עמוק בלילה, לאחר עוד יום במתחם הקבר, נהג מדחת לעשות להם צחוקים. היה מושיב אותם במעגל ונוזף: "צאו מהדיכאון, מה קורה לכם?". אחר כך היה אוחז ברצועת ה-M16 שלו וגורר אותו אחריו כפי שגוררים כלב עקשן. מדי כמה צעדים היה עוצר, גוער, מפייס וממשיך להוליך את "כלבו". והם היו גועים בצחוק, מתנתקים לרגע מחייהם במלכודת קבר יוסף: 12 לוחמי מג"ב מוקפים ב־200 אלף פלסטינים בשכם.

לפני 18 שנה, כשהמון פרוע מקיף את מתחם הקבר, נורה מדחת יוסף בידי צלף פלסטיני. מפקדו והחובש שלו זעקו לפנותו בדחיפות. צמרת צה"ל עמדה במרחק חמש דקות נסיעה משם, 700 מטר בקו אווירי, ובמשך ארבע שעות נשאה ונתנה ובעיקר ציפתה שהפלסטינים יחלצו את הפצוע מהקבר שבתחומם. בזמן האבוד הזה זלגו להם החיים מעורקיו של לוחם בן 19.


באירוע הטראומטי הזה דימם לא רק מדחת יוסף. גם האתוס המקודש שאין מפקירים פצועים בשטח. עכשיו חלפו, כאמור, 18 שנה והשחקנים פינו את הבמה. לצד משפחה קרועה בייסוריה נותר רק חשבון הנפש. והוא שייך לכל. מסמל עד רמטכ"ל. מאז אותו ראש השנה חייב כל גנרל להבין מה קורה כשמטילים על מישהו משימה שאין סיכוי שיעמוד בה. יבדוק המ"כ מה מידת הלהט שיש להשקיע בהקניית ערך שהתפוגג בעשן שעלה מקבר יוסף. האם עדיין לשפוט, להעניש, לגזור שעות שמירה על חיילים שחסכו כתפיהם ממשא האלונקה.  

כשנופל חייל דרוזי משמיעה חצוצרת האבל את תרועתה הידועה: "עוד חלל בברית הדמים". אבל מדחת יוסף זכאי ליותר. שנותיו החטופות עוד לפני שגויס מושיבות אותו ביציע של יפי הבלורית. פעילותו ב"נוער שלום" בימי רבין, התנדבותו לאגודת "נוער אומר לא לסמים", עבודתו עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים, הופעותיו עם להקת המחול שהריץ - מזכות אותו בכרטיס כניסה לפנתיאון הישראלי. לתוארי אצולה כ"מלח הארץ" ו"משכמו ומעלה".  

לבית ג'אן מטפסים בעקבות הטויוטה השחורה. ליד ההגה האח ראמז, על השמשה האחורית תמונה גדולה של מדחת יוסף, לצדה התזכורת שאין מפקירים חיילים. היכל הזיכרון מתמזג עם בית המשפחה אך מובדל משמורת הר מירון סביב. כתלים ללא חלון בולמים קרני שקיעה סתווית.

משפחתו של מדחת יוסף. צילום: יוסי אלונימשפחתו של מדחת יוסף. צילום: יוסי אלוני

19 שנות חייו של מדחת ארוזות בבועה עם כורסאות בורדו, ספות רכות וספלי קפה קטנים. על שולחן במרכז תמונות. הנה הוא בעגלת תינוק, ופה הוא מסופר קצר־קצר, ושם הוא צמוד לחי אל לחי עם אחיו הבכור מהדי. מארון עם ויטרינה האח שולף את אפוד המוות של מדחת. מגשש באצבעותיו אל שלושה חורים קטנים שהשאיר כדורו של הצלף. "חדר לעצם הבריח, עבר בצוואר ויצא מרקמת הריאה הימנית". 

בראש הארון, מאחורי חלון ראווה נפרד, ה־
M16 של הנופל. עם השרוך שקשרה לו אמא. לידו קסדה שעליה כתבו החברים: "היום השחור, מדחת קבר יוסף".

