

"בתחנה המרכזית היו המונים באותה שעה", אומרת סגל. "זו בדיוק השעה שבה אנשים חזרו מעבודה. הפחד כרסם בכל משפחה ומשפחה. זה לא ייאמן היום לחשוב על זה, אבל זה היה מול יד אליהו ומול שכונת התקווה ומול רחוב סלמה ומול נווה צה"ל, שהיו שם חיילים משוחררים ואנשי קבע. הייתה תקופה נוראית". 


מטוס מצרי שיורט בהפצצה. צילום: פרנק שרשל, לע"ממטוס מצרי שיורט בהפצצה. צילום: פרנק שרשל, לע"מ

 

פגיעה ישירה

במהלך החודשיים של ההפצצות, וללא חיל אוויר ישראלי מסודר שישיב מלחמה, לישראל הטרייה נותר לנסות להשיב מלחמה מהקרקע ולהתפלל לטוב. בניסיון לפגוע כמה שיותר בבטן הרכה של ישראל, המטוסים המצריים לא פסחו על יעדים אסטרטגיים: תחנת הכוח רדינג, הנמל, לב העיר. שום מקום לא היה חסין.  
 

"אני נולדתי בתוך ההפצצה על תל אביב, עשרה ימים אחרי הכרזת המדינה", מספר ליאור דושינסקי, 70. משפחתו התגוררה אז בשדרות בן־גוריון, שנקראו אז שדרות קק"ל, אבל בזמן ההפצצות שהה עם אמו בבית החולים אסותא, שבימים ההם שכן עוד במשכנו המקורי ברחוב ז'בוטינסקי בעיר. "אני לא זוכר כמה הייתי בטראומה, אבל אני מכיר את הסיפורים של אמי", הוא מספר. "היולדות שכבו אז בקומה העליונה, ולהיות יולדת באותה תקופה נחשב בערך כמו מחלה. אסור היה בשלושת הימים הראשונים להזיז אותה". 
 

כך מצאו עצמן היולדות הטריות במצב מוזר; לבדן במחלקה שוממת אשר פונתה מיושביה מחשש לפגיעה. "כשהייתה ההפצצה על תל אביב אמא סיפרה לי שאותי לקחו, כל היולדות האחרות שהיו לפני או אחרי או לקראת - הורידו אותן לקומה למטה בבית החולים, ואמא נשארה בקומה סולו, עם כל הטראומה של לשמוע את המטוסים וההפצצה", הוא מספר. 
 

גם במחיר הסיכון שחלילה הפצצה עלולה לפגוע בה? 

"אני לא יודע להגיד לך את כל השיקולים, אבל זו הייתה העובדה". 
 

ימים לאחר מכן שוחרר דושינסקי עם אמו, אבל אימת ההפצצות מן השמיים עוד לא תמה. "הסיפור שלי נמשך גם כשהייתה ברית המילה", הוא מספר. "אבי אמור היה להגיע, אבל כשהייתה ההפצצה, הוא היה אז במחנה יונה (מחנה צבאי שהוקם על שפת הים, במקום שבו שוכן כיום מלון הילטון בתל אביב - ע"ר). לא הייתה לו אפשרות להגיע, עיכבו אותו שעות. הרווחתי אורך מלא לעוד קצת זמן לפני שחתכו לי", הוא מתבדח. 


דני קרוון. צילום: גדעון מרקוביץ, פלאש 90דני קרוון. צילום: גדעון מרקוביץ, פלאש 90

 

