אחרי שבעל רוצח את אשתו, הרי שילדיהם  - גם אם הם קטנים - מבינים שקרה אסון מאוד גדול, והם חשים את רגש האימה שהיה שם", אומרת ד"ר אתי אבלין, יו"ר שותפה במרכז הבינלאומי לאבדן ושכול, ומנחת קבוצות בארגון משפחות נרצחים ונרצחות. "באחד המקרים שליוויתי סבא וסבתא שגידלו את הילד אחרי רצח אמו, לא סיפרו לילד איך הרצח קרה בגלל שזה היה אלים מאוד. ברגע שהילד ידע לקרוא, הוא מצא את כל המידע באינטרנט. אני אומרת תמיד למשפחות שהילד במילא יחפש מתישהו את המידע, ירצה לדעת מה קרה שם, לכן עדיף שיקבל את האינפורמציה בצורה מבוקרת".
 
מקרי הרצח הנוראיים שקרו לאחרונה ושבהם נרצחו נשים על ידי בני זוגם, לעיתים לעיני ילדיהן הקטנים, מעלה את השאלה מה עולה בגורל הילדים הללו וכיצד הם מתמודדים לאורך השנים עם הטרגדיה הנוראה שפקדה אותם. במסגרת פעילותה יצא לד"ר אבלין לטפל לא פעם בילדים שאיבדו את אמם לאחר שנרצחה על ידי אביהם. "אני פוגשת אותם בהתמודדות שלהם לאורך השנים", היא מספרת, "יש ילדים שמופנים מיד לטיפול אחרי האסון ויש כאלה שמגיעים לפעמים סביב גיל ההתבגרות, ולרוב זה קורה כשהם מתחילים בזוגיות ראשונה ואז הפחדים עולים. הם חוששים שאסון כזה יכול לקרות גם להם, ואז אנחנו רואים את הפנייה אלינו בעקבות הפחד וההתמודדות הזאת".

אילו סוגיות עולות במהלך הטיפול?

"מאחר שבמקרים רבים מי שמגדל את הילדים לאחר הרצח אלה הם סבא וסבתא, הוריה של האמא, אז הרבה פעמים יש שאלות שהילדים רוצים לשאול לגבי האמא ולגבי מה שקרה שם, אבל פוחדים להכאיב לסבא ולסבתא. הטראומה היא כל כך גדולה שהרבה פעמים סבא וסבתא מתקשים לדבר על זה. זו גם שאלה שעולה בהרבה קבוצות שאני מנחה: איך מדברים עם ילדים על האובדן הזה כאשר סוג המוות היה מאוד טראומטי. הרי אמא לא מתה בגלל מחלה, גם לא היה כאן מוות הירואי, אלא האבא פגע בדמות הכי משמעותית עבורם". 

איך הם מתמודדים עם מעשה האב?
"החוויה יכולה להיות מצד אחד כעס, פחד, שאלה האם הוא יכול לפגוע גם בנו? אצל בנים גם עולה הפחד מכל מה שקשור לגנטיקה. האם ייתכן שגם לי יש 
את החלק האלים הזה?".

ד"ר אבלין: "הילד יחפש את המידע, לכן עדיף שיקבל אותו באופן מבוקר". צילום פרטיד"ר אבלין: "הילד יחפש את המידע, לכן עדיף שיקבל אותו באופן מבוקר". צילום פרטי

 
ד"ר אבלין מספרת שלרוב השיח עם ילדים מאוד צעירים נעשה באמצעות משחק. "לפעמים העבודה היא דרך סיפורים, כדי שהילד יתחיל לדבר על המצב הרגשי שלו וגם כדי שניצור קשר של אמון איתו", היא מסבירה. "לאט־לאט יתחיל להיות גם שיח על האובדן הכפול של האמא שנרצחה והאבא, שעכשיו נכנס לכלא. חשוב להבהיר שהדמויות שנותרות, הסבא, הסבתא או הדודים, יוכלו לספר לילד על מה שקרה בצורה טובה, רק כשהם עצמם יעברו תהליך של טיפול. אחרת גם הם עצמם משתתקים, לא יכולים לדבר על זה, ונמצאים באימה ובפחד. העבודה עם הילד היא מאוד עדינה כדי שהדמות המלווה תוכל בסוף לומר לו: 'אמא נרצחה'". 