לצד אלה חולצת בית"ר ירושלים צהובה עם הכתובת: "לא מפקירים פצוע בשטח". ה־11 לבשו כמותה באחד המשחקים הקריטיים. מזכרות הרואיות פחות מנסות להפוך את הכאב מדקירה לצביטה: טורי קסטות של אייל גולן שאת שיריו אהב. וגם זהר ארגוב ואבי ביטר. השמפו, משחת השיניים, מחברים אותך לרגעים הבנאליים, לשגרת יומו של סמל שני מדחת יוסף. 

הוא נולד ב־5 בינואר 1981. יום של קיפאון ושלג. שקל 5 ק"ג והיה לשיחת המיילדות בבית החולים זיו בצפת. הוריו פארחה וסלמן החליטו לקרוא לו מדחת. כשם רופא טוב לב בסדרת טלוויזיה שאהבו. "אני זוכרת אותו חייכן כזה", אומרת לי אמו. היא פינקה ולא חדלה. גם כשהיה לנער. גם כשהתגייס. תמיד יישאר הקטן שלה. בן הזקונים אחרי שמונה אחים ואחיות. "אבל לא רק אמא, כולנו פינקנו אותו", אומר מהדי.

איך?

"איך מפנקים? מרימים, מחבקים, צוחקים, מנשקים, ממששים".

מהדי הוא הבכור. דובר המשפחה. רהוט, שוטף, עברית שמפייסת את עור התוף. ראש שבט צופים, תואר ראשון בשפה וספרות עברית וערבית, תואר שני באיכות הסביבה ומינהל עסקים. מלמד בבית הספר היסודי בבית ג'אן. מילדות רצה להיות מורה לגיל הרך. זה שלש את אופיים של הקטנים. שירת ב־8200 וביחידת תיאום הפעולות בשטחים. שני בניו אנשי מג"ב. אחד מהם, בילאל שמו, עובד בשיטור מודיעין במחסום קלנדיה. לפני כשנתיים וחצי היה בין לוכדי מחבל מהחוליה שרצחה את לוחמת מג"ב הדר כהן בירושלים.

האב סלמן (80) הוא איש בעל עיניים גדולות ומיתרי קול רועדים. נולד בכפר, בנובמבר 56' התגייס למחזור השני של הגדוד הדרוזי. בטירונות בחצבה נורה חברו מעוספיה לאחר שכוחותינו חשבו אותו למסתנן. "לקחתי את זה ללב", הוא לא שוכח.

לאחר שהשתחרר נשא לאישה את פארחה בת השכנים, חזר למג"ב והוצב בעמק בית שאן. בששת הימים הועברה יחידתו לקוניטרה ומשם לשכם - העיר שבה ייהרג בנו. בתום המלחמה שב לעמק בית שאן ולמלחמת ההתשה. כל בוקר הביא תקרית, כל סיור הוליד פגוע. באחד הסיורים - באזור אשדות יעקב - עלה הנגמ"ש שלו על מוקש ונהרס כליל. שקי החול שריפדו את הרכב הצילו את חייו של סלמן.

קבר יוסף. צילום: פלאש 90קבר יוסף. צילום: פלאש 90

פעם אחרת עמדו לו חושיו החדים. באינסטינקט ממעמקי הבטן החליט להכניס לרוורס ולא לנהוג את הנגמ"ש קדימה. אחר כך התברר שהשביל שלפניו היה זרוע מוקשים. גם כשהוצב בלבנון, שמרו עליו משמיים והוא ניצל משני אסונות צור. את שנותיו האחרונות בשירות עשה במטה מג"ב צפון בצפת. לכאן נהג להביא לעתים את מדחת. הילד היה אז בן 5 ומשהו, וקצינת הרווחה, מזל, אהבה מאוד לשחק איתו. 

