כמה ימים אחרי שנפגשנו עם חבריו למעוזי תעלת סואץ במלחמת יום כיפור, שמואל (מולי) רונן ביקש שאתקשר אליו. היה לו משהו חשוב לומר. "הרבה זמן זה לוחץ לי", הוא הסביר. "הצבא קמצן בנוגע לצל"שים, אבל מה שגדוד 68 עשה במעוזים היה מעל ומעבר. זה קצת לא נעים לי לדחוף את הנושא, אבל אחרי כל כך הרבה שנים אתה מסתכל לאחור ואומר שעשינו משהו. רבים קיבלו צל"שים אישיים, אבל מגיע איזה ציון לשבח לגדוד שעמד במקום הכי מחורבן בעולם והחזיק מעמד. המשימה שלנו לא הייתה להילחם, אלא לשמש כעמדת תצפית. איכשהו נשכחנו, השמיצו אותנו. אמרו שישבנו עם תחתונים, דגנו דגים ובאנו לעשות חיים. זה לא נכון. צל"ש לא יקדם אותנו, אנחנו כבר לא עושים מילואים, אבל הוא יהיה סוג של הכרה".

גדוד 68 מחטיבת ירושלים החזיק לפני 45 שנה חלק ממעוזי התעלה. בהגדרה הוא היה אמור להעביר מילואים בסתלבט. עמדת שמירה, בדיחות גבריות ושיזוף טוב בשמש הסתווית.

זו לא הייתה יחידת חי"ר נמרצת, אלא גדוד שקובץ מבני ירושלים וסטודנטים שלמדו באוניברסיטה העברית. היו שם בעלי בסטות בשוק מחנה יהודה ופרופסורים מפונפנים. בני 20 פלוס ובני 50 מינוס, שב־6 באוקטובר 1973 עמדו מול אלפי מצרים שרק חיכו לצהרי יום הכיפורים כדי לפתוח במתקפה.

לפני כשבועיים הפגשנו ביער השלום בירושלים ארבעה ממפקדי המעוזים באותה מלחמה. סגן רונן, שבאותם ימים פיקד על מעוז דרורה; שר הרווחה לשעבר וסמל ב־73', זבולון אורלב, שתפס פיקוד על מעוז כתובה אחרי שהמפקד בפועל נפצע עם פרוץ הקרבות; רס"ן יעקב (ינקול) טרוסטלר, שהנהיג את מעוז מילאנו; וסרן מוטי אשכנזי, שפיקד על מעוז בודפשט ובסוף המלחמה הוציא אלפים לרחובות כמחאה על המחדל הגדול.

"החברים פה נכנסו למלחמה בהפתעה מלאה, ואילו אני אמרתי שהיא תפרוץ עוד הרבה לפני", אשכנזי ממלא גם היום את תפקיד נביא הזעם. "כשהאוטובוסים באו לקחת אותנו למעוזים, ישבנו על תלולית חול והקמ"ן ביקש: 'אל תטרידו אותנו, אנחנו יודעים הכל, יש תרגיל מצרי'. אני אמרתי שבין אוקטובר לאפריל תהיה מלחמה. כשהגענו למעוז וראיתי את ההיערכות מסביב, שאלתי למה זה דווקא צריך ליפול על הראש שלי".

אורלב מסכים: "ברמה האישית זו הייתה טראומה גדולה, כי עד אז היה לנו ביטחון מלא במפקדים ובצה"ל. כל מילה שלהם כאילו נאמרה מבורא עולם. אתה מגיע לקו, עושה תצפיות, רואה אלפי מצרים ונמצא עם 22 חבר'ה. אתה שואל ואומרים: 'אל תדאג, הכל בסדר. צה"ל גדול וצה"ל חזק'. ביום חמישי, יומיים לפני פרוץ המלחמה, עוד אנשים יצאו לחופשות".

טרוסטלר: "כשנכנסנו לקו, המח"ט אמר: 'אתם לא בדיוק גדוד של מצ'ואים, אבל אל תדאגו, ברגע שתהיה התחממות תוחלפו על ידי גולני או צנחנים'. כגדוד ידענו שאנחנו כוח שומר ואני בטוח שכמעט לכולם ישבה בראש ההצרחה הזו. אם לא באים להחליף אותנו, אז אין מלחמה, אף על פי שראינו את המתיחות בעיניים".

