ביום שלישי בערב, 6 באוקטובר 1948, כתב ראש ממשלה ושר הביטחון דוד בן־גוריון ביומנו: “קיבלנו היום בממשלה את ההחלטה החמורה ביותר מאז שהחלטנו להכריז על הקמת המדינה. אחרי בירור ממצה קיבלה הממשלה את הצעתי לפרוץ בכוח דרך לנגב, לאחר שהמצרים מפרים החלטות או”ם לתת לשיירות שלנו מעבר. הסברתי תוצאות צעד זה לגבי הדרום והארץ כולה – והסיכויים... שמונה הצביעו בעד... יום הפעולה - 14 באוקטובר, למחרת יום הכיפורים”. מדובר במבצע יואב שתחילתו נדחתה ביום אחד, והוא החל בדיוק היום לפני 70 שנה.

עד היום הייתה הדעה המקובלת בקרב החוקרים שחומרת ההחלטה בעיני בן־גוריון נבעה מכך שכדי לקיים את המבצע שמטרתו “מיגור הכוח המצרי במרחב חזית ד’ (פיקוד הדרום - א”מ)”, צריך היה להפר את החלטת מועצת הביטחון של האו”ם לקיים הפוגה, וצריך היה לפברק ירי מצרי על שיירת אספקה ליישובי הנגב הנצור, שלפי כללי ההפוגה היה על המצרים להניח לה לעבור, וזאת בתנאי שלא תוביל אמצעי לחימה. ליישובי הנגב הנצור לא הייתה בעיה של מחסור בנשק ותחמושת למרות המצור, כי התקיימה רכבת אוויר קבועה אליהם, ולכן לא הייתה למצרים עילה לתקוף את השיירה. משום כך, תוכנית המבצע, שנערך בין 15 ל־22 באוקטובר 1948, הייתה שאם המצרים יניחו לשיירה לעבור את הקווים המצריים, בלא לירות עליה, יציתו אנשינו מכלית דלק ויטענו שהמצרים ירו עליה, ובזאת תיווצר עילה לתקוף אותם.

מחיר כבד

ד”ר עזרא נשרי, שסיים לפני שנתיים את לימודיו לתואר שלישי בהיסטוריה, באוניברסיטת בן־גוריון, עסק בעבודת הדוקטור שלו במעורבותה הפעילה של בריטניה במלחמת העצמאות. מדריכו היה ההיסטוריון טוביה פרילינג, שקבע כי מחקרו של נשרי מחולל שינוי פרדיגמטי בחקר מלחמת העצמאות, אשר מסביר היטב את חומרת החלטתו של בן־גוריון ליזום את מבצע יואב. בימים אלה מסיים נשרי את עריכת מחקרו לספר “מלחמת השחרור הישראלית - הסוס הטרויאני הבריטי”.

“שר החוץ הבריטי של ממשלת הלייבור, ארנסט בווין, התנגד מכל וכל ליישום החלטת האו”ם בכ”ט בנובמבר 1947 ולהקמתה של מדינת ישראל”, מספר נשרי. “בניגוד להיסטוריונים הסבורים כי לאחר שבריטניה ויתרה על שלטונה בהודו לא היה לה עניין בארץ ישראל – ההפך הוא הנכון. למרות היותו מנהיג מפלגה סוציאליסטית, ביקש בווין להביא את בריטניה לעמדה של מעצמת על שלישית בעולם, באמצעות חיזוק אחיזתה הקולוניאלית במושבות באפריקה ובמדינות הקליינטים, ובמדינות המזרח התיכון. מטרות בריטניה במזרח התיכון כללו בעיקרן ייצוב מערכת קואליציונית ערבית לטווח בינוני וארוך, יציבה ככל האפשר, וכזו השומרת על הדומיננטיות המעצמתית הבריטית במינימום מחיר לבריטניה. מדינה יהודית עצמאית נתפסה כסיכון מרכזי לשמירת הדומיננטיות הבריטית במזרח התיכון. ארץ ישראל, בייחוד הנגב, נועדו להיות הבסיס הצבאי העיקרי שלה, ולכן על הנגב להיכלל בגבולות בת חסותה המלאה – עבר הירדן (היום ירדן), שאת מדיניות החוץ והביטחון שלה קבעו שני אישים בריטים: הציר הבריטי לרבת עמון, סר אלק קירקברייד, ומפקד צבאהּ, הגנרל ג’ון באגוט גלאב. אלא שירדן לבדה לא יכלה לבצע את המזימה, ולכן הטיל בווין על קצין המודיעין הפוליטי הבריטי במזרח התיכון, הבריגדיר, אילטיד קלייטון, לארגן קואליציה ערבית לפלישה לארץ ישראל”.

