ביום שבת האחרון, 50 מטרים בלבד מהאוהל שבו אנה שטרן סידרה על יריעת שק חולצות מזכרת עם הדפס, גבר מוסלמי עם חרב גדולה ערף לבעלה את הראש. "הביצוע היה טוב", אמר גנאדי ניז'ניק (45), הבעל, אחרי שקם על רגליו שוב. "אבל יש מקום לשפר כל הזמן". היום הוא אינו גנאדי אלא רנו דה־שטיון, אריסטוקרט צרפתי מהמאה ה־12 שראשו הותז אז בחרב בשדה הזה ממש. ניזני'ק, מצדו, איבק את הבגדים הכבדים שלבש תחת שמש הצהריים של טבריה, ופנה לקפל את הציוד שהיה מפוזר בשדה הפתוח סביבו.

בכובע ירוק לראשה וראש תינוק במנשא מציץ מעבר לגבה, נערכה אנה להושיט לו יד. "עם כובע כזה הלכו נשים באיטליה במאה ה־12", הסבירה תוך כדי פעולה. גם שלושת ילדיהם שכרכרו סביבה היו לבושים בבגדי התקופה - מעין מטפחת בסגנון כת האמיש, כתונת צבעונית עם שרוכים וסנדלי עור בעבודת יד.

"זה לא סתם קוד לבוש של ימי הביניים", ניז'ניק מסביר, "זו רזולוציה של כמה עשרות שנים במאה ה־12. הכל צריך להיות מדויק. תחשוב שזה כמו לגייס אנשים למילואים למאה ה־12, אנשים מודרניים ואזרחים. זה אומר שצריך משמעת, סדר, שיתוף פעולה ומוטיבציה".

עריפת ראשו של דה־שטיון ששיחק כמה דקות קודם, סימנה את רגע השיא של שלושה ימי מסע רגלי שעשה עם כ־20 גברים אחרים ותמו בנקודה הזאת, תל קרני חיטין, המשקיף אל תכול הכנרת.

החבורה הקטנה הזאת, שמורכבת ממשוגעים לתחביב תובעני שהם מגדירים "היסטוריה חווייתית", באה לכאן כדי לחוש על בשרה איך הרגישו האנשים שעברו במקום הזה לפני יותר מ־800 שנה, ואתרע מזלם להיות חלק מאחד הרגעים ששינו את פני האזור למאות השנים שיבואו.




גנאדי ניז'ניק. נערף לו הראש. צילום: מאיר וקנין

"החוויה של שחזור היסטורי קיימת אצלי המון שנים", אומר פאבל חרומוב (52), מתכנת בבנק מאשדוד בימים ואביר צלבני בלילות. "וברגע שקיבלתי את האישור מאשתי לצאת מהבית עם כל החבר'ה האלה, אני פה כבר חמש־שש שנים".

"אם אתה שואל אותי, אני מעדיפה לחיות ככה כמה ימים וזהו", אומרת שטרן. "אבל אם תשאל את בעלי, אני בטוחה שאם הייתה לו אפשרות, הוא היה חי ככה כל הזמן. נוח לו ללכת בבגדים האלה, הוא ממש חווה את האירועים כאילו הם קרו אתמול והוא היה עד להם".

טרגדיה אנושית

עבור החבורה הזו, שמכנה עצמה "ממלכת ירושלים", על שם הממלכה הצלבנית ששלטה פה עד לאותו קרב גורלי, האירוע הזה הוא גם השיא של השנה. חודשים ארוכים הם מתכוננים לכך ואינם חוסכים במאום. תלבושות מפורטות עד לרמת הכפתור שהם תופרים בעצמם, נעלי עור שרוצעים, חרבות ומגנים שמנפחים, מאורעות גדולים ושוליים שמשחקים ותחקיר היסטורי מעמיק שמאגד את הכל. הם הזמינו אפילו היסטוריון חובב, שינעים את הזמן לקהל הקטן שבא לקבל הצצה אל העבר בזמן שהוא ממתין בסבלנות תחת צילייה, עד שראשון הסוסים של ניז'ניק ואבירים אחרים יופיעו במרחק.

