"לו הייתי רוצה, הייתי יכול להפוך את כפר תבור בתוך ארבע שנים לעיירת פיתוח. אם נשמור על הצביון החקלאי של המקום, זאת בהחלט תהיה קהילה שתוכל להחזיק את עצמה”, אמר לי בקיץ 76’ מיכה גולדמן, ראש המועצה המקומית הצעיר. גולדמן היה אז בן 28. שנתיים קודם לכן נבחר כראש הרשות המקומית הצעיר בארץ במקביל למאיר שטרית, כמוהו יליד 10 באוקטובר 48’, שנבחר ביבנה. גולדמן, שהפך את מושבתו על פיה, כיהן בתפקידו 18 שנה עד שהתמנה לתפקיד סגן שר החינוך. כעת, הוא כבר בן 70 ומחזיק אצבעות לבנו, שקד, בן ה־41, שבעוד שבועיים יתמודד לראשונה על ראשות המועצה המקומית כפר תבור וינסה להיות החוליה הרביעית בשושלת גולדמן בהנהגת המושבה. סבו, שלמה גולדמן, היה המוכתר הראשון במקום; דודו, דוד גולדמן, היה ראש המועצה הנבחר השני ומיכה - החמישי.

“אומנם אני מסייע לשקד כאב לבנו, אבל לאור הניסיון הניהולי שרכש הוא בעיניי המועמד הנכון לתפקיד הנכון, ואת ההחלטה לרוץ לראשות המועצה הוא קיבל בעצמו”, אומר גולדמן האב. “דווקא בשל הצל של אבא נרתעתי מלרוץ קודם לכן כדי שלא ירננו עלי בתור הבן של”, טוען שקד, היחיד מבין ארבעת המועמדים שהוא נצר למייסדי המושבה. “רק לאחר שכיהנתי חמש שנים כחבר המועצה המקומית ובעקבות פניות מהציבור נכנסתי למרוץ”.

לא יס־מן

בימים אלה חזרתי לכפר תבור, המושבה שחיים חפר כה הפליא להתפייט עליה בשירו “ערב במסחה”, וכשבאוזניי מהדהדת שירתם צובטת הלב של “התרנגולים”, אני מתפעל ממראה עיניי. כפר תבור אכן לא הפכה לעיירת פיתוח, אבל גם אם לא בדיוק נשמר בה הצביון החקלאי, הודות לפועלו של גולדמן הפכה מושבתו לפנינת הגליל התחתון.

“הייתה לי הזדמנות בלתי חוזרת להפוך את כפר תבור ממושבה קטנה, סגורה ומיושנת למה שהיא כיום”, אומר כעת גולדמן בביתו רחב הידיים. “זה לא הלך קל. היו לי מתנגדים שחששו שאהרוס להם את המושבה. ‘אתם תיכנסו בגללו לחובות שלא תדעו איך לצאת מהם’, הסיתו אותם אנשי מושבות באזור. התחלתי להנהיג חברי מועצה שהיו בגיל של ההורים שלי, ופתאום הם מצאו את עצמם מול ילד שדיבר איתם על דברים שהם בכלל לא חלמו עליהם”.

אילו דברים?

“היכל ספורט, מגרש כדורגל, בריכת שחייה, היכל תרבות. אפילו סופרמרקט לא היה כאן. לשם כך הוקצו שטחים ציבוריים. בעזרת שטח שסופח למושבה הרחבנו את אזור התעשייה והכשרנו פארק. הייתי עם המבט קדימה. כפר תבור הגיעה מ־1,000 תושבים בראשית כהונתי כראש מועצה ל־5,000, כשהתכנון הוא לא לעבור את ה־10,000. כדי לשמור על הצביון הכפרי של המקום, אסורה אצלנו בנייה מעל שתי קומות”.

גולדמן מודה שפיתח את מושבתו בעזרת קשרים, בפרט עם סגן ראש הממשלה, יגאל אלון, שהיה מסחאי מבטן ומלידה. אישים מהנהגת המדינה, לא רק מהשמאל, כשהיו יוצאים לסייר בצפון, היו עוצרים אצל גולדמן בכפר. “אני זוכר את יצחק שמיר מתארח אצלנו ועושה את השלאף שטונדה שאהב במיטה של אחותי אלונה”, מעיד הבן שקד.

