את התמונה הזו קשה לשכוח: אמהות אלג’יראיות הגיעו שלשום למשרדי הוועדה לזכויות האדם של האו”ם וביקשו מחברי הוועדה: “עזרו לנו למצוא את ילדינו”. מדובר באמהות לנערים שנעלמו בשנות ה־90, וילדיהן נחטפו על ידי המשטר שטען שהם טרוריסטים. “עשרות תיקים של המשפחות העותרות הגיעו אלינו כדי שנעזור להן. זה מאוד מרגש”, אומר פרופ’ יובל שני, חבר סגל בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית ובמכון הישראלי לדמוקרטיה, מומחה בנושא משפט הומניטרי וזכויות אדם, המכהן מאז 2013 כחבר הוועדה. 

באותו יום התבשר פרופ’ שני כי נבחר ליו”ר הוועדה, ובכך הוא הישראלי הראשון שיכהן בתפקיד מאז הקמתה של הוועדה. “הן ניסו את כל מה שיכלו, וזה המוצא האחרון”, הוא אומר כעת בראיון ל”מעריב המגזין”. “להיות המקום שאנשים תולים בו כל כך הרבה תקוות, זה גם מאוד מרגש וגם מאוד מפחיד”, הוא אומר. 
 

הוועדה לזכויות האדם של האו"ם בז'נבה היא הגוף המפקח על ציות המדינות לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות. במושבו כיו"ר, לצד ניהול ישיבות הוועדה, פרופ' שני ייצג אותה מול העצרת הכללית של האו"ם, יילחם בתוך הארגון על תקציבים, כוח אדם וסדרי עדיפויות וייאבק על הפנים הציבוריות כלפי העולם, התקשורת הבינלאומית, המדינות וארגוני או"ם אחרים. 
 

בעוד שמועצת זכויות האדם של האו"ם היא גוף פוליטי שיושבים בו 47 מדינות, והוא דן בעיקר בנושאי זכויות אדם כלליים, בחלק מהמדינות, בוועדה יושבים 18 מומחים ממדינות שחתמו על האמנה בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות, והם מנטרים את יישום אותה האמנה. "הוועדה לזכויות אדם היא גוף מקצועי, לא פוליטי, הבוחן בצורה אובייקטיבית את האופן שבו מדינות העולם מיישמות את ההתחייבויות שלהן לפי האמנה לזכויות אזרחיות ומדיניות", אומר פרופ' שני. "הוועדה ניצבת בפני אתגרים רבים, ובמיוחד בפני סביבה בינלאומית שאינה תומכת כבעבר בזכויות האדם. כולי תקווה כי אוכל לקדם בתפקידי החדש את הרפורמות שיסייעו לוועדה לפעול בצורה יעילה יותר ולהגביר את השפעתה החיובית על המציאות ברחבי העולם". 

הפגנת BDS בברלין. צילום: רויטרסהפגנת BDS בברלין. צילום: רויטרס

שיקולים יותר ענייניים

שני (49), נשוי ואב לשלושה, מתגורר ברעות. הוא סיים בהצטיינות את לימודי התואר הראשון במשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים בשנת 1995. את התואר השני השלים באוניברסיטת ניו יורק ב־1997 ואת הדוקטורט באוניברסיטת לונדון בשנת 2001. בשנים האחרונות שימש עמית מחקר באוניברסיטת הרווארד, באוניברסיטת אמסטרדם ובמכון מקס פלאנק בהיידלברג, וכן מרצה אורח באוניברסיטת סידני, באוניברסיטת קולומביה, באוניברסיטת ג'ורג'טאון ובאוניברסיטת מישיגן. בשנת 2008 זכה במענק יוקרתי בסך מיליון יורו מטעם המועצה האירופית למחקר. כיום משמש שני כאחד ממנהלי פרויקט מחקר בנושא בתי דין בינלאומיים, ובשנה האחרונה הוא משמש גם כסגן נשיא למחקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה.
 

"משרד החוץ הגיש את מועמדותי ונלחם מאוד קשה כדי שאבחר לוועדה", הוא מספר. "זה לא היה קל. בבחירות האחרונות היו 15 מועמדים על תשעה מקומות, בבחירות לפני שנתיים 25 מועמדים על תשעה מקומות. בכל שנתיים, חצי מהרכב הוועדה נבחר מחדש לקדנציה של ארבע שנים. בבחירות האחרונות, האמריקאים והרוסים לא הצליחו לבחור את המועמד שלהם. יש פוליטיקה בין־גושית בין מדינות הצפון לדרום, שדורשת יכולת תמרון פוליטית, וישראל הצליחה איתי פעמיים. אני שמח מאוד שחבריי לוועדה לזכויות האדם של האו"ם מצאו לנכון לבחור בי לתפקיד היו"ר". 
 