"פה היה איזשהו רגע של אובדן, רגע של טעות ענקית ורגע של כאב", בקע קולו של הקריין מתוך רמקול נייד שנח לצדו. "כל הצבא הצלבני מושמד בקרב הזה בעצם, מושמד בצורה טוטאלית, חסרת כל תקווה. אנשים שהגיעו בקושי עומדים בחום ובצמא בלי מים, נואשים להגיע למקורות המים, מבינים שהם לא יכולים להגיע אליהם. מגיעים מול צבא שנח, צבא שיש לו המון מים. מה שחווים החבר'ה האלה שעושים את המסע הזה הוא באמת טרגדיה אנושית. זה מסע נואש - אנשים שיצאו לקרב שברגע מסוים מתברר שהוא קרב חסר תקווה. עוד אין שום קרב, עוד אין שום אויב והם מבינים שזה חסר תקווה. זה לא קרב שהם נופלים בו באצילות, זה קרב שעוד לפניו הם נופלים מהרגליים".




שחזור הקרב בקרני חיטין. צילום: מאיר וקנין

האירוע נודע כ"קרב קרני חיטין" מ־4 ביולי 1187. מן העבר האחד לוחמים צלבנים, צמאים ומותשים תחת השמש הקשה של מורדות הכנרת, אך תובעים את כבוד הכס הקדוש ואת ישוע; ומן העבר האחר צבאו האדיר והסדיר של המצביא המוסלמי שכבר אז היה לאגדה, צלאח א־דין, אשר כיבושיו בעולם לא ידעו שובע. "אתם הולכים לראות כמה התקפות", הסביר הקריין לקהל שאחרי שעה וחצי של המתנה החל מאבד את הסבלנות. "אתם הולכים לראות את המתקפה של המוסלמים על הפרשים הנוצרים. אתם הולכים לראות דו־קרב פנים אל פנים, ואתם הולכים לראות את הסצינה שבה צלאח א־דין עורף את ראשו של רנו דה־שיטיון".

נער בכובע קש ושמלת פשתן מסורתית עמד לצדו והביט אל העמק המתון השפוך מולם. "אני כפרי פשוט מהמאה ה־12", אמר בחיוך, "לפני המצור על טבריה, שמעתי על הקרב וסביר להניח שיהרגו אותי". מכשיר ווקי טוקי שאחז בידו סדק מעט את הפנטזיה. "אני הסדרן", הסביר מיד אחר כך.

משחק מכור
זוהי השנה השמינית שאנשי "ממלכת ירושלים" משחזרים את הקרב ההיסטורי של 'קרני חיטין', זה שסימן את תחילת הקץ של הצלבנים בארץ ישראל וראשית השליטה המוסלמית בה. "זה התחיל ב־2007 כמסע היסטורי", מתאר ניז'ניק כיצד הכל החל. "התחברתי לסיפור קרב קרני חיטין דרך דו־שיח בין צלאח א־דין לשבויים צלבנים שנתקלתי בו. זה הדבר הראשון שקראתי על הקרב, ואז לקחתי מאמרים והלכתי להכין ציוד ובגדים, וככה קמה הקבוצה. ב־2010 כבר היינו מוכנים לצאת לדרך, להביא ציוד ולעשות את השחזור ההיסטורי".

טור מכוניות שנמתח לאורך שביל העפר שמוליך אל התל מבהיר כי השמועה על השחזור השנתי של ממלכת ירושלים עברה מפה לאוזן. גם מבט אל הרכב הגברים, הנשים והילדים שלוקחים חלק בשחזור הזה מבהיר זאת. "זה פרויקט בינלאומי היום", ממשיך ניז'ניק, "חבר'ה מחו"ל הצטרפו אלינו גם השנה. בכל שנה מגיעים חבר'ה מממדינות שונות. יש לנו אנשים מכל מיני מדינות שבכלל לא ראו אחד את השני, והם עומדים יחד בשורה אחת שלושה ימים. הם באו ממדינות שונות וגם מדברים בשפות שונות. לפעמים גם ממדינות שנמצאות במצב מלחמה בכלל, רוסיה ואוקראינה, טורקיה וקפריסין וישראל, גרמניה, פולין, והיו גם אמריקאים לפני שנה".