עד כמה קשה להורי הנרצחת לדבר על זה?
"לרבים מהם זה מאוד קשה, והם גם לא מדברים על כך עם אנשים אחרים כי הם מרגישים בושה לדבר על זה. מבחינתם זה מלא אימה, מפחיד מאוד, והרבה פעמים הפחד שלהם הוא שאם הם ידברו על זה, הסביבה לא תוכל לקבל אותם. לכן המטרה שלנו היא לשוחח גם עם הדמויות המגדלות את הילדים כדי שיוכלו לדבר על המוות בצורה גלויה למרות הקושי". 

למה בעצם כל כך חשוב לדבר על זה?
"בשנייה שהילד קולט שהדמות המלווה אותו נמצאת באימה, הוא לא שואל את מה שרצה לשאול, ואז הוא חוסם את היכולת שלו לעבד את זה. בסופו של דבר הילד נשאר עם כל החומר הרעיל הזה בנשמה שלו. התפיסה שלי היא שתנו להם לדבר, כדי שחומר הנפץ לא יסתובב בתוך הגוף". 

ילדים יכולים להשתקם אחרי כזאת טרגדיה? 
"בהחלט כן. הצלקת תהיה לכל החיים, זה אובדן לכל החיים, אבל אחרי תהליך ארוך מאוד של טיפול - אם כאמור הדמויות המלוות הן חזקות, לא מפחדות לדבר על הדברים ותומכות בילדים בצורה נכונה - אז רואים תהליך של שיפור. אבל אם הדמויות המלוות הן דמויות יותר חלשות שבעצמן הרוסות, אז הילדים עוברים תהליך מאוד קשה והשיקום שלהם הוא מאוד בעייתי ומורכב. כאמור, כאשר הדמויות המלוות הן חזקות ועברו בעצמן טיפול, אז נכון שלאורך הזמן יכולות להיות ליילדים בעיות בבית ספר, בלימודים, אבל למרות זאת את רואה שהם עוברים תהליך, מתגייסים לצבא, מקימים אחר כך משפחה. אגב, יכול להיות גם מצב שבו שני ילדים גדלו אצל אותה סבתא, אבל אחד יסרב לדבר על הרצח, והשני ידבר על זה. הוא יכול להיכנס לכיתה, לומר את השם שלו ולהגיד שאמו נרצחה. כל הכיתה נחנקת באותו רגע, אבל אחר כך אפשר להמשיך לתפקד. ואילו מי שמסתיר, ההסתרה תלווה אותו לאורך החיים. הרבה פעמים בחלק הטיפולי אנחנו מנסים לעזור לילדים לדבר על דברים בצורה פתוחה וגלויה". 
 
לוי. "כל התערבות שלנו ובטח התערבות כזאת קורעת מבפנים". צילום פרטי לוי. "כל התערבות שלנו ובטח התערבות כזאת קורעת מבפנים". צילום פרטי


איזה רגשות מלווים את הילדים?
"שוק, הלם, בושה, אשמה, זעם על אבא. לפעמים יש ילדים שאומרים 'הוא רצח את אמא שלי, אבל זה האבא היחידי שהיה לי'. מצד שני, יש ילדים שמיד מקבלים החלטה לא להיות בשום קשר עם האבא, ויש גם כאלה שרוצים לשאול אותו למה עשה את מה שעשה. הטראומה נמצאת, אבל אפשר לחיות לצדה". 

עקב בצד אגודל

"ברגע שמתרחש רצח בבית שיש בו ילדים, המשטרה מודיעה לנו ואנחנו מיד מגיעים למקום", מספרת חוה לוי, עובדת סוציאלית ראשית לחוק הנוער במשרד העבודה והרווחה. "אנחנו מיד מתייצבים ועושים הערכת מצב. אם המשפחה מוכרת לנו, זה כמובן יותר פשוט". 