מה חשיבותה של הוועדה? 

“הוועדה היא גוף חשוב שמנטר את האופן שבו 171 מדינות בעולם, כלומר כמעט כולן, מקיימות את זכויות האדם הבסיסיות ביותר. הגוף הזה מתווה את פרשנות זכויות האדם. מאוד חשוב שמדינה כמו ישראל עם המורכבויות ועם הניסיון שלה תהיה מיוצגת בגוף הזה, שהוא גוף מקצועי ולא פוליטי. בתור יו”ר, אני יכול להשפיע יותר על הכיוון שהוועדה הולכת אליו ולנסות לחזק את מעמדה ואת השפעתה, ואגב כך את השפעתו של הקול הישראלי. מובן שיש פה עניין של יוקרה, הבעת אמון ומסר חשוב שלא הכל פוליטי בעולם הזה. בעולם זכויות האדם יש דברים שנקבעים לפי שיקולים יותר ענייניים”.
 

“פרופ’ שני הוכיח את עצמו כחוקר מוביל בתחום המשפט הבינלאומי הפומבי”, אומר דקאן הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, פרופ’ מיכאיל קרייני. “יש לו מוניטין רב בקרב קהילת החוקרים בתחום ורשימת פרסומים נרחבת. הוא הצליח לחנך דור צעיר של חוקרים והיה דקאן מוצלח בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית. כולנו בפקולטה גאים בו ובהישגיו”. 
 

“אני חושב שזה הישג נפלא ליובל, שנחשב למומחה בעל שם בעולם בתחום של זכויות אדם, וזהו הישג חסר תקדים לאוניברסיטה העברית עצמה”, אומר גם פרופ’ משה הירש מהפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית. “אני מכיר את יובל זמן רב, עבדנו יחד במרוצת השנים, והייתי נרגש מאוד לשמוע על היבחרו לתפקיד. יובל זוכה לאמון רב בזירה הבינלאומית, והבחירה בו ליו”ר הוועדה רק מחזקת את העובדה הזאת”. 
 

“מהר מאוד פרופ’ שני התבלט בוועדה הזו, בחריצות שלו ובעיקר ברמה המקצועית הגבוהה שלו, והפך לאחד הגורמים המובילים בה”, מוסיף פרופ’ ברק מדינה, רקטור האוניברסיטה העברית. “על רקע זה, הוא נבחר על ידי חברי הוועדה עצמה לכהן כיו”ר הוועדה, תפקיד שבדרך כלל שמור לאנשים מבוגרים בהרבה ממנו. זהו הישג שאין לו מקבילה בקרב המשפטנים בישראל. בנוסף להיותו משפטן מעולה, פרופ’ שני הצטיין באופן יוצא דופן בתפקידים ניהוליים שונים. הוא כיהן בהצלחה מסחררת כדקאן הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית במשך ארבע שנים. הוא הצליח לקדם את הפקולטה, להקים תוכניות לימוד בינלאומיות מצליחות, לפתח תוכניות חילופי סטודנטים ומרצים ולהחזיר את הפקולטה למעמדה כמובילה בישראל ואחת מ־40 הפקולטות למשפטים הטובות בעולם”.
 

חרדות למוניטין

מדינת ישראל חתמה על האמנה בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות ב־19 בדצמבר 1966, והיא אושררה ב־3 באוקטובר 1991. ישראל לא חתמה על פרוטוקול הבחירה הראשון לאמנה, ומשכך, אי אפשר להגיש לוועדה תלונות בנוגע לישראל. “הוועדה קראה לישראל, ולשאר המדינות שטרם הצטרפו לפרוטוקול, לעשות זאת”, אומר פרופ’ שני. “רוב מדינות העולם - 116 מדינות - הצטרפו כבר”.
 

אתה מתכוון לפעול בנושא?

“המדינה היחידה שבה אני לא יכול לטפל במישרין זו ישראל”.
 

עד כמה באמת אפשר לנתק את הפוליטיקה מהעיסוק של הוועדה?

