מפקד חטיבת הראל, יצחק רבין, כתב בספרו האוטוביוגרפי “פנקס שירות”, כי לאחר שבלילה שבין 15 ל־16 במאי הגיע לחטיבתו רק משוריין אספקה אחד המכונה “שיירת היתום”, “ביקש אריה טפר, אחד המפקדים בגדוד השישי, לרדת מירושלים לשפלה מטעמים משפחתיים חשובים. הוא אמר כי ידועה לו הדרך, והוא בטוח שיצליח לעבור. גם מפני שהערכתי את מניעיו האישיים (נפילת אחיו, מאיר, בקרב נבי סמואל ב־23 באפריל) וגם מפני שרציתי לבדוק את האפשרות של מעבר בדרך זו, צירפתי אליו שלושה לוחמים ואישרתי לו לרדת לשפלה”. בנקודה זאת החל תהליך סלילת דרך חלופית לירושלים במלחמת העצמאות, היא דרך בורמה. היה זה מהלך קריטי בהכללת מערב ירושלים במדינת ישראל.

דרך בורמה המקורית נסללה בשנים 1937־1938 במהלך מלחמת סין־יפן השנייה, שהחלה לפני מלחמת העולם השנייה. יפן כבשה אז חלקים גדולים של סין, והפיקוד העליון הסיני עבר לפריפריה שהייתה מנותקת ממקורות אספקה חיוניים. בעבודת כפיים עצומה של 200 אלף פועלים סינים נסללה דרך הררית, במסלול של דרכי מסחר עתיקות, שקשרו בעבר הרחוק את בורמה לסין. אורך דרך בורמה המקורית היה 1,130 קילומטרים.

לכאורה הייתה ההתחלה של דרך בורמה הישראלית 12 שנים לפני מלחמת העצמאות: סגן מפקד מחוז ירושלים של ארגון ההגנה, אליהו בן חור, סיפר בספרו (שאותו כתבתי כסופר צללים), “לצאת את הגדר”, כי לאחר פרוץ המאורעות ב־1936 נשקל במפקדת ירושלים החשש שהכביש הראשי לבירה ייחסם, ולכן תוכננו אליה דרכי גישה חלופיות. אחת מהן הייתה כמסלול של דרך בורמה במלחמת העצמאות. אבל ב־1948 לא טרח בן חור, שהיה ראש אגף ההדרכה במטכ”ל, ליידע על כך את מפקד חטיבת עציוני הירושלמית או את הרמטכ”ל בפועל, יגאל ידין.

אריה טפר. קרדיט: רפרודוקציה אלי דסה

טפר היה לא רק בכיר סיירי הפלמ”ח, אלא אז גם המפקד הקרבי המוצלח ביותר, כפי שהוכח, בין היתר, בקרב נבי דניאל בסוף מרץ, שעה שפיקד על הקרב כמפקד מחלקה במשך יומיים, בעוד שמפקד הגדוד השישי, צבי זמיר, חילץ את עצמו לגוש עציון. לאחר אותו קרב ביקר טפר באופן קשה את זמיר ואת תפקוד הפלמ”ח, מעשה שהארגון האידיאולוגי לא היה מסוגל לשאת, והוא הוחרם ולא קיבל מאז שום תפקיד. לכן ביקש להגיע למשפחתו בקיבוץ יגור ולהיות איתה באבלה על נפילת אחיו, וחיפש יחידה אחרת לשרת בה.

סיפר אריה טפר־עמית, שהיה עוזר מחקר שלי ב־15 שנות חייו האחרונות ונפטר על כתפי, בנסיעה משותפת: “רבין אישר לי לרדת לשפלה עם המשאיות הריקות של שיירת 20 באפריל. אבל מכיוון שהן היו עמוסות בביזת קטמון הן ירדו לשער הגיא, חיכו עד שחר, דיווחו שלאור היום מסוכן לנסוע, וחזרו לירושלים. ראיתי שלעניין הזה אין סוף והחלטתי לנסות להגיע לשפלה ברגל, בין קווי האויב. כסייר ותיק, וכמי שמכיר את כל האזור הזה היטב, נראה היה לי שהמשימה היא בת ביצוע, אף שאֵלֶה שדיברתי איתם על כך הסתכלו עלי כאילו משהו הסתובב לי בראש”.