חיילים בתעלה. צילום: משה מילנר, לע"מ


אף אחד לא בא

16 מעוזים נפרשו לאורך קו בר־לב בתעלת סואץ. כל עשרה קילומטרים בערך עמד מעוז שאויש על ידי כמה עשרות לוחמים, לא יותר. ביומיום אלה היו מילואים כמו בספר: שמירות, תצפיות ושקשוקה לארוחת ערב. ארבעת האנשים שהפגשנו פיקדו על מעוזים בגזרה הצפונית של התעלה. מעוז בודפשט, שעליו היה אחראי אשכנזי, עמד ממש על חוף הים התיכון, מבודד מהיתר.

"מי איישו את המעוזים?", טרוסטלר מבקש להבהיר, "אנשי הגדוד שלנו, קשרים סדירים. ומשום שהוציאו אנשים לחופשה, תגברו אותנו בחבר'ה שהשתחררו מהנח"ל, מישיבות ההסדר. הייתה גם תוספת של שני צוותי מודיעין ועוד 15 טנקיסטים. לך תנהל מלחמה עם ערב רב כזה, כשלא יודעים מי זה מה ולא יודעים איך לקרוא להם".

אשכנזי חייך כששמע את חברו: "יש לך שריונאים סדירים שמבחינתם אנחנו חי"רי בירי, תתי־אדם. יש מ"מ שהוא תחת פיקודי, אבל אם יש בעיה הוא מרים טלפון למג"ד שלו, שנמצא עשרות קילומטרים מאיתנו. בחור צעיר שאילפו אותו שחי"ר לא נחשב, זה יוצר בעיות פיקודיות לא פשוטות".

ביומיום זה אולי היה עובד, אפשר היה להעביר את הזמן, אבל בצהרי יום כיפור הגיעה ההודעה שמתקפה מצרית עומדת להיפתח. רק מהשיחה שניהלנו, 45 שנה אחרי, אפשר היה להבין את גודל המחדל.

"ההודעה הראשונה הייתה ב־12:30 בצהריים", אורלב נזכר. "מפקד המעוז, דוד סיטון, הגיע אלי בלי חולצה, יחף, התעורר רק עכשיו מהשינה. הוא הוציא אותי ממקום התפילה והכריז: 'שובך יונים'. שאלתי: 'מה זה אומר?'. הוא הסביר שיש זמן, התקיפה המצרית תתחיל בשש בערב. רק אחרי חצי שעה, או פחות, חזר ואמר: 'לא זבולון, זה קורה עכשיו'".

אשכנזי: "הוא קיבל את ההודעה ב־12:30, אני ב־13:40, אחרון המקבלים. נכנס אלי קצין צעיר מחיל הים שנסע על ציר שלא נבדק. אמרתי לו: 'תתייצב אצלי למשפט'. הוא התחיל לרעוד ומלמל: 'אבל ממפקדת חיל הים שלחו הודעה שהולך לקרות משהו גדול'. אתה מבין? יש לי כוח משולב - תותחנים, חיל הים, שריון - וכל אחד מהם קיבל התרעה לפני. אף אחד לא בא ואמר שאנחנו בכוננות גבוהה כי הולך לקרות משהו. אם לא הייתי מאיים עליו במשפט, הוא לא היה מספר. זה לא שייך למודיעין, זה שייך לחוסר התפקוד של צה"ל".

רונן: "תרשו לי לעדכן. אני קיבלתי פקודה מסודרת, לא זוכר אם בשעה 11 או 12, מהמג"ד אמיר ראובני. הוא התקשר והודיע שהולך להיות יום קרב. הוא אמר: 'תוריד את התצפית ותכנוס אותה אליך'. היה לי מספיק זמן".

טרוסטלר גיחך: "נו, פרוטקציה. אני בכלל לא קיבלתי הודעה. ההודעה שלי הייתה ב־13:50 כשעברו מעלי המטוסים המצריים".

מה היה קורה אם הייתם יודעים על התקיפה מוקדם יותר?

רונן: "לא היו לנו יותר כוחות, אז מה יכולנו לעשות, לשים עוד כובע פלדה על הראש?".