כבר בבית הספר בלט מדחת יוסף. דפדוף ביומניו מגלה שאיפות להגיע רחוק, תקוות לא כמוסות לעצב את גורלו וגורל אחרים. ב־25 בספטמבר 1995 הוא כותב: "I will be the president of the world abd i will change many things in it". למטה משמאל לב קטן ולידו הצהרת אהבה בוסרית, לא ברור למי: "I love you R".

ה־4 בנובמבר 1995 עושה את מדחת יוסף לנער נרות מבית ג'אן. את כל כאבו הוא מניח ביומנו. לצד כותרת ירוקה, "חיפה, חיפה מכבי שלי", זועקת כתובת אדומה: "ההתנקשות בראש הממשלה מר יצחק רבין... שבת בלילה". כעבור יומיים מודיע מדחת יוסף ליומנו: "הלוויית ראש הממשלה מר יצחק רבין ז"ל בהר הרצל בשעה 2 בצהריים. יהי זכרונך (כך במקור) ברוך. אנחנו איתך לנצח".

כחודש לאחר הרצח, ועל פני עמוד שלם, מספיד מדחת את ראש הממשלה המת: "לוחם ומדינאי, מהגדולים שבמנהיגי מדינת ישראל. יהי זכרו ברוך".
חולפות ארבע שנים ומדחת כבר בן 18, נפרד מלוחם שלום אחר: "המלך חוסיין נפטר. שלום, ידידנו". ואחרי הלוויה: "שלום למלך. להתראות, ידידי".

את ההפוגה מכל התוגה מוצא מדחת במכבי חיפה, שתכבד את זכרו אחרי מותו בדקת דומייה. תמונה של אייל ברקוביץ' ומתחתיה בכתב ידו: "המוסר הכי טוב בישראל". 

התיכון בבית ג'אן הוא המוביל בארץ. בשנים האחרונות רשם שיעור של 100% בזכאות לבגרות. מדחת לומד במגמת ביולוגיה. מבריק בין מבריקים. לעתים הוא מכין שיעורים עם אחיו מהדי. מדפיס שעות עבודות שהכין במחשב שקנה לו אביו. מסיים בגרות בממוצע מעל 90. ייתכן כי כאן נובטת בו שאיפתו להיות רופא. הוא פעיל בקבוצת "נוער אומר לא לסמים". מסייע למהדי שמקים מועדון למען ילדים ומבוגרים בעלי צרכים מיוחדים. מלווה בהסעות, מלמד משחקים, מוציא לטיולים. הוא הלב הפועם של להקת המחול הדרוזית "דבקה". מרבה להופיע איתה בארץ. כשאחיו מביא תיירים לבית העתיק בבית ג'אן, הוא עולה לפניהם עם רקדניו. לקראת גיוסו מבשר מדחת לאביו שהוא מכוון למג"ב.

היית גאה?
"האמת, כן".

אמא פארחה: "אני פחדתי".

באין גיוס למג"ב בתאריך המתאים, נדחה חיולו בכמה ימים. כשהוא עוזב את הבית, אמו פארחה נשארת שעה ארוכה ליד הדלת. מפלחת במבטה את האוויר שהשאיר אחריו, מתפללת שישוב אליה בשלום. לאחר הכשרה של תשעה חודשים הוא מצורף לפלוגת שכם של מג"ב איו"ש ומוצב בקבר יוסף.


28 בספטמבר 2000. זה ביקורו האחרון של מדחת יוסף בביתו. הידיעות על פרוץ האינתיפאדה השנייה מגיעות לבית ג'אן, ומדחת חושש. "מה יעשו לנו עכשיו הפלסטינים? יזרקו אבנים? בקבוקי תבערה?", מצטטת אותו אחותו סיהאם. את שעותיו בבית הוא מנצל למה שיהיה סיבוב פרידה מאחיו ואחיותיו. שיחתו המשמעותית, האינטימית ביותר, היא עם מהדי.

כשהם נפגשים בביתו החדש של הבכור, הוא מודיע שבתוכניות שלו לבנות בית לידו. "לא יעזור לך, אני הולך להיות שכן שלך", הוא צוחק. ועוד בשורה עתידית בפיו: כשיסיים את תקופתו בקבר יוסף, לא ימשיך למ"כים אלא לקורס חובשים. כך יכשיר את עצמו לקריירה של רופא. "אני מבקש את ברכתך", הוא חותם את דבריו. "אעזור לך בכל", מבטיח האח.