ההפצצה של חיל האוויר המצרי על תל אביב לא הייתה הפעם הראשונה שבה זה קרה. שמונה שנים קודם לכן הופצצה העיר העברית הראשונה על ידי חיל האוויר האיטלקי תחת שלטון הפשיזם של מוסוליני. כמו במלחמת העצמאות, גם בשנת 40' העיר נכנסה לכוננות ספיגה, כולל שקי חול שמילאו חדרי מדרגות, האפלה בשעות הערב. בבית קפה קטן על כיכר מסריק, סמוך מאוד לכיכר רבין של היום, רות גלעדי מצביעה אל עבר הבית שבו גדלה, ולדבריה פגז איטלקי נחת בסמוך מאוד אליו. "בצד הכי דרומי בקומה השנייה הייתה אישה שהיה לה בית קפה בדיזנגוף", היא מחווה אל עבר בניין פינתי. "קראו לו קפה 'קאלי', והייתה כנראה אזעקה, והיא יצאה החוצה. באותו רגע נפלה פצצה במרכז הכיכר, והאישה נהרגה. נוצר מכתש, ולא היו מקלטים אז. ממול היו במשך שנים חורים מהרסיסים של הפצצה. ההורים שלי היו בבניין בזמן הפצצה, והמזל הוא שהייתה הגנה של שקים מחול". 
 

אותה כיכר מסריק תספוג פגיעה ישירה גם בהפצצה המצרית שמונה שנים לאחר מכן. האמן דני קרוון, 88, זוכר זאת היטב. "באותו תאריך היה מפגש במקום שבו היום יש את בית הוועד הפועל של ההסתדרות. פתאום הופיעו מטוסים", הוא מגולל. "אני לא זוכר אם הם הטילו פצצות. אחר כך היינו בקומונה של השומר הצעיר ליד הנמל ועברנו לכיכר מסריק לדירה של אחד החברים שלנו, ושם גם נפלה פצצה. אבל הדבר הכי מזעזע שקרה לי הוא שהחבר הכי קרוב שלי, עידן הורביץ, בחור מוכשר ויפה תואר, הלך לעבודה בנמל, וכמה ימים לא ידענו מה קרה לו. חשבנו שאולי הוא הצטרף ליחידה של החברים שלנו בחטיבת הראל, אבל בסוף התברר שהוא נהרג שם. לא אשכח שהלכתי עם חבר לראות סרט בקולנוע 'מגדלור', ופתאום הסדרן חיפש אותנו בשורות וסיפר לנו מה קרה. מיד נסענו להלוויה". 
 

גם רות גלעדי זוכרת את הפגיעה המצרית היא בכיכר מסריק. "אתה רואה את החלון שם?"  היא אומרת. "שם הייתה הדירה שלנו, וכל הדירה הייתה שקים עם חול. כשהייתה אזעקה, היינו יורדים לשם".


תל אביב במלחמת העצמאות. צילום: פרנק שרשל, לע"מתל אביב במלחמת העצמאות. צילום: פרנק שרשל, לע"מ

 

חלום בלהות

בכל רחבי העיר הפאניקה הייתה גדולה בימים הללו. כרוז נהג לעבור ברחובות תל אביב מדי ערב והפציר בתושבים להגיף תריסים ולהאפיל את הבית, ובעיקר שלא להוציא ראש החוצה כדי לעקוב אחר תנועת המטוסים המצריים. אולם רבים עשו זאת, טיפסו אל הגגות או יצאו למרפסות כדי לחזות בספיטפייר המצרי מטיל פגזים ונמלט בשריקה מצמיתה, מותיר מאחוריו אש וחורבן. מייק קרנון, 82, היה אחד מהם. "הייתי אז בן 12. את האירוע של ההפצצה על תל אביב לא אשכח אף פעם", הוא מספר. "גרתי ברחוב החשמונאים מאחורי בית ספר ביל"ו. הייתי על המרפסת האחורית של הדירה של בית הורי, ופתאום ראיתי מטוס נוחת מעל הבית שלי. כבר הייתי מספיק מבוגר לדעת שיש מלחמה, אבל לא ציפיתי שזה יהיה על סף ביתי. המטוס השחור טס ממש נמוך, וכעבור שניות ספורות שמעתי בום אדיר. מתברר שהמטוס הנחית את הפצצה ברחוב מרמורק, שני רחובות מאיתנו. כעבור יום־יומיים הלכתי לשם וראיתי את כל ההריסות. עד היום, אם אני עוצם את העיניים, אני רואה את המטוס המפחיד הזה יורד מעל הבית שלנו, וכעבור שניות שומע את הבום. זכוכיות נשברו, הרעידו את כל הקירות. זה מחזה שנשאר לך לכל חייך". 
 