מעוז בודפשט. צילום: מיקי אסטל, במחנה


הלב ירד לתחתונים

אין אחד מהם שלא זוכר את המטוסים המצריים שבישרו את פרוץ הלחימה. "הם עברו בגובה נמוך והלב ירד לתחתונים", שחזר אורלב. "אני לא יכול לשכוח את הרעש הנורא. הייתי בחמ"ל, למטה, והכל התנדנד והתמלא אבק ואז החלה הפגזת רצח. אתה לא יכול לספור את הפגזים. אחרי 20 דקות פתאום אנחנו שומעים שיורים. מה פתאום? בדרך כלל כוח שמפגיז לא תוקף, כי הוא יפגע באנשיו. ניסיתי להתקשר למפקד המעוז שישב למעלה עם הקשר. אין תשובה. שלחתי לוחם לראות מה קרה והוא לא חזר. התבלבל בדרך כי המעוז נהרס. יצאתי בעצמי וראיתי את המפקד פצוע קשה. הרמתי ראש והבחנתי בסירות מצריות באמצע התעלה, שכל רוחבה הוא כ־200 מטר. בכל סירה עשרה לוחמים. נתתי לחיילים פקודה לצאת מהבונקר ולהתחיל לירות".

אורלב, שנפצע במלחמת ששת הימים, השתלט מהר על פיקוד המעוז. "טיווחתי תותחים. איך? שאלתי, הסבירו לי", הוא מספר. "יש הרוגים ופצועים והתאג"ד שלנו נמצא באחד הבונקרים, מואר במנורה חלשה. הכל אבק, הפגזות שאתה לא רואה שום דבר. החובש למטה ניסה להכניס עירוי לפצוע וביקש שאגיד לרופא, שהיה במעוז אחר, שהוא לא מצליח ושלפצוע מתנפחת היד. הרופא צעק: 'תגיד לחובש שהוא ימות'. אני צועק לחובש מלמעלה, תוך כדי ניהול הקרב, 'יא אידיוט, הוא ימות'. החובש התרגז ואמר: 'תרד ותראה בעצמך שאי אפשר'. אני יורד ולמטה הפצוע מאבד דם, הוורידים שלו נופלים, ועל הכל מאירה מנורה קטנה. לך תכניס עירוי. לקחנו שש מחטים וניסינו. אחת נכנסה. הפצוע חי עד היום".

אורלב, מאלה שזכו בעיטור המופת על לחימתם במעוזים, חי את אותם רגעי תופת. "בלילה, אחד החיילים שישב על מכשיר לראיית לילה הזעיק אותי ואמר: 'קומנדו בתעלה. אני רואה צוללנים'. אני רץ ורואה שאכן יש תנועה במים. ביקשתי מהרגם שירים פצצת תאורה, והודעתי לחיילים שברגע שנפתחת התאורה מכניסים מכת אש על המים, שיהיו מוכנים. התאורה נפתחה, אחריה מכת אש, ואז מישהו צעק: 'תפסיקו, זה גופות של אלה שהטבענו אתמול'. אם מישהו

היה אומר לי מראש שאת הדברים האלה אני אעשה, לא הייתי מאמין. אבל אתה נקלע לסיטואציה ומגלה כוחות שלא ידעת שהם קיימים".

טרוסטלר: "לא כל סמל יכול היה להוביל את הכוחות לרמת לחימה כזו. אתה שואל מאיפה זה בא? התאמנו לאורך השנים, תרגלנו, וכנראה שכשמגיע הרגע אתה לוקח אחריות ומתפקד כמו שצריך. כשנכנסנו למעוז אמרתי לחבר'ה: 'אתם תעבדו אצלי יום ולילה'. התרגולת הזו גרמה לאחד מהם להגיד: 'כשנחזור הביתה אהרוג אותך'. והוא התכוון לזה. הוצאתי להם את הנשמה. באחד התחקירים שאחרי הוא הודה שאם לא היינו מתרגלים, לא היינו פה היום. אז יש פחד, אז מה? אני הייתי הפצוע הראשון במעוז. פגז פגע לא רחוק ממני, רסיסים עפו. ממשיכים לתפקד".