מבית מהדי הוא ממשיך לכיכר שבכניסה לכפר. כאן יפגוש חברים שבמקרה שבו כולם יחד לחופשה מצה"ל. כשהשיחה מתחממת, הוא מזמין את אחיו ראמז להצטרף. "ארגנו לנו מסיבה קטנה", נזכר ראמז ששירת בגדוד חרב. "פיצוחים, בדיחות עד השעות הקטנות של הלילה". 


למחרת בבוקר הוא אמור להגיע לכפר ראמה, משם תיקח אותו ההסעה לקבר יוסף. תמיד סירב שאביו יסיע אותו לראמה, הפעם הוא מבקש שיקפיץ אותו. זאת תהיה פגישתם האחרונה.  

קבר יוסף שוכן בשיפולי הר גריזים, בלב אזור פלסטיני צפוף בשכם. בהסכם אוסלו ב' לא נכלל ברשימת המקומות הקדושים שהועברו לפלסטינים. עכשיו, עם ישיבת "עוד יוסף חי" שהוקמה בו, הוא מובלעת ישראלית בטבור שטח A. חייהם של אנשי מג"ב שמוצבים בו מזכירים חיים בצוללת. נעולים במתחם, מתחככים זה בזה, ישנים זה ליד זה בחדר קטן אחד. בערב ראש השנה תשס"א מוצבים בקבר 12 איש, כמעט כולם דרוזים. הנוהג הוא שבחגי היהודים נשארים הדרוזים, בחגי הדרוזים היהודים הם שדורכים במקום. בשבת - היום הראשון של ראש השנה - מתלקחות התפרעויות. מיידים, מבעירים, שוברים, עוקרים.

מדחת מדבר עם אמו בטלפון ומדווח לה על המהומה. ביום ראשון, 1 באוקטובר 2000, היום השני של החג, הפלסטינים מדווחים על חמישה הרוגים. אחד מהם הוא בנו של מושל שכם, אל־עאלול. אלפי פלסטינים זורמים אל הקבר. מהבניינים הגבוהים שמסביב יורים פנימה אל המתחם. "חצי שעה לפני שירו בו דיברנו", אומרת לי אמו.

על מה?
"שאל אם התחילו לשפץ לו את החדר, ביקש שאכין לו כל מה שהוא אוהב לאכול, הבטיח שלמחרת בארבע אחר הצהריים יהיה בבית".

ובקבר יוסף מכבים שריפות, משתדלים לא לספוג אבנים, מתבצרים. עכשיו זה מדחת שצריך לעלות לעמדה. "הערתי אותו והוא היה עייף, התקשה לקום", סיפר רביע סעאד ליעל קיפר־זרצקי בסרט "בקבר יוסף". "אמרתי לו: ‘איך תקום אם אתה כל כך עייף?'. אז אמרנו יהיה בסדר, נתנו נשיקה אחד לשני והוא הלך לעמדה".

ב־15:15 נשמע ירי. "והוא (מדחת) כורע ברך, ואני מרגיש אותו בכוח נזרק עלי", מספר בסרט מפקדו איסמעיל סוואעד. "שאלתי אותו מה קרה והוא אמר שאינו יכול לנשום. ראיתי שנפגע בצוואר".

כדרישת הפרמדיק, סוועאד זועק לפינוי. בתל א־ראס, 700 מטר בקו אווירי מהקבר, נמצאת כל שרשרת הפיקוד. מבטיחים פינוי תוך 40 דקות, מטילים את המשימה על ג'יבריל רג'וב, ראש המודיעין המסכל. "וכל הזמן משכו אותנו", ממשיך סוואעד לספר. "בעיה פה, בעיה שם, תכף פותחים את הציר, ורג'וב בעצמו יבוא להוציא אותו".