טפר צירף אליו את שלמה בן שלום ואת יאיר מונדלק. השלושה יצאו משער הגיא ב־21 במאי, נתקלו בדרך בסיור ירדני, הגיעו שלמים ובריאים לקיבוץ חולדה בשחר 22 בחודש, והפתיעו מאוד את החברים ש”ידעו” כי ירושלים מכותרת. אין יוצא ואין בא.

הישג מודיעיני

חשיבות מסע השלושה לא הייתה בכך שהוכח כי אפשר לנוע שם, שהרי טפר עצמו הוביל שם לפני כן מסעות. בשחזור קרבות שערכתי בגזרה, בחברת טפר ומפקד הגדוד הרביעי של הפלמ”ח באותו זמן, יוסף טבנקין, אמר לנו האחרון: “מה כל כך מתפעלים מדרך בורמה? בין כל שתי שרשרות הרים מתפתל ואדי. אם חסום ואדי עלי, שהכניסה המערבית אליו היא שער הגיא, אין שום בעיה לסלול דרך בוואדי שמדרום לו. אני מתפלא שהבינו זאת מאוחר מאוד. כשהחלפתי את רבין בפיקוד על חטיבת הראל, נקטתי יוזמה להכשיר את הדרך הזאת”.

מכאן שהישגו של טפר לא היה קרקעי, אלא מודיעיני: לפני שנסע ליגור, הוא מיהר בו־ביום למטה הפלמ”ח ברחוב הירקון בתל אביב ודיווח משם לרבין שאומנם נתקל בדרך בסיור ירדני, אך צבא ירדן לא התבסס באותו מרחב, ואין שום בעיה לחצותו. “התחזקה דעתי כי השימוש בדרך זאת מבטל את ההכרח לכבוש את רכס לטרון”, אמר רבין והורה לשגר באותה דרך ברגל פלוגה בת 150 מגויסים חדשים שהתאמנה בגבעת ברנר, עם מסע כבד של אמצעי לחימה על הגב.

הטירונים מילאו את המשימה כעבור שישה ימים, אך לא היה בכך די כדי לספק את צרכיה של חטיבת הראל, שלא לדבר על אספקת מזון ל־100 אלף תושבי ירושלים. אפשר היה להקל לפני כן על תושבי העיר בשיירות רגליות גדולות, אך בן־גוריון והפיקוד העליון, שנכשלו להשתלט על רכס לטרון הריק אחרי הכרזת העצמאות, בחרו לכבוש את הרכס מידי הירדנים בקרבות מצח.

פעמיים תקפה חטיבה 7 מתוגברת את לטרון, במבצעים בן נון א’ (25 במאי) ובן נון ב’ (30 במאי), ונכשלה, ופעם תקפו את אותו יעד שני גדודי פלמ”ח, בפיקוד יגאל אלון, במבצע יורם (8 ביוני) ונכשלו אף הם. עקב מחדלי הפיקוד העליון הייתה ירושלים עלולה להגיע להפוגה הראשונה, שהתחילה ב־11 ביוני, ללא שום דרך בשליטה ישראלית, וללא אפשרות לתגבר את ירושלים לקראת המשך המלחמה, אחרי חודש. אבל אז, כמו בדרך נס, ובדומה למסעו של אריה טפר, גורמים מהשטח נקטו בנפרד יוזמות, שהתלכדו למשימה אחת והעניקו לירושלים את דרך בורמה.