“מטרתו האמיתית הייתה להבטיח לטווח הארוך את עצם קיומה של מדינת ישראל“. מבצע יואב, אוקטובר 1948. צילום: לע"מ

האם בן־גוריון וחבריו הבינו בזמן אמיתי שאכן הבריטים זוממים למנוע את הקמתה של מדינת ישראל או להשמידה לאחר שקמה?

“בניגוד ל’היסטוריונים החדשים’, שהבולט שבהם הוא הישראלי־בריטי, פרופ’ אבי שליים, הרואים במלחמת העצמאות מזימה ציונית, ובניגוד לאסכולה מקומית שהבולט בה הוא ההיסטוריון הישראלי פרופ’ יואב גלבר, הסבור שבריטניה הייתה ניטרלית כלפי הנעשה בארץ ישראל, בן־גוריון וחבריו הבינו היטב את מהות המזימה הבריטית. ב־11 במרץ 1948 כתב בן־גוריון למשה שרת, שנאבק באו”ם נגד גורמים רבים שניסו למנוע את הקמת המדינה: ‘ברורה המזימה... לאפשר למדינות השכנות, כל עוד השלטון בידי אנגליה, להכניס לארץ צבאות בכמות מספקת כדי להשמיד את היישוב ולתפוס את הארץ אחרי המנדט... משימה משותפת של משרד החוץ הבריטי והליגה הערבית להריסת היישוב’. אנשי ההנהגה שלנו היו רחבי אופקים. הם בדקו איך דוכא אז המרד הקומוניסטי ביוון והגיעו למסקנה שלא כדאי לחשוף בתחילת מלחמת העצמאות את כל כוחות ההגנה למלחמה גלויה, כי אז יוכלו כוחות בריטים שעדיין שהו בארץ להשמיד אותם. על זה שילמנו מחיר כבד”.

מה היו בדיוק פרטי המזימה שקלייטון, בהנחיית בווין, ניסה ליישם?

“למזימה היו שני שלבים. בשלב ראשון, בדצמבר 1947, תוכנן לפצל את ארץ ישראל ולחלקה בין מלך עבר הירדן עבדאללה, שיקבל את הגדה המערבית, לבין סוריה שתקבל חלקים מהגליל; להבטיח לעיראק גישה לנמל חיפה ולמתקני הנפט שבמפרץ חיפה; ולסייע לפלישת ‘צבא ההצלה’ לארץ ישראל, שהיה אמור להכין את השטח לפלישת צבאות ערב. לפי תוכנית זאת, היהודים היו אמורים להסתפק באוטונומיה ברצועה צרה, בין עתלית לדרום תל אביב. הסכם קואליציית הפלישה הראשונה נחתם בין הממשלה הבריטית למנהיגי עיראק באנגליה באמצע ינואר 1948, אך בסוף אותו חודש נפלה ממשלת עיראק בעקבות מהומות בבגדד, והתוכנית התמוטטה.