גולדמן נבחר ב־88’ לכנסת ה־12 והמשיך לכהן במקביל כראש המועצה. כעבור ארבע שנים פרש ממנה, כשהתמנה לסגן שר החינוך בממשלת רבין השנייה, תחילה תחת השרה שולמית אלוני ולאחר מכן תחת השר אמנון רובינשטיין. “מלכתחילה לא הייתי רק סגן שר בתואר”, הוא מציין. “נושאים כמו ספורט, חינוך התיישבותי, קליטת העלייה בחינוך, בעיקר מחבר המדינות ומאתיופיה ואבטחת מוסדות החינוך היו באחריותי”.

היית יס־מן?

“בכלל לא. התנגדתי למהפכה בבגרויות שחולל רובינשטיין, בפרט להנהגת הגרלות לגביהן, אבל הייתי לויאלי ולא השמעתי את ההתנגדות שלי מחוץ לדיונים הפנימיים. גם התנגדתי לפתיחת קופות עצמאיות בבתי הספר, בטענה שזה ייצור הבדלי מעמדות. כשהתוכנית לא התממשה, שמחתי”.

הייתה לך היכרות קודמת עם יצחק רבין.

“נפגשנו לראשונה באקראי, כשעם שחרורי מהצבא עבדתי כמתדלק בתחנת דלק. רבין, שהגיע לחופשת מולדת מהשגרירות בוושינגטון עצר לתדלק אצלנו בדרכו צפונה, אל אחותו רחל, בקיבוץ מנרה. כששמע ממני שאני בן המקום, התפתחה בינינו שיחה, שהביאה אותו לארח אותי אצלו בוושינגטון”.

איזה רבין גילית?

“גיליתי אישיות חמה. לאה בדיוק הייתה בחופשה בארץ והוא לקח אותי לטיולים באזור, שבהם הראה את יכולת הצילום שלו. כשחזר ארצה, נעשיתי ממקורביו. זה עזר לי כראש מועצה צעיר לקדם את כפר תבור בצעדי ענק”.


זוכרים אותך ניצב מאחוריו בעצרת השלום הגורלית בכיכר.

“למעשה, הייתי האחרון שנפרד ממנו. ירדנו יחד במדרגות והוא הספיק לומר שהוא בדרכו למפגש עם חברים והתקדם. כשנורה, הייתי במרחק שני מטרים ממנו. בו־ברגע אמרתי לנהג שלי לטוס לאיכילוב. כולנו היינו בהלם. זה הביא אותי להתפרץ לעבר משה קצב, שגם הוא הגיע למקום. ‘לכם יש חלק מרכזי במה שקרה!’, צעקתי עליו, ועד היום אני מאמין שההסתה הוליכה לרצח”.

"ירדנו יחד במדרגות". יצחק רבין שר את "שיר לשלום" בעצרת בה נרצח. צילום: נעם וינד

הצד הרוסי

הספורט קרוב מאוד ללבו של גולדמן, ולא רק מפני שהוא מקפיד לשמור על כושר ואוהב לשחות בבריכה המטופחת הצמודה לביתו. מנעוריו היה אוהד קבוצת הפועל טבריה בהיותה בליגה הבכירה. לימים, כשנישא לרעייתו החיפאית ציפי, הפך לאוהד מושבע של מכבי חיפה. כסגן שר החינוך, קידם יוזמות שונות, ובהן הקמת התאחדות לספורט בבתי הספר ופתיחת פנימייה לספורטאים מחוננים במכון וינגייט. מעבר להישגיו, ניכר בו שהוא איננו נטוע בעבר בלבד, והוא עם אצבע על הדופק לגבי מה שקורה כיום. “הגיע הזמן להתאים את וינגייט לשנות האלפיים”, הוא סבור. "לצמצום שעות החינוך הגופני בבתי הספר, בין השאר בהעברת שעות למקצועות אחרים, יש השפעה שלילית על רמת הספורט במדינה”.

כמדינה שיש בה תיאבון למדליות בזירה הבינלאומית, האם נעשה די להשגתן?

“כדי להגיע למדליות, יש להכשיר מתקנים ראויים. אומנם בזמני הוקם אצטדיון האתלטיקה בהדר יוסף ואחריו הוקמו אצטדיונים גם בירושלים ובחיפה, אבל לצערי הרב לא מעט מתקנים אחרים נעלמו בגלל שינויים בסדרי העדיפות. אחר כך מתפלאים איך הידרדרה נבחרת הכדורגל שלנו עד קרוב למקום ה־100 בעולם. לו היה נעשה מאמץ רב יותר בנידון במגזר הערבי, זה היה תורם הן לו והן לספורט”.

כשראיינתי אותך ב־94’, הפעם כסגן שר, אמרת: “הלוואי ששוב נזכה בשתי מדליות, דבר שלגביו אני בספק”.