למחרת כישלון חטיבה 7 להשתלט על לטרון במבצע בן נון א’, דיווח מפקד מחלקת ההנדסה של חטיבה 7, יצחק מור, למח”ט שלמה שמיר, ש”אפשר עם תיקונים קטנים, עם קצת עבודות עפר, לשפר את הדרך ולהגיע לבית ג’יז עם רכב”. אחרי יומיים השתלטה החטיבה על הכפר בית סוסין, ואז שלח שמיר את מור לכפר לבדוק אם גם לשם אפשר להגיע עם רכב. מור דיווח ש”עד לקצה בית סוסין אפשר להכשיר את הדרך לרכב, בעקבות השתלטות על בית ג’יז ובית סוסין".

מפת דרך בורמה. קרדיט: אתר ארגון ההגנה

הסייר מוסה פלד מחטיבת גבעתי, שנתקע בירושלים כאיש יחידה שאבטחה את שיירת 20 באפריל, הגיע למסקנה שכיבוש הכפרים יוצר רצף שליטה ישראלית בין ירושלים לחולדה. בלילה שבין 28 ל־29 במאי הוא הלך עם עוד שלושה לוחמים במסלול ההפוך לזה שבו שהלכו הסבלים הטירונים, וירד לשפלה ללא בעיות. שמיר כתב בספרו “בכל מחיר לירושלים” שהוא נפגש איתם, ו”הם טענו שרצוי לנסות ולעבור בג’יפים באותו מסלול”.

שבת, 29 במאי, הייתה יום קריטי באבולוציה של דרך בורמה: שמיר התרשם מהדוח של מוסה פלד, ויצא בעצמו בג’יפ לבחון את הצעתו של פלד. נלוו אליו מפקד החזית, הקולונל היהודי־אמריקאי דוד מרכוס, ושני קציני פלמ”ח, עמוס חורב וגבריאל (גברוש) רפפורט. לפי חורב, “עלינו לאחד הרכסים הנישאים, השקפנו על לטרון, ואז נצנץ במוחי הרעיון שיש לעקוף את לטרון ולפרוץ דרך חדשה לירושלים, מתחת לחוטמם של הלגיונרים. מרכוס התלהב מהרעיון וכתב בו במקום פתק באנגלית ליגאל ידין וביקש ממנו בולדוזר לצורך הפריצה”.

באותו יום יצא שמיר לסיור נוסף עם קצין ההנדסה של החטיבה, יצחק מור, כדי להחליט על המסלול המדויק של הדרך. הבעיה הייתה ירידה תלולה מאוד לוואדי אבו־עבאד. לפי שמיר, העריך מור שלא ניתן לפרוץ בירידה התלולה דרך למשאיות, “אבל בשעת חירום ובלית ברירה הייתה זו האפשרות האחת והיחידה למעבר. הוריתי לקצין ההנדסה לפרוץ בקטע רכס זה את הדרך החלופית – למורת רוחו”.

באותו ערב יצאו חורב וגברוש על גבי ג’יפ לסיור נוסף כדי לאתר דרך ג’יפים לירושלים. ההיסטוריון הצבאי, אריה יצחקי, שחקר את הנושא, תיאר בספרו “דרך בורמה” את הסיור המיוחד הזה: הם יצאו “מבית סוסין לעבר מרחב חטיבת הראל. המסע בדרך החתחתים היה קשה ביותר. הג’יפ זחל באיטיות, כאשר חורב נע לפניו ברגל, סוקר את הדרך ומכוונו על פני הסלעים לעקיפת מהמורות ותהומות. במדרון האחרון והקשה, היורד לתוך ואדי אבו־עבאד, נאלצו השנים לתמוך בג’יפ וממש לשאתו בידיהם. כך ארך המסע כשלוש שעות”.

בינתיים מפקד הגדוד הרביעי, יוסף טבנקין, מונה למח”ט הראל במקום רבין. באותו מוצאי שבת שיגר טבנקין, על גבי ג’יפ, את קצין המבצעים החטיבתי, אליהו סלע (רעננה), את קצין ההנדסה החטיבתי, אפרים לוטן, את הנהג מהולל אברהם חן ועוד שמונה לוחמים - למצוא דרך ג’יפים לשפלה. לאחר חצות, 30 במאי, סמוך לעינות סוסין, הם נתקלו בג’יפ, ולידו ישנו עמוס חורב וגברוש. הוכח כי ניתן לעבור את הדרך הזאת בג’יפים. וכבר באותו יום החלו שיירות ג’יפים עם ציוד לעלות ולרדת לירושלים.