ואם המשפחה אינה מוכרת למוסדות הרווחה?
"תוך כדי תנועה אנחנו מנסים לאסוף מידע ראשוני, אם זה גיל הילדים, להשיג מידע דרך מערכות חינוך, לבדוק האם יש לילד משפחה מורחבת, האם יש בחייו גורמים משמעותיים שאפשר יהיה לבחון יחד איתם את המשך הטיפול בילד, האם יש לו אחים בגירים שאפשר להסתייע בהם. נקודת המוצא הראשונה שלנו היא לראות איך בתוך חוויה מאוד טראומטית ממגרים נזקים בחייו של הילד".
 
איך עושים זאת?
"אנחנו קודם כל רוצים שהילד ישהה במקום שבו הוא יהיה עטוף באהבה. הכי טוב שזה יהיה במקום שהילד כבר מכיר, כמו למשל בקרב המשפחה המורחבת או גורמים אחרים מאוד משמעותיים בחייו. אם אין גורם כזה, אז אנחנו נסתייע בשרותים שמשרד הרווחה פיתח, כמו למשל מרכז חירום, שם הילד מקבל צוות מאוד גדול שיעטוף אותו וילווה אותו לאורך כל המשבר הזה. הילד ישהה במרכז כמה חודשים ויתחיל תהליך של אבחון. נראה מה הצרכים שלו, נעבוד עקב בצד אגודל. זה דורש הרבה מאוד סבלנות. בתוך המרכז שוהים כ־15־16 ילדים, הם מקבלים מסגרת לימודית מותאמת, טיפול פסיכולוגי, עובדים סוציאליים, טיפול בבעלי חיים. לרוב ילדים שוהים במרכז חירום בממוצע עד חצי שנה". 

לאבד את שני ההורים 

כאמור, בזמן אמת עושים גורמי הרווחה הערכות מצב מהירה כדי לקבל החלטה מה קורה לילד בשלב הראשון. אחר כך הם מתכנסים בפורום יותר רחב כדי להחליט מה יהיה המשך הטיפול. "הרבה פעמים אנחנו עדים לסיטואציה שמשפחות רבות מי יקח את הילד ברגע הראשון, מיד לאחר הרצח", ממשיכה לוי. "לפעמים כבר בזמן האירוע מגיעות כל המשפחות, מתחילה שם דרמה מאוד גדולה ויכול להיווצר לחץ. אנחנו מסבירים להם שהם לא יכולים לקבל החלטות כאלה לבד, כי בבת אחת הילד איבד את שני הוריו - אמא שנרצחה ואבא שהתאבד, נעצר או ברח. המסר שלנו הוא מאוד ברור. קרה כאן אירוע מאוד נפיץ, ואנחנו נחליט בתיאום עם המשפחות היכן ישהה בהתחלה הילד. אם מתפתח קןונפליקט בנושא, נפעל לפי הוראות החוק הקיימות".

עד כמה טיפול במקרים כאלה קשה לך נפשית?
"הייתי מעורבת בהרבה אירועים כאלה, בין אם באופן ישיר או עקיף. כל התערבות שלנו, ובטח התערבות כזאת, היא התערבות קורעת מבפנים. הרבה פעמים אנחנו מגיעים לזירה ונחשפים לגופה. הייתי למשל באירוע שהגופה הייתה בכניסה של הבית ואת חושבת שהילד ראה את הדבר הזה. זה כל כך קשה להיות בכאב הזה. המשטרה כמובן מנסה להרחיק את הילדים מהזירה, ואז אנחנו מנסים לדבר איתם".

באיזה תגובות ראשוניות של הילדים אתם נתקלים? 
"זה נע מתגובות של הלם ושתיקה מוחלטת ולא להוציא מילה מהפה, ועד לתגובות של בכי מאוד קשה ושאלות חוזרות של 'איפה אמא?'. לילד קטן קשה להבין מה זה מוות ושהוא לא יראה את אמא שלו יותר לעולם. יש גם מקרים שבהם הילדים היו עדים לרצח, ואז הם נדרשים להיחקר. יש לנו מרכזי הגנה, לשם אנחנו נביא את הילד, ונבקש לבצע שם את החקירה. זה נורא משמעותי שהילד ירגיש שהמיקוד בו, ושהוא לא נמצא בספסל בתחנת משטרה". 
 