מדחת מונשם אך חדל לתקשר בעיניים. הוא מאבד תנועה בידיים, הדופק המרכזי נחלש, הגוף מתקרר ועדיין ממתינים לרג'וב. בין 18:00 ל־18:40 לפצוע כבר אין דופק והוא בהחייאה מלאה. מהדי: "הפרמדיק נשאל ברשת החטיבתית אם החייל נפטר ומשיב: ‘איני רופא, לא יכול לקבוע'". ב־18:45 מת מדחת יוסף. 

ובבית ג'אן, בשעות מורטות העצבים האלה, נמצא מהדי בבית הוריו. שומע את הטלוויזיה מדווחת על הפצוע בקבר יוסף. "יש הרבה חיילים, אולי זה לא מדחת", הוא מנסה לעצור את דמעות אמא ואבא. בשלב מסוים הוא מחליט לחזור לביתו, אבל בדרך משיג אותו צלצול מבן דודו נאהי: "קצין בכיר סיפר לי שהפצוע הוא מדחת".

מהדי חוזר לבית הוריו. אמו במקלחת והוא לוקח את אביו לחדר שבו אנחנו יושבים, סוגר את הדלת ומתחיל להכין אותו לאסון שבדרך: "יכול להיות שהפצוע הוא מדחת, אך נמסר לי שהוא פצוע קל ובטח כבר פונה". האב משיב: "אם מדובר באחיך ואם הוא פצוע קל, אז זה לטובה כי כך ייצא מקבר יוסף". רק האם פארחה מתעקשת להקשיב ללבה ולא חדלה לבכות. 

כשמדחת כבר מוטל מת, מנסה אביו להתקשר אליו. המשיבון משמיע שורה משיר של הזמר העיראקי קאזם אל־סאהר האהוב על בנו: "אל תיאנח, עוד מעט יחזור החיוך". בסוף מישהו מרים. זאת השיחה כפי שסלמן שחזר אותה באוזני. 


סלמן: "מי אתה ולמה אתה עונה במקום מדחת?".


תשובה: "אני רביע סעאד, ומדחת יצא לסיור".


סלמן: "איזה סיור? בטלוויזיה משדרים שאתם לא יכולים לצאת משם. תגיד, הוא פצוע?".


רביע: "מה אתם כבר יודעים? מדחת פצוע אך פונה לבית החולים".


ניתוק. סלמן ממשיך לנסות, אך בקבר יוסף איש כבר אינו עונה. לימים יתנצל רביע בדמעות באוזני האב: "שיקרתי כי לא יכולתי לומר לך שבנך כבר מת".
בתשע בערב בערך, לאחר מו"מ, אמבולנס פלסטיני פינה את מדחת. כחצי שעה אחר כך נמסרה גופתו לצה"ל. רופא צבאי קבע רשמית את מותו. במקביל נציגים של הצבא מגיעים לבית ג'אן לבשר למשפחה. בהם קצינת הרווחה מזל, זאת שחיבקה את מדחת הילד כשהגיע עם אביו לבסיס. כשהיא תופסת במי מדובר, היא רק מספיקה לומר: "סלמן, זה הבן שלך?", ומתמוטטת.  למחרת הגיעו אלפים ללוויה. בארבע אחר הצהריים נטמן הלוחם בבית הקברות הצבאי בבית ג'אן. מדחת יוסף שב הביתה ביום ובשעה שהבטיח לאמו.

הכעס שלכם היום הוא בדיוק כמו לפני 18 שנה?

מהדי: "אפילו יותר. כל הסלידה והזעם מאז נמשכים גם היום. הכל בעוצמות גדולות יותר".

למה?

"כי כל הסיפור עדיין כמוס. לא אמרו את האמת, ניסו לטייח. ועדת החקירה של יא־יא (האלוף יורם יאיר - מ"ח) הייתה ועדת בזק שחקרה גם את אירועי הר עיבל (רצח הרב בנימין הרלינג לאחר שמחבלים ירו אל מטיילים בהר עיבל - מ"ח). אמרו בשורה התחתונה שהאשמים הם הפלסטינים".