אשכנזי: "לא סיפרנו עוד על יחסי הכוחות. היינו לאורך התעלה גדוד 68 וגדוד 50 וממול אלפים, יחס של 1 ל־100. כל מי שלמד צבא יודע שביחסי כוחות של 1 ל־3 יש אולי סיכוי להתגונן. צה"ל ידע שמולנו עומדות דיוויזיות חי"ר. תחשוב על מרחק צליחה של 200 מטר מקסימום. זה דבר מטורף, שלא קשור ללחימה ההרואית. ביחסי כוחות כאלה רק מטומטם ולא מקצוען לא אומר לחבר'ה שיושבים כאן איתך: תעלו על הכלים ותסתלקו".

חיילים במעוז בודפשט. צילום: מיכה בר עם


מכסה או קובר

מחיילים שהיו אמורים לתצפת הם מצאו את עצמם נלחמים, מעטים מול רבים. החלו להיערם לידם הרוגים ופצועים. כל התופת של המלחמה הופיעה כבר בשעות הראשונות.

"אתה מוציא את ההרוגים ממסלול ההליכה, פשוט כך", טרוסטלר תיאר את המכניקה של הקרב. "נניח שנהרגו בעמדה, אז אתה מפנה אותם, כי אחרים צריכים לאייש אותה. מכסה או קובר. המורל לא ירד, כי הלוחמים לא ראו אותם. הם כבר לא היו קיימים".

אורלב: "אני הורדתי את ההרוגים לתאג"ד, שאליו החיילים לא נכנסו. גם אחרי המלחמה, בשיחות עם הלוחמים, הנושא לא עלה. מה שיותר הטריד באותן שעות היו הפצועים, כי הבזוקאי שנפצע היה בעמדה רחוקה מהתאג"ד והיה קשה להוביל אותו בתעלות. הוא צרח מכאב, אני חושב שאפילו המצרים שמעו, אבל לא הרגשתי את הפחד אצל האנשים. להפך, כל הזמן שאלתי איזו זכות נפלה בחלקי לתת פקודה: 'תרים ראש ותירה'. והוא עומד מול טנק ויורה".

השעות עברו, המצרים לחצו והסיוע שהובטח לאנשי המעוזים לא הגיע. "היו לי שיחות עם החטיבה", טרוסטלר מספר. "אמרו: 'שיירת התגבורת יצאה אליך'. בסוף אמרתי: 'חבר'ה, עזבו אותי, היא לא יצאה ולא תצא. זה מה שיש ועם זה נילחם'".

אורלב: "לא חשתי במצוקה. היה לי ביטחון מלא שתיכף יגיעו הטנקים. היה איזה רגע בשבת, במהלך יום כיפור, שטנק אחד אכן נסע לכיווני. הייתי בטוח שהגדוד יופיע אחריו, אבל הטנק עבר אותי. התחלתי לצעוק בקשר שיעצור, הוא לא רואה שיש כאן מעוז? טנק אחד שעד היום אני לא יודע מי הוא היה ומה עשה. כנראה היה מבולבל. אבל לא הרגשתי חוסר אונים, זו הייתה יותר הרגשה של צה"ל גדול, צה"ל חזק".

רק שבקשר עלו לא פעם קריאות ממעוזים שנפלו בידי האויב ושידרו אותות מצוקה אחרונים. ביום ראשון בצהריים המשקפת של אורלב קלטה שכמה מאות מטרים ממנו טנקים מצריים חוצים את התעלה. "הם בנו גשר והתחילו להעביר טנקים ואני מדווח", הוא נזכר. "לא יודע מה הייתי עושה אם היה עובר גדוד טנקים ופשוט דורס את המעוז. עוד לפני כן הגיעה הודעה שאנחנו צריכים לפנות".

כ־24 שעות אחרי תחילת הלחימה, כשקו בר־לב החל לקרוס, הודיעו לאנשי המעוזים על תחילתו של פינוי מזורז. "אני הגדרתי את זה כמכה בתודעה. לא האמנתי שזו תהיה הפקודה", רונן מודה. "כל הלילה היו לי דיבורים, בעיקר עם אמיר המג"ד, שאמר שיתגברו וינקו את המצרים מדרום לצפון. לא יודע אם הוא אמר את זה כדי לעודד או שהיו תוכניות. לי זה עזר: אם המג"ד אומר, כנראה שזו הכוונה. לכן זו הייתה מכה כששמעתי בשעה שתיים שפינו את זבולון. כמה דקות אחרי קיבלתי אני את הפקודה".