פאבל חרומוב מחופש לצלבן. צילום: מאיר וקנין

גם אם מהצד זה נראה אולי כמו תחביב נעים, העבודה סביבו רבה – להרכיב ולפרק אוהלים; להעמיס מן המכונית ואליה מכלי מים שהביאו עמם כל הדרך מביתם שבארבע כנפות הארץ; לוודא שהסוסים שעליהם רכבו אל העמק הלוהט הזה שלושה ימים ושלושה לילות, חוזרים בשלום אל בעליהם. וכמובן גם יש תשלום. "כל הפרויקט זה במימון עצמי", אומר ניז'ניק, "אבל הצלחנו השנה להוריד כמעט לגמרי את דמי ההשתתפות למגיעים מחו"ל. זה 330 שקלים פלוס אלף שקלים לסוס".

מבחינת המשחזרים, זה שווה את זה. עבורם, הקרב הסופי הוא רק הבונוס, והחלק העיקרי הוא הדרך אליו - זה שבמהלכו אין שום קהל שצופה ואיש אינו מוחה להם כפיים, רק הם והשביל. "העניין הוא הדרך", אומר חרומוב, "אתה רואה את זה גם בעיר העתיקה בירושלים, כשאתה הולך ונוגע עם היד בבניין שהוא בן מאות שנים ואתה מתחיל לחשוב איך אנשים חיו שם, על מה דיברו, מה אכלו. על זה אפשר לקרוא ספר או לראות סרט, אבל אפשר גם לבנות את זה ולנסות בעצמך. לשחזר אפשר הכל, מבריאת העולם ועד הביטלס".

זאת גם הסיבה, אומרים המשחזרים, לכך שאין להם בעיה לשחזר פעם אחר פעם סיפור עם סוף ידוע מראש. קרב מכור, אם תרצו. "הסוף של כל דבר ידוע מראש, אבל פה יש סיפור גורלי וזה מוסיף לדרמה במיוחד", אומר גנאדי ניז'ניק. "זה התחיל כחוויה פרטית והקהל הגיע אחריי. זאת התחברות דרך חוויה. זה מרחיב אופקים, אפשר להגיד, אתה רואה דברים יותר לעומק ולרוחב כי נוצר קשר בלתי אמצעי, אתה חלק מאותה לחימה, חלק מהתרבות הזאת, יש פה קטע מדיטטיבי בכל המסע הזה. מה שקורה בסוף זה בסדר, אבל יש אנשים שבכלל לא באים לחלק הזה. החלק הכי חשוב הוא המסע. אנשים משתנים שם. אנשים עוברי תהליכים פנימיים, ברמת הפרט וברמת הקבוצה - שיתוף פעולה, היחס אחד לשני, כל מה שמסע כזה כולל".

אנה, אשתו של גנאדי, מציעה נקודת מבט אקטואלית הרבה יותר. "יש לי תשובה, אבל לא יפה", היא אומרת וצוחקת. "ההשוואה בין ישראל לממלכת ירושלים היא די ברורה, זה מבאס. התהליכים שהיו אז מאוד דומים למה שקורה היום: שליטה של אליטות, ואין מנהיג חזק שכולם היו מבסוטים ממנו. טוב, נעצור בזה".

כדי להתמודד עם הדמיון הזה, היא אומרת, פה ושם המשחזרים סוטים בכוונה מספרי ההיסטוריה - בשם המוסר והתיקון, כמובן. "אנחנו קצת מתקנים את ההיסטוריה", שטרן אומרת. "למשל במהלך המסע יש נקודה שקרה בה משהו חשוב - בבוקר של יום ראשון הם (אבירי הצלבנים - ע"ר) פגשו מכשפה והיא קיללה אותם, אז שרפו אותה, ומרגע זה הכל הסתדר להם. אז אנחנו, בשחזור, גם כאילו פוגשים את המכשפה, אבל פה אנחנו עושים איתה סולחה והיא עוברת לצד שלנו. ככה אנחנו מתקנים את ההיסטוריה. גם שים לב שאנחנו לא מדברים כאילו אנחנו בימי הביניים, ממשיכים לדבר כמו היום, אבל עדיין במהלך המסע יש נקודות תיאטרליות, מבוימות. אנחנו מתקנים מציאות ברמת האידיאות".