כהן. "ההשלכות יכולות להיות פחד מקשר אינטימי". צילום: יובל יוסףכהן. "ההשלכות יכולות להיות פחד מקשר אינטימי". צילום: יובל יוסף


מה צופן עתידו של ילד כזה?
"כאמור, אם ישנה משפחה מורחבת, אנחנו בוחנים האם הם מתאימים לגדל את הילד ולהתמודד עם הטרגדיה שהוא חווה. לא כל משפחה יכולה להרים את הפרויקט הקשה הזה. לכן אנחנו בוחנים, ולפעמים נבחן את הדוד הזה או הדוד ההוא ונבחר את המתאים ביותר שמסוגל להתמודד עם המשימה. אם לא נמצא מבין המשפחה מישהו מתאים לגדל את הילד, אנחנו עוברים לבחון סידורים נוספים הקבועים בחוק. המטרה שלנו היא לאתר עבור הילד שטולטל עולם יציב יותר". 

ביקור בכלא 

"כל מקרה שאנו מטפלים בו שונה מהאחר, והרבה פעמים אנו רואים למשל מקרים שבהם אחים של הנרצחת, שהם חבר'ה צעירים, עדיין רווקים, לוקחים אליהם את ילדי האחות האהובה וצריכים לטפל בילדים שעברו טראומה נוראית. לכן גם הם עצמם זקוקים להרבה מאוד תמיכה. אנחנו שם כדי לעזור כמה שאפשר לשקם את המשפחות האלה, אבל הכאב ישאר איתם כל החיים", אומרת יעלה כהן, מנכ"ל משותף של מרכז אלה להתמודדות נפשית עם אבדן. בין הנושאים שהמרכז עוסק בו הוא טיפול בבני משפחה שחוו אבדן פתאומי כתוצאה מרצח. "אלה ילדים, הורים של הנרצחת, אחים שלה", היא מסבירה.

"הילדים ברוב המקרים הם הדאגה הראשונית של לשכות הרווחה והתפקיד שלהם הוא למצוא להם בית חלופי. אנחנו נכנסים לתמונה ברגע שהילדים נמצאים כבר בתוך אותו בית חלופי. אנחנו מלווים את אלה שמגדלים עכשיו את הילדים, עושים להם קבוצות תמיכה, ולילדים עצמם יש לנו תקציבים למימון טיפולים. כל זאת מתבצע במימון ופיקוח של משרד הרווחה". 

עד איזה שלב אתם מסייעים לילדי הנרצחות?
"הליווי ממשיך גם כשהם כבר הופכים לאנשים בוגרים. אנו רואים את ההשלכות של הרצח לאורך זמן. ההשלכות יכולות להיות פחד מאוד גדול מקשר אינטימי, גם פחד שאולי הבן אדם שאני נמצאת איתו יכול לעשות לי משהו. לכן אנשים הרבה פעמים מפחדים להיכנס לקשר זוגי. מצד שני, יש אצלם גם הרבה לבטים כגון 'זה היה אבא שלי שרצח, ואולי יש משהו גנטי שלו גם בתוכי? אולי גם אני יכול להפוך לאלים?' אצל ילדים מתבגרים מתעוררת השאלה האם אני רוצה לבקר את אבא בכלא. זוהי שאלה מאוד קשה ואנחנו רואים שבמשפחות עם כמה ילדים הדעות מאוד חלוקות, והכל לגיטימי. הרבה פעמים ישנה גם הסתכלות על המשפחה הרחבה יותר, מי היה שם בשבילי ומי לא? למה שלחו אותי לפנימייה ולא לקחו אותי הביתה? אני יכולה לומר לך שעבור הילדים, ולא משנה באיזה גיל, רצח אמם זוהי טראומה מאוד גדולה. עכשיו למשל אני לא מפסיקה לחשוב על התינוק שאיבד ביום ראשון את אמו, אנגווץ וואסה ז"ל, לאחר שעל פי החשד נרצחה על ידי בעלה".