אורלב: "כשהקשר סיפר שמבקשים מאיתנו לפנות, נפנפתי אותו. רק בפעם הבאה, כשאמר 'צועקים בקשר', ביקשתי שישאל מה זאת אומרת לפנות מעוז, האם לפוצץ אותו, לפנות ברגל, בזחל"מים? הוא דיווח שצעקו בקשר: 'תעופו מיד'. אני למשל קברתי את ההרוגים ולא לקחתי אותם איתי וגם לא פוצצתי את המעוז. למה? אמרתי שכנראה הצנחנים או סיירת מטכ"ל בדרך להחליף אותנו, זה כל הסיפור".

המצרים היו קרובים כמעט מרחק נגיעה והיה צריך להתפנות מבלי להיהרג או להישבות. "בזחל"ם הראשון העמדתי את כל הלוחמים, חוץ מנהג ועוד לוחם שנשארו איתי, כי רציתי לפנות את הפצועים לחוד", אורלב מספר. "אמרתי לנהג שיכניס להילוך ראשון, ישים פול גז ואז לא יראו זחל מתקדם אלא ענן אבק. הפקודה הייתה לא להרים ראש, ואם יורים עליהם - לא להחזיר. עקבתי במשקפת אחרי המצרים, אף אחד מהם לא התרגש, שום דבר לא קרה. עכשיו היה ברור לי שלא אוכל לחזור על התרגיל עם זחל"ם הפצועים. חיכיתי חצי שעה עד שהמשוריין הראשון הודיע שחבר לכוחותינו, ואז פרצתי בציר המקביל לתעלה. אותו דבר, הילוך ראשון, פול גז. הרמתי ראש, מצרים מימין, משמאל, לא שמים לב. זה לא היה בתוכנית הקרב שלהם. אבל תבין, אתה יוצא ממעוז מוגן ואתה חשוף לגמרי. פחד אימים".

זבולון חוזר לאחד הסיפורים: "היה לוחם אחד שנעלם לנו בחמש הדקות הראשונות של המלחמה. כולם חיפשו אותו. הוא היה מצוות באחת העמדות ולא מצאו. המעוז מלא בסמטאות ותעלות. רק אחרי שהתפנינו, ביום ראשון אחר הצהריים, פתאום שמענו בקשר: 'איפה זבולון, איפה זבולון?'. הדרכתי אותו לצאת לכביש כדי שלפחות ייפול בשבי. הוא נשבה והוא חי".

טרוסטלר: "בלילה שבין ראשון לשני קיבלנו שאלה מהקשרית: 'תוך כמה זמן תוכל לצאת?'. אמרתי לה: '20 דקות'. אמרה: 'ב־23:00 יירד מסך ארטילריה על המעוז, עד אז אתה חייב להיות בחוץ'. יש 20 דקות למצוא את החבר'ה. לא אחד ולא שניים. לך תדע אם אחד נרדם פה, אחר הלך לשם. זבולון לקח את המרצדס, מולי את הפרארי ולי לא נשאר. אצלי זחל"ם אחד היה פגוע, ו־43 חיילים על זחל"ם בודד זה בלתי אפשרי. ישבנו מול קנטרה, עיר שהייתה ריקה מתושבים, אבל עמוסה בכוחות מצריים. אתה מריח, רואה ושומע אותם. אז אין ברירה, יצאנו ברגל. זה היה מסע של 12 ק"מ, מ־23:00 ועד 6 בבוקר, שכלל מארב, היתקלויות והרוגים לכוחותינו".

המעוז היחיד ששרד היה בודפשט של אשכנזי, שהמשיך להילחם. "הרגשתי נורא עם פקודת הפינוי", הוא נזכר. "היה לי קשר לכל העולם ואשתו ומדי פעם נכנסתי להאזין. הייתי מנותק ולא הייתה לי אשליה שאני יכול להתפנות. אחת האופציות הייתה להילחם עד החייל האחרון. ביום רביעי, כשהמצרים נסוגו מהציר, הגיע אלי האלוף קלמן מגן עם אספקה.