“זה היה מתוך ראייה מפוכחת, שנוכח התנאים לא בטוח שאחרי הזכייה הכפולה באולימפיאדת ברצלונה נמשיך לזכות במדליות. כאן המקום לספר שלאולימפיאדה ההיא יצאתי כיו”ר ועדת הספורט של הכנסת, רגע לפני שמוניתי כסגן שר. מבחינתי זה היה מעמד מאוד מרגש לראות את ישראל עולה לראשונה על מפת המדליות באולימפיאדות. אני הייתי שם בעוד ששדרי הטלוויזיה הישראלית יצאו לסקר ענפים אחרים. בהמשך הייתי בראש מקבלי הפנים של המדליסטים יעל ארד ואורן סמדג’ה בנתב”ג. עם זאת, לא השליתי את עצמי שניהפך למעצמת מדליות”.

בעודנו משוחחים על ספורט, באופן מפתיע שיחתנו קופצת קפיצת באנג’י לנושא בלתי צפוי: “מתוקף תפקידי הייתי אחראי על קליטת העלייה בחינוך. בזמני משרד החינוך היה הגורם המתקצב הגדול ביותר להפעלת החינוך היהודי ברוסיה ובחבר המדינות. כסגן שר, הייתי הראשון שגילה את פוטין”.

איך?

“פוטין היה אז סגן ראש העיר של סנט פטרבורג ואיתו ניהלתי שם משא ומתן לרכישת מבנים בעיר לחינוך שלנו. מתוקף תפקידו הבאתי אותו ב־93’ לפי בקשתו לביקור בישראל. אני זוכר אותו כאדם פרקטי, שאיש לא זיהה אותו אז כמנהיג בעתיד”.


אם נזכיר לו את מיכה גולדמן, הוא יזכור אותך?

“אולי כמישה גולדמן”.

גולדמן ירד ב־99’ מהבמה הפוליטית לאחר שלוש כנסות, ולא ניצל הזדמנויות לחזור אליה. “כמי שהתחיל את דרכו בפוליטיקה בגיל 26 בכפר תבור, החלטתי לא להמשיך בה אחרי גיל 50, מה גם שהמפלגה כבר לא הייתה גורם מוביל בשלטון”, הוא מספר. “הרגשתי שמיציתי את עצמי ופניתי לתפקידים ציבוריים, ובהם יו”ר החברה הלאומית לדרכים, מע”צ לשעבר, ויו”ר הקרן לחיילים משוחררים, לצד תפקידי דירקטור. לכנסת אני לא מתגעגע”.


אבל אתה שומר אמונים למפלגת העבודה?

“לא רק שומר אמונים, אלא פעיל בהנהלת המפלגה, כיאה למי שגדל על הערכים שהנחילו אלון ורבין ולפי מה שספגתי בבית. הייתי בין הראשונים שתמכו בהנהגתו של אבי גבאי”.


היו חסרים לכם מועמדים ראויים להנהגה מתוך המפלגה?

“אני ואחרים לא ראינו מישהו אחר שיוכל להחזיר את העבודה להנהגת המדינה. אם ידיחו אותו, זה יהיה עונש קולקטיבי של המפלגה ולא רק שלו”.

גולדמן היה ונשאר נץ מתון. “אף פעם לא הייתי בין הסבורים שצריך לרוץ עם דגל השלום”, אמר לי בראיון ב־94’, שכותרתו הייתה עם ציטוט אחר מדבריו ולפיו “בסופו של דבר תהיה מדינה פלסטינית”. “אם תהיה פעם מדינה כזאת, אז לא עם צבא משלה”, חשוב לו לסייג בראיון העכשווי. “זה תהליך שייקח עשרות שנים עד שנוכל לחיות מדינה לצד מדינה”.

בינתיים דבריך דאז התבדו.

“הם התבדו, כי עם רצח רבין קרה לנו פנצ’ר נורא בדרך לשלום, שנראה לנו כבר השגה”.

כיום, גולדמן, הנשוי לציפי, מורה בגמלאות ואביהם של תבור (עורך דין), שקד ואלונה (ע”ש יגאל אלון), תכשיטנית בעיסוקה, סב לחמישה נכדים, הוא חבר פעיל בהנהלת חברת הנדל”ן “בסט”, מייסודו של בדיע טנוס המנוח, שבין השאר הקימה את אצטדיון סמי עופר, שבו הוא אוהב לצפות במשחקי מכבי חיפה. פרט לכך, גולדמן מחזיק בכרם זיתים ושקדים, צופה בהנאה בסרטי מתח, שפוט של סרטים ישראליים ואוהב לקרוא ביוגרפיות וספרי היסטוריה.