השפה שאנה מציינת מתבטאת גם במהלך הקרב עצמו. מול הקהל המרותק שצופה, שאגות היציאה להסתערות האבירים אינן בלטינית או בערבית, כפי שסביר שהיה בקרב האמיתי, אלא ברוסית כבדה. בכלל, הנוכחות הרוסית בקרב המשחזרים ניכרת למדי. "כל הנושא של שחזורים מאוד נפוץ באירופה, ומה שאתה רואה פה זה בקטנה", מסביר ארקדי מטוסביץ', המתגורר באריאל ובא לצפות ולצלם.




שחזור הקרב בקרני חיטין. צילום: מאיר וקנין

"הם הביאו את זה איתם לפה. בשביל נוצרים זה קרב ידוע, אבל הישראלים לא מכירים אותו. תשאל ישראלים פה למטה" – הוא מחווה בידו אל בתים אדומי רעפים שמחווירים במרחק - "מה קרה פה פעם, ויגידו לך 'טבריה וחכמיה' או 'כוח צביקה'. כל מה שקרה בין לבין הוא כאילו חור שחור. אבל היו כאן חיים באמצע".

"בתרבות הרוסית יש מסורת ויש מודעות לתחביב", פוסקת שטרן. "לדעתי זה מפני שרוסים גרו הרבה שנים במסגרת מאוד קשוחה, והנפש שלהם דרשה משהו מחוץ למסגרת הפרופוגנדה הזו כדי לנשום. אצלנו בארץ נושמים די חופשי. אנחנו לא צריכים את זה, אבל ההרגל נשאר".

איך הישראלים מקבלים את זה?
"תראה, הזרם הזה מאוד חזק באירופה – בצרפת, באנגליה, בפולין - אצלם אני חושבת שזה מיותר, כי החיים שלהם מלאים, אז הם עושים את זה מעודף זמן ומרחב וחופש כספי, ואני מקווה שגם ישראל תגיע למצב שבו לכולנו יהיה יותר חלל, גם בתודעה וגם בחשבונות הבנק, כדי להשקיע בתחביב".




שחזור הקרב בקרני חיטין. צילום: מאיר וקנין

עניין של תרבות

שמונה שנים אחרי, אנשי "ממלכת ירושלים" מקווים סוף־סוף לקבל הכרה רשמית בפעילותם. לפני כמה חודשים הם שלחו מכתבים למשרד התרבות והספורט ולמשרד התיירות בבקשה שיסייעו במימון הפרויקט ובהרחבתו לפסטיבל של ממש. לפי שעה, הם לא זכו למענה. "יש פה פוטנציאל אדיר, כלכלי וחברתי", ניז'ניק אומר בהתלהבות. "יש המון אנשים בעולם שמשקיעים בדברים האלה. אפשר לעשות אירוע היסטורי, יפה, חווייתי ואיכותי, יריד של מלאכות. יש הרבה דברים שאפשר ללמד בנושא של עבודת יד, התחברות ליצירה, אתה לומד לעשות את כל הדברים האלה, אתה גם לומד מקורות, זה כמו אנתרופולוגיה היסטורית".

אתה יודע מה יגידו לך – איפה היהודים בסיפור?

"טוב, הזמן שלנו מוגבל. אנחנו בינתיים עושים את זה (שחזור קרב קרני חיטין - ע"ר). בית שני ובר כוכבא זה משהו שייקח עוד זמן, שנים. אני מדבר על התרבות היהודית של בית שני, לא על אירוע ספציפי, אלא תרבות ככלל. אנחנו עוסקים בשחזור של תרבות; גם בסיפור של קרני חיטין. הקרב הוא רק חלק אחד, התרבות היא העניין".