מי אשם?

"אני מאשים אך ורק את צה"ל, את הדרג המדיני והביטחוני. לא את הפלסטינים. הם האויב שלי. אם ירו בו, הם לא יפנו אותו. על אחת כמה וכמה כשמדובר פה בחייל. היו יכולים לפנות ולגמור אותו בדרך".

הזעם מתנקז אל ראש הממשלה ושר הביטחון אז אהוד ברק. לפני כמה חודשים, כך מהדי, פנה באמצעות מתווכים מבני העדה לעשות סולחה. המשפחה התנתה את המפגש בנוכחות תקשורת, וברק דחה לדבריה את הבקשה. "חוץ מזה", אומר לי מהדי, "סולחה על מה? הוא זה שעשה את ‘וידוא ההריגה' למדחת בכך שלא חילץ אותו".

מה היה מספק אתכם?
"אנחנו לא מבקשים להחיות את מדחת. הוא לא יחזור. אבל לפחות להחזיר את הקוד האתי הצבאי לקדמותו".

למה אתה מתכוון?

"שהחיילים יחזרו להאמין בשולחיהם, שלא ישגרו אותם ויפנו אליהם עורף, שיופקו לקחים, שהאמת תצא לאור".

לא פינו את אחיך משום שהיה דרוזי?

"אז טענתי שלא, אמרתי רק שהיו מתנהגים אחרת אם זה היה הבן של שר הביטחון או הרמטכ"ל. היום בדיעבד אני חושב שכן".

שלא חילצו אותו משום שהוא דרוזי.
 
"כן, חוק הלאום נתן גושפנקה לכך שאנחנו סוג ג' או ד', ובגלל זה לא חילצו את אחי". החוק הזה בא להבחין בין דם לדם. סותר, לדעתו, את המציאות, את החיים עצמם. שיואילו כל מי שמכנים עצמם קברניטים לבוא לבית הקברות הצבאי בבית ג'אן. שיעמדו מול 67 הקברים - גם של נפגעי פעולות איבה - ויאמרו להם שהם גויים: "אתה גוי ואתה גוי ואתה גוי". מה שמעצבן במיוחד הוא שמקצת התומכים בחוק, כך מהדי, הם תמהונים, אנשים שלא יודעים מה זה צה"ל ומה זה משטרה.

אבל חוק הלאום לא ברא את עצמו. הוא מתלבש, לדבריו, על עיוות מובנה. על קיפוח שורשי. זמן קצר לאחר נפילת אחיו, נשפט מהדי שהרים את ביתו על אדמה חקלאית. כבר 30 שנה שהאדמות האלה מוצעות לבנייה ואין מאשרים אותן. "אז אנחנו מרגישים דפוקים, לא שייכים, מסתובבים בלב כואב אחרי שפושטים את המדים".

מה אחיך היה אומר על זה?
"לו היה קם עכשיו מקברו, היה מתחרט ששירת את המדינה".

ואתה?

"אני גאה מאוד ששירתי ביחידה מובחרת. כן, הייתי חוזר על זה".

והבנים?
 
"שני הבנים שלי התגייסו, כאמור. אחד עדיין משרת בקלנדיה. הוא מקבל על זה כסף, אבל יש לו דם על כף היד. אני יודע שכל רגע עלולים להתנקש בו. אני כל הזמן עם יד על הדופק".

איזו מורשת אתה חושב שהעברת להם?

"אמרתי להם שלא ינטשו את המערכת, כי אין לנו מדינה אחרת".

אם נכד שלך ישאל אותך אם להתגייס למג"ב, מה תענה?
סלמן: "לא אגיד כלום. אגיד לו להחליט בעצמו, לא אקח עלי אחריות".

למה ממדחת אתה הכי מתגעגע?
"מתגעגע לכולו".

תגובות


הוועדה לבדיקת אירוע קבר יוסף קבעה כי במהלכו נדרשו המפקדים הבכירים לבחור בדרך הפעולה המועדפת לחילוץ הפצוע, כשבפניהם שתי חלופות אפשריות: חילוץ הפצוע באמצעות הפלסטינים; חילוצו באמצעות הפעלת כוח משוריין צה"לי.