“בשלב השני, שראשיתו בפברואר 1948, פעל קלייטון לדחוף את מנהיגי מדינות ערב לתקוף את מדינת ישראל, לאחר הכרזת העצמאות, ובייחוד את מצרים, שרוב מנהיגיה התנגדו לפלישה עד הרגע האחרון. בין היתר, השתמשו הבריטים בשירותיו של המנהיג הציוני הבכיר, נחום גולדמן, שתפקד למעשה לפי הנחיות משרד החוץ האמריקאי. על פי תוכנית זאת, אמורים היו הירדנים להטיל מצור על ירושלים, ממזרח (יריחו), מצפון (רמאללה) וממערב (לטרון), והמצרים היו אמורים להטיל עליה מצור מדרום (הר חברון). שני הצבאות כמעט נפגשו והשלימו את המצור במהלך המלחמה. היהודים בירושלים צפויים היו להגיע לחרפת רעב ולהיכנע. שני צבאות אלה אמורים היו להתקדם ממזרח ומדרום, ליפו, וכך לפצל את שטח המדינה היהודית. המלך עבדאללה הכשיל את התוכנית הזאת בכך שהורה, בניגוד לדעת גלאב וקירקברייד, למג”ד הירדני היחיד בצבאו, עבדאללה תל, להכניס כוחות צבא גדולים לירושלים המזרחית ולעיר העתיקה. כתוצאה מכך, לא היה לצבא הירדני די כוח ליזום מהלכים לכיוון תל אביב, והוא הסתפק במגננה בלטרון”.

“אנשי ההנהגה שלנו היו רחבי אופקים“. ד“ר נשרי. צילום: ניר קידר

אם קואליציית הפלישה השנייה לא השיגה את מטרתה לחסל את מדינת ישראל, מדוע יזם בן־גוריון את מבצע יואב?

“המצרים פלשו בשלושה זרועות: לאורך החוף עד יבנה, להר חברון עד רמת רחל, ולבאר שבע. למעשה הם השתלטו על הנגב, ובכך צרו על היישובים היהודיים שמדרום לקו אשקלון־קריית גת. מתווך האו”ם השוודי, פולקה ברנדוט, הגיש לאו”ם, לפני שנרצח, תוכנית ליישוב הסכסוך, שנוסחה על ידי הבריטים וקבעה שרוב הנגב יימסר לערבים. לאחר הרצח, ב־17 בספטמבר 1948, פעלה בריטניה להבאת החלטה של מועצת הביטחון של האו”ם, האומרת שתוכניתו של ברנדוט תיושם במלואה כ’צוואתו הקדושה’. בן־גוריון סבר כי קריעת הנגב ממדינת ישראל תאיים על עצם קיומה של המדינה, ולכן בעיני בן־גוריון, מטרתו האמיתית של מבצע יואב לא הייתה רק לפרוץ את הדרך לנגב ולחסל את המצור עליו, אלא להבטיח לטווח הארוך את עצם קיומה של מדינת ישראל”.

חילוקי דעות בצמרת

“בן־גוריון חשש מאוד מהתנגשות עם הצבא המצרי”, סיפר קצין המודיעין של המבצע, זרובבל ארבל, בראיון איתי ב־1977. “בהכנות, אמר לי מפקד המבצע יגאל אלון: ‘יבוא בן־גוריון וישאל. אתה תאמר לו את האמת, אבל תגיד לו את זה ככה שהוא יאמין שאפשר להכות אותם, אבל זה קשה מאוד, ולכן זה מצדיק שיעמיד לרשותי עוד חטיבה’. בא בן־גוריון עם ראובן שילוח, ושאל כל אחד בתחומו. אני הייתי צריך למסור לו מידע על האויב. הוא שאל שאלות ורצה להוכיח שתוכנית המבצע תיכשל, וצריך לפעול כמו במבצע נחשון בדרך לירושלים, כלומר להעביר ליישובים הנצורים כמה משאיות אספקה כדי שיחזיקו מעמד כמה חודשים. אז יגאל אלון אמר לו: ‘יש לי תוכנית הרבה יותר רצינית – לזרוק את המצרים לים. האמירה הזאת של אלון עיצבה את תוכנית המבצע”.