היה לו בפמליה אלוף משנה, לבוש מדי צה"ל, מצוחצח כולו. הקצין אמר לי אחרי שמעוזים נפלו וננטשו: 'אם היו פה צנחנים כל התמונה הייתה אחרת'. עברנו מתקפות, אנחנו מנהלים מלחמה נגד חיל האוויר המצרי שמוחק כמעט את המעוז, והפישר בא ואומר: 'אם היו פה צנחנים'. לא אמרתי דבר. הפניתי את הגב והלכתי".


שמואל רונן. צילום: פרטי


אסור לספר



גדוד 68 מוכר כגדוד השליש. שליש חזר, שליש נשבה ושליש - 76 חיילים - נהרג במלחמה. "הגדרת התפקיד של המעוז לא הייתה לצאת ולהילחם מול הצבא המצרי אלא לתצפת ולשמור על עצמך", מסביר טרוסטלר. "אין לך כוחות. מה תעשה, תחצה את התעלה? אם אתה מבין את נקודת המוצא הזו אתה יכול להבין הרבה דברים. חלק מאיתנו אומרים: 'נסוגונו', אחרים אומרים: 'ברחתם'. אני מוכן לקבל כל הגדרה, אבל מה הייתה האלטרנטיבה? להישאר במעוז וליפול בשבי או למצוא את הדרך החוצה ולהיחלץ כל אחד בדרכו? מהגדוד שלנו כל הנעדרים הובאו לקבר ישראל אחרי מאמצים רבים שהשקענו".

לירושלים, שממנה באו רוב החיילים, הגיעו שמועות שהגדוד נכחד. ביציאה הביתה, בשמחת תורה, החיילים תודרכו מה לומר, כדי לא לפגוע במורל הלאומי, שגם ככה היה שפוף.

"לא נתנו לנו לצאת", טרוסטלר נזכר. "חששו שאם נספר בבית על האבידות, השבויים והנעדרים, זה יתפשט ויגרום לדמורליזציה אדירה. תדרכו אותנו במשך שבוע. אמרו: 'דיר באלק'".

אורלב עבר את הדברים האלה על בשרו. "אחד ההרוגים במעוז היה אברהם דוד כץ, שלמד איתי בישיבת ההסדר", הוא נזכר. "עולה מדרום אמריקה שהיה מבוגר ממני. קברנו אותו שם. אשתו, אסתר, ידעה שדוד ואני משרתים ביחד. היא התקשרה לאשתי וביקשה שתעשה טובה ותשאל מה שלום בעלה. בשמחת תורה, לפני ששחררו אותנו לחופשה, השליש אמר לי: 'אוי ואבוי אם תגיד מה מצבו, אסור לומר שנהרג'. הסברתי לאשתי נירה, שכבר לא ידעה איך להתחמק. אסתר הרגישה שמשהו לא בסדר. בסוף שלחו אותי להודיע לה. אגב, בבית הכנסת, בשמחת תורה, לא קיבלתי עלייה ולא שמחה. פתאום הופיע להם צעיר שזוף עם שני ילדים. חשבו עלי: 'מה הוא עושה פה, משתמט מהמלחמה?'".

כששבו מהקרב אשכנזי הוביל את תנועת המחאה שהלכה והתעצמה, עד שבחודש אפריל 1974 ראש הממשלה גולדה מאיר התפטרה מתפקידה. "חברי נכנסו למלחמה עם אמון במערכת, אני לא", אשכנזי אומר. "הפיקוד הגבוה אכזב לחלוטין, מרמת הרמטכ"ל ומטה, שלא לדבר על הדרג המדיני. מהסיפורים האלה אתה מבין שעוד לפני שנפתחה האש המכשלות כבר היו שם. הגדוד הזה שילם את מחיר הזחיחות והוא לא היחיד. הבעיה לא הייתה מודיעינית, צה"ל לא היה מוכן. אם אני, קצין זוטר, ידעתי שעומדת לפרוץ מלחמה, אז בטח לאלה שלמעלה היה יותר מידע. הם ידעו ואנחנו שילמנו. אני לא מאלה שרצו להרוס, אני רציתי לבנות".