היו מי שקיפדו את חייהם בשל סקרנותם. "תל אביב הייתה במצוקה גדולה במהלך ההפצצות", אומר אילן שחורי, היסטוריון ומדריך סיורים בתל אביב, שאף יצר אפליקציה בשם "תל אביב שלי" להנגשת ההיסטוריה של העיר. "בעיקר אנשים צעירים התלהבו מההפצצות. עלו לגג כדי לראות את המטוסים, וחלק נהרגו. הדבר הביא את העירייה לפרסם הודעות שאסרו עליהם לעלות על הגגות. תל אביב הייתה עיר רפאים במהלך ההפצצות הללו". 
 

עם זאת, לדברי שחורי, למרות ההפצצות תושבי תל אביב של מלחמת השחרור ניסו לנהל אורח חיים של שגרה, עד כמה שזה היה אפשרי. "אנשים ניסו לחיות כמו שחיים בתל אביב", הוא אומר. "הייתה כתבה באחד העיתונים על המצב של העיר. הכתב לא התרגש מהמצוקה של העיר. הוא אמר: למרות הכל אנשים עובדים, אנשים יושבים בבתי קפה. הבעיה היא שההפצצה הייתה פגיעה ישירה ומתמשכת".


 ההפצצה האיטלקית על תל אביב, 1940. צילום: Parer, Damien Peter ההפצצה האיטלקית על תל אביב, 1940. צילום: Parer, Damien Peter

 

המטוסים המצריים כיוונו כאמור גם לתחנת הכוח רדינג. ניסן שאלתיאל, 86, כיום תושב חולון, היה שם כשזה קרה. "הייתי בן 15 וחצי וחבר בגדנ"ע של ארגון ההגנה", הוא נזכר. "לקחו אותנו למחנה יונה, ואז בשבת בבוקר (יום לאחר ההכרזה על המדינה והיום הראשון להפצצות המצרים - ע"ר) לקחו אותנו לאזור שדה דב. התחלנו למלא שקי חול להגנה והייתי עד להתקפה המצרית שבאה משייח' מוניס (צפון תל אביב של היום, ע"ר) והטילה פצצות בשדה דב. ראיתי אותם באים וניסיתי להסתכל, אבל השמש סנוורה אותנו. אני זוכר את השריקה שלהם, את הרעש של המנועים. שתיים־שלוש שניות, לא יותר מזה, והם נעלמו. היו הרוגים ופצועים, ואני נפצעתי קלות ברגליים, אבל מאז הפיצוץ אני לא זוכר שום דבר". 
 

שאלתיאל התעורר שוב על המיטה בבית הוריו, לא יודע כיצד הגיע לשם וכמה זמן חלף. רק לאחר מכן נחשף לממדי הפגיעה. "גרתי ברחוב יצחק אלחנן ופתאום מצאתי את עצמי בבית", שאלתיאל נזכר. "מי לקח אותי? לא זכרתי כלום. ראיתי שחבשו לי את הרגליים. ניסיתי למצוא מי ההרוגים ולא מצאתי שום תיעוד לזה".
 

שמות ההרוגים בהפצצה ההיא מצוינים כיום באנדרטת גן הבנים בתל אביב, לצד שמות כל הרוגי העיר לתולדותיה במלחמות ישראל. אלא שאת שחורי זה מקומם. "משום מה בתל אביב שכחו את ההרוגים האלה ולא מספיק הנציחו אותם", הוא אומר. בינתיים, זיכרון ההפצצות משמש גלעד פנימי חי עבור מי שהיה שם. "בראש של מי שהיה שם זאת טראומה", אומר קרוון. "עידן, חברי שנהרג, היה מגיע אלי כל יום בצהריים, עובר על יד בית הספר הכרמל ושורק לי. היו הרבה ימים שהייתי שומע את השריקה הזאת ויוצא החוצה מתוך תקווה שזה חלום בלהות, והוא עדיין חי".