מורד תלול

בלילה ההוא נכשלה ההתקפה השנייה של חטיבה 7 על רכס לטרון. למחרת החליטה מועצת הביטחון של האו”ם לכפות הפסקת אש בארץ ישראל ולהקפיא את המצב בכל החזיתות. חברי הפיקוד העליון הישראלי דבקו בהחלטה לכבוש את פקק לטרון והטילו את המשימה על הפלמ”ח. שלמה שמיר הגיע למסקנה שאת לטרון צה”ל לא יצליח לכבוש ושיש להכשיר את דרך הג’יפים למשאיות, למרות המורד התלול, עוד לפני שתיכנס ההפוגה לתוקפה.

מפעילים וחוצבים מיומנים, בעזרת ציוד מכני כבד, שהוחשו לחטיבה, החלו את הכשרת הדרך למשאיות. במקביל, נשלחו לירושלים ציוד ואספקה על גבי ג’יפים, פרדות, גמלים וסבלים. בן־גוריון, שאימץ את היוזמה, הטיל את הטיפול בנושא על מקורביו, לוי אשכול, פנחס ספיר וראש אגף אפסנאות במטכ”ל, יוסף אבידר. כל אותו הזמן ניהל המתווך מטעם האו”ם, הרוזן פולקה ברנדוט, משא ומתן עם הצדדים הלוחמים על המועד המדויק של הפסקת האש. ישראל הסכימה מיד, הערבים סירבו. רק ב־6 ביוני הם נתנו את הסכמתם, ונקבע שב־11 ביוני היא תיכנס לתוקפה. נותרו רק חמישה ימים, והערכת המהנדסים הצבאיים הייתה שבזמן קצר זה לא ניתן יהיה להכשיר את המורד התלול לנסיעת משאיות.

סיפר יגאל אלון: “הצעתי למטה הכללי שיטילו על ‘סולל בונה’ את האחריות לסלילת דרך בורמה. כשראיתי שהחברה שלחה את משה יוליש, הייתה הדרך בעיניי כאילו נסללה”.

בתוך חמישה ימים הצליח צוות סוללי כבישים מקצועי, בהנהלת יוליש, להכשיר את המורד התלול לנסיעת משאיות כבדות, ובמקביל הם החלו להניח צינור לאספקת מים וצינור לאספקת דלק לירושלים. ביום חמישי, 10 ביוני, דיווח בן־גוריון לחברי הממשלה: “נשארו עוד 150 מטר בדרך החדשה לירושלים, אולם זוהי כברת הדרך הקשה ביותר. מקווים להשלים אותה עד מחר. מפקד הפלמ”ח, וגם סטון (מרכוס), הגיעו לידי מסקנה שכוחותיהם לא מספיקים להתקיף את לטרון ולכבוש אותה, ואם מחר תהיה הפוגה, פירוש דבר שחלק זה של הכביש יישאר בידי הערבים. אנו מתכננים דרך אלטרנטיבית”.

למחרת נכנסה הפסקת האש לתוקפה. ב־13 ביוני הגיעו משקיפי או”ם לשער הגיא, והציבו שם תחנת בדיקה כדי למנוע מצה”ל להעלות לירושלים אמצעי לחימה. ב־14 ביוני הוסע נציג או”ם על ג’יפ לירושלים וחזרה, על דרך בורמה, ונוכח כי לישראל יש דרך חלופית לעיר. לפי אריה יצחקי, בו־בלילה הועלתה לירושלים “סוללה של ארבע מרגמות 120 מ”מ, על צוותה, ובזאת היה בידי חטיבת ירושלים נשק כבד של ממש”.