במסקנות הוועדה שמינה הרמטכ"ל דאז שאול מופז נאמר: “לאורך כל האירוע לא הייתה התלבטות כלשהי באשר למחויבות לחילוץ הפצוע. הדילמה שנוצרה הייתה עניינית: מהי הדרך המהירה ביותר לחילוץ. התמונה שנוצרה אצל המפקדים הבכירים הייתה שהפלסטינים פועלים לפינוי הפצוע ותוך זמן קצר יגיעו אל הקבר ויפעלו בהתאם. התמונה המצטיירת מעידה אף היא על מאמץ פלסטיני מתמשך, אם כי בלתי יעיל, לשם יצירת חיץ בין ההמון הפלסטיני לבין קבר יוסף".

האלוף במיל' יורם יאיר שעמד בראש הוועדה אמר עם פרסום מסקנותיה, ב־11 בנובמבר 2000: “לא מצאנו התעוררות בעיה ערכית או שמישהו ערער על המחויבות לפינוי הפצוע. דרך הפעולה שנבחרה הייתה סבירה ואפשרית. לדעת חברי הוועדה, על פי ניתוח האירוע, הייתה זו הבחירה הנכונה. פעילות הלוחמים במתחם הקבר, בייחוד זו של מפקד הכוח והמהלך הרפואי, ראויה להערכה".

ממשרדו של אהוד ברק נמסר בתגובה:
“להלן העובדות - ביום האירוע שבו נפצע מדחת יוסף ז"ל פרצו האינתיפאדה השנייה ואירועי אוקטובר 2000. באותן שעות התרחשו באיו"ש ובישראל גופא עשרות אירועים במקביל. הטענה כאילו ראש הממשלה ושר הביטחון נתן הוראה להעדיף דרך פעולה מסוימת לפינוי הפצוע היא שקרית ומופרכת.

"בצה"ל מקבלים החלטות בשטח, בפרט כשעל הגבעה, 700 מטר מקבר יוסף, נמצאה באותה עת כל שרשרת הפיקוד: מפקד החטיבה, מפקד האוגדה, אלוף הפיקוד ואחר הצהריים אף הרמטכ"ל. בשלב מסוים עודכן שר הביטחון על ידי הרמטכ"ל במצב, והותיר את ההחלטה, כנהוג, בידי המפקדים בשטח. כל החלטה שלהם הייתה מתבצעת.


"בפני המפקדים עמדו כל הזמן שתי אפשרויות: פריצה עם כוח משוריין דרך אלפי אנשים, ביניהם חמושים רבים, או תיאום הפינוי עם הכוחות הפלסטיניים שבאחריות רג'וב. בפועל, כאמור, נבחרה דרך הפעולה השנייה.


"ראש הממשלה ושר הביטחון נושא תמיד באחריות הכוללת לכל מה שקורה במערכת הביטחון, אך אין שחר לטענה כי נתן הוראה למפקדים בשטח כיצד לפעול. הדבר היה ונותר בסמכותם. ניתן לבדוק זאת עם האלוף במיל' דני יתום או עם המזכיר הצבאי דאז גדי איזנקוט.


"ועדת החקירה בראשות האלוף במיל' יורם יאיר שבדקה את האירועים קבעה שחרף הכאב על התוצאה, המפקדים בשטח פעלו על פי הנתונים שעמדו בפניהם באותה עת ועל פי שיקול דעתם המבצעי.


"מעת לעת ובעיקר בסמוך למועד נפילתו של מדחת יוסף ז"ל, מתעורר גל של תגובות מצד גורמים בעלי עניין שמטיחים האשמות בבעלי תפקידים שהיו מעורבים באירועים אז. היום מתמקדים בברק בהיותו דמות ציבורית בולטת. זהו שימוש ציני ופוליטי על ידי בעלי עניין בכאבן של משפחה וקהילה שאיבדו בן יקר".