מבצע יואב השיג את מטרתו האסטרטגית – להסיר את המצור המצרי מעל הנגב ולהשתלט על רוב הנגב הצפוני. אך את המשימה הצבאית, למיגור הצבא המצרי, הוא השיג רק חלקית, כי בשדות הקרב עצמם היו לצה”ל כישלונות רבים.

חולל שינוי פרדיגמטי בחקר מלחמת העצמאות. מחקרו של ד“ר נשרי

התחלת המבצע כאמור נדחתה ביום. השיירה יצאה לדרכה ב־15 באוקטובר, והמצרים לא תקפו אותה. דוד כהן, שהיה אחראי בשיירה על העברת הטנקים, סיפר ברב־שיח שניהלתי בקיבוץ ראש הנקרה ב־1981: “היה הסכם עם המצרים שייתנו לעבור בשעות מסוימות. לקחו טנק סולר ואמרו לנהג להדליק ולברוח”. כך התחילה הלחימה: השיירה התקדמה דרומה, ומטוסי חיל האוויר הישראלי הצעיר הפציצו שדות תעופה מצריים, השמידו מטוסים על הקרקע והפציצו ריכוזי צבא מצרי. בין הרמטכ”ל בפועל של צה”ל, יגאל ידין, לבין מפקד המבצע, יגאל אלון, היו חילוקי דעות בשני נושאים מרכזיים: האם לתקוף את המצרים חזיתית ולהכריעם, על פי האסכולה הגרמנית של קלאוזביץ, כפי שדרש ידין, או לכתר אותם ולהכניעם בגישה עקיפה, על פי האסכולה הבריטית של לידל הארט, כפי שדרש אלון. וכן, האם להתאמץ לכבוש את רצועת עזה, כפי שדרש ידין, או לרכז מאמץ לכיבוש באר שבע, כפי שדרש אלון. תפיסתו של אלון התקבלה.

מבצע יואב חיסל את מזימת קלייטון. מתברר שמנהל מחלקת המזרח התיכון במשרד החוץ, אליהו ששון, דן עוד לפני כן בפריז עם אישיות מצרית בכירה על “הסדר נפרד בין ישראל למצרים”. המצרי סיפר לששון כי מדינות ערב נכנסו למלחמה בגלל “הנבזות הבריטית”, ומידע מוטעה שהאנגלים העבירו לערבים. יומיים אחרי שממשלת ישראל אישרה את מבצע יואב, העביר משה שרת לבן־גוריון מידע נוסף על שיחות ששון בפריז: בהסדר לגבי סיום המלחמה דורשת מצרים לספח את החלק הערבי של ארץ ישראל למצרים “כדי למנוע סיפוח לעבר הירדן והפיכתו לבסיס צבאי בריטי. מצרים חוששת ממדינה יהודית, מפני: התפשטות טריטוריאלית, השתלטות כלכלית, החדרת קומוניזם”.

ראשי משרד החוץ, ראובן שילוח, וולטר איתן וליאו כהן, אמרו לבן־גוריון כי הם מתייחסים בחיוב לשיחות ששון. למרות זאת, שלח בן־גוריון מברק לשרת “שיש להתנגד לכל סיפוח איזה חלק של הארץ - בייחוד עזה - למצרים”. הוא החליט לתקוף את הצבא המצרי, ובכך אולי החמצנו הסכם שלום עם מצרים עוד ב־1948, ואת הסיכוי לשנות את ההיסטוריה, לא רק של מדינת ישראל, אלא של המזרח התיכון והעולם כולו, שהרי המזרח התיכון היה מאז מוקד מרכזי לסכסוכים בינלאומיים, למלחמות ולטרור עולמי.