אורלב: "השתתפתי בהפגנות. אז לא הכירו אותי, הייתי אלמוני. אני איבדתי את האמון בזמן המלחמה. אין לי ספק שהכניסה לחיים הציבוריים היא בגלל מה שעבר עלי. אם היית אומר לי לפני המלחמה שאהיה פוליטיקאי, הייתי שואל מה יש לך נגדי. אני איש חינוך. אבל זה חלק מהעניין של איבוד האמון במנהיגות, שלא ידעה להנהיג ולא לקחה אחריות. עד היום אם מישהו אומר 'בוקר טוב', אני מסתכל דרך החלון כדי לראות שזה נכון, במיוחד כשמדובר בשר או בח"כ".

רונן ביקש לקחת את השיחה למקום אחר: "אין ספק שכל אחד מאיתנו סוחב זיכרונות, אבל בשורה התחתונה ניצחנו את המלחמה. יצאנו מברוך שאף מדינה לא נחלצה ממנו. אז הטראומה נשארת, אבל ניצחנו. יש הבדל אם אתה מסיים עם זנב בין הרגליים או בראש מורם. היה מחדל, אין ספק. פשלה במודיעין, במנהיגות, בהחלטות, אבל זה רק מעצים את העובדה שיצאנו כשידנו על העליונה. אגיד משהו שאולי יפתיע, אבל כשהחלה המלחמה, וגם במהלכה, הייתה בי הרגשה של התרוממות רוח. יש מלחמה גדולה, אתה משתתף בה ומתפקד כמו שצריך. זו לא התרוממות רוח מהבחינה שאתה מבסוט, אבל אתה נמצא באירוע היסטורי".

מוטי אשכנזי. צילום: מיכה בר עם


מוטי אשכנזי, הפגנה נגד מחדל מלחמת כיפור. צילום: שמואל רחמני


מטען כבד

מה שהתחיל כשגרת מילואים הסתיים כאירוע מעצב חיים. לפני 11 שנים נסעו אוטובוסים עם בני משפחה ולוחמים למספר מעוזים בתעלה כדי לשפוך אור על מה שהיה. בכל אוטובוס היה פסיכולוג, והרבה נקודות כואבות ופתוחות עלו במהלך המסע.

"כשפואד בן אליעזר היה שר ביטחון, יום אחד הוא התקשר ושאל: 'בא לך להיות בשארם א־שייח'?'", אורלב נזכר. "למחרת נחתנו שם למפגש עם נשיא מצרים חוסני מובארק. בין היתר היה שם גם מוחמד טנטאווי, שר ההגנה. בזמן שפואד ניהל שיחה עם הנשיא, ישבנו בסמול טוק במרפסת ושאלתי את השר: 'איפה היית ב־6 באוקטובר?'. הוא ענה: 'קצת צפונה מקנטרה'. אמרתי: 'הייתי מפקד המעוז שנלחם מולך'. הסברתי לו שאני מנסה לקחת את המשפחה כדי להראות להם את המקום ולא מאפשרים. הוא אמר: 'נכון, זה שטח צבאי'. ביקשתי שייתן אישור. הוא התפתל ואמר שזה קשה, אבל שאתן לו לחשוב. בארוחת הצהריים אמרתי למובארק: 'כבוד הנשיא, שר ההגנה לא מאפשר לי להגיע למעוז ואני מבקש אישור'. הנשיא צחק: 'יש לי הצעה יותר טובה. המלון מוצא חן בעיניך? אני מזמין אותך לכאן לחופשה משפחתית'. אמרתי שאני מוותר תמורת יום אחד בגזרה הצפונית. חשב ובסוף אמר שבסדר. הסיור לא התקיים וגם לא החופשה".

הלוחמים האלה הם כבר אנשים מבוגרים. לא פעם במהלך הראיון, כשהתיישבו וכשהתרוממו, אפשר היה להרגיש את תלאות הגיל. אלה לא הזמנים שבהם קיפצו במעוזים ותפקדו במהירות שיא. אמרתי שטוב שהם לפחות חזרו בשלום, בלי יותר מדי שריטות. "מי אמר לך?", שאל טרוסטלר. "את זה אתה צריך לשאול את הנשים", המשיך אשכנזי. "הדור שלנו לוקח את האירוע הזה כל החיים. אז נכון שמי שיושב פה תפקד ופעל ועשה, אבל אין ספק שהמטען הוא כבד".

למדנו משהו ממלחמת יום הכיפורים?

רונן: "חטפנו סטירה, אבל לא כזו שהעמידה אותנו במקום הנכון".