“יש פוליטיקה ויש פוליטיקה. כולנו אנשים פוליטיים, המשפט הוא מכשיר פוליטי, אבל יש הבדל בין תפיסה שנועדה לקדם השקפת עולם אידיאולוגית ועמדה עקרונית לבין פוליטיקה קטנה של התחשבנות עם אדם מסוים או מפלגה מסוימת. יש נושאים כמו הפלות, הגירה, אבל אצלנו נושא ישראל ומדינות ערב פחות נוכח, אם כי יש לנו חברים ערבים בוועדה ממצרים, תוניסיה, אלג’יריה ועוד”. 
 

רוחות ה־BDS מנשבות ברקע.

“הוועדה מטפלת בישראל כמו כל מדינה אחרת, לפי סבבים. אנחנו פוגשים כל מדינה בכל ארבע־חמש שנים, וישראל חוטפת ביקורת. אבל זו הרי מטרת הוועדה. זו לא ביקורת מחוץ לסקאלה של מה שאנחנו רואים במדינות אחרות בעולם, ובטח ישראל אינה במקום האחרון. זה עדיין לא אומר שאין דברים בישראל שהם יוצאי דופן. יש שני דברים מאוד בולטים: השטחים והשליטה במיליוני אנשים למשך הרבה מאוד זמן, במצב שאינו פה ואינו שם. לא ניתנת להם אזרחות, ומחזיקים אנשים בלי זכויות פוליטיות משמעותיות במשך עשרות שנים. הנושא השני הוא דת ומדינה, שבו ישראל יותר מתאימה לנורמות במזרח התיכון. אין אף מדינה במערב שאין בה נישואים אזרחיים. הרעיון שיש רק נישואים דתיים הוא מאוד חריג”. 
 

כיצד אתה מסביר את הפער שישראל נושאת בשורה בתחומים מסוימים, ומצד שני חוטפת ביקורת?

“חלק מהתחושה שישראל היא תחת זרקור מיוחד נובעת מכך שלא יודעים איך לאכול אותנו. בתחומים מסוימים אנחנו בשורה אחת עם המדינות הכי מתקדמות בעולם. יש לנו בית משפט מפואר, חופש ביטוי, חברה אזרחית – אם כי יש נסיגה מסוימת כמו שקורה ברחבי העולם. מצד שני, יש שליטה בעם אחר ואין נישואים אזרחיים. זה מפעיל דיסוננס שהוא חלק ממה שמניע את הביקורת החריפה כלפי ישראל, שאינה עומדת בפרופורציה למידת החריגות שלה. הרי כל מה שמוצאים בישראל, אפשר למצוא בעולם בממדים חמורים יותר. מה שהופך אותנו למקרה חריג זה שאנחנו חריגים ביחס לקבוצת ההתייחסות הטבעית שלנו, כלומר מדינות העולם המערבי”.
 

חברי הוועדה מתכנסים שלוש פעמים בשנה, בכל פעם למשך חודש, נפגשים עם נציגי מדינות וארגוני זכויות אדם (כ־20 מדינות בשנה), מחברים דוחות המוגשים למדינות, דנים בכ־100 תלונות של מי שטוענים שזכויותיהם הופרו ומפרסמים החלטות שמפורסמות כפסק דין, אבל הן רק בגדר המלצה. 

"חלק מהחברים בוועדה רקמו יחסים אישיים מאוד ומבקרים זה בארצו של זה. “היחסים הם הרבה מעבר למקצועיים. שלושה חודשים בשנה, מהבוקר עד הערב, זו אינטראקציה מאוד אינטנסיבית, מה גם שאנחנו עוסקים בנושאים מאוד טעונים ורגישים”. 

לגוף אין בכלל סמכויות משפטיות, אלא רק המלצות. 

“נכון, אבל רוב המדינות בעולם מאוד חרדות למוניטין שלהן, ולכן להמלצות האלה יש משקל. אנחנו רואים שבנושאים רבים ההתערבות שלנו מובילה לשינוי. הדוגמה הבולטת ביותר מהתקופה האחרונה היא שינוי חוק ההפלות באירלנד, שנבע בין היתר מלחץ כבד שהוועדה שלנו הפעילה, בעקבות תלונות של נשים איריות שהביאו בפנינו סיפורים טרגיים שנבעו מהאיסור הגורף שהיה על הפלות, גם במקרים קיצוניים. בעקבות ההתערבות שלנו, שונו חוקי מעצרים בהרבה מאוד מדינות, קוצרו תקופות המעצר הראשוניות לעד 48 שעות להבאה בפני שופט, נרשם שינוי בתפיסה כלפי עונש המוות וביטולו במקומות רבים או צמצום הפעלתו. יש שינוי בנושא שירות בצבא ושירות חלופי; מדינות יותר מכירות בחריג של סרבן מצפון ועוד”.