כמעט שלושה שבועות שהיעלמותו של העיתונאי הסעודי ומתנגד המשטר ג'מאל חאשוקג'י מסעירה את העולם. בסוף השבוע קיבלה הפרשה תפנית כשהסעודים, אחרי לא מעט שינויי גרסאות לתקרית ההיעלמות, הצהירו: הוא מת "בקטטה".

"עצם העובדה שהסעודים שינו את גרסתם כמה וכמה פעמים, מעידה על המודעות להשלכות שסיפור כזה עלול לגרום להם מהבחינה המדינית", אומרת החוקרת ד"ר סנדרין בודנה מהחוג לתקשורת באוניברסיטת תל אביב. "שימי לב שהם טענו בכל שלב 'זה לא אנחנו', בניגוד לארגונים קיצוניים שלוקחים מיד אחריות בפעולות נגד מתנגדי משטר. רק בגרסה האחרונה הם הודו שככל הנראה הייתה קטטה, אך הוא מת בשוגג".

מופע אימים מלוטש
עיתונאים נמצאים על הכוונת לא מהיום, מעצם שהייתם באזורי עימות וכן מעצם היותם מבקרי משטר חריפים. מדי שנה מפרסם הארגון "עיתונאים ללא גבולות" את רשימת אויבי חופש העיתונות, הכוללת מדינות מיליציות וארגוני פשיעה הפוגעים בעיתונאים, ונתונים על הפגיעה בהם. בשנת 2017, לצורך העניין, נרצחו ברחבי העולם 81 עיתונאים, רובם דווקא לא בקו החזית סוריה־אפגניסטן־עיראק; במקום הראשון עמדה בשנה שעברה דווקא מקסיקו, שבה רוב העיתונאים שנרצחו עסקו בסיקור מסיבי של פרשיות השחיתות במשטר. בסך הכל, מאז שנת 2000 נרצחו במקסיקו 104 עיתונאים ועיתונאיות ו־25 נעלמו. מובן שאיש לא טורח לחקור את הפרשיות הללו.

כמו כן, 36 עיתונאים, תשעה עיתונאים אזרחים ושני עובדי תקשורת נהרגו במהלך המחצית הראשונה של 2018. על פי פרסום הארגון מחודש יוני האחרון, המדינות הקטלניות ביותר עבור עיתונאים הן אפגניסטן – שבה נהרגו במהלך ששת החודשים האחרונים 11 עיתונאים; סוריה – שבה מצאו את מותם שבעה עיתונאים מאז תחילת השנה; ותימן ומקסיקו, שבכל אחת מהן נהרגו מתחילת השנה חמישה עיתונאים. "השנה החולפת הייתה פחות קטלנית באופן יחסי עבור עיתונאים ועובדי תקשורת, ועדיין מספיק סיפור אחד כדי לזעזע את אמות הספים", אומרת ד"ר בודנה.

בשנת 2006, הצליחו הצרפתים להעביר באו"ם החלטה שמעגנת את זכויות העיתונאים בזמן סיקור במדינותיהם וגם במדינות אויב החברות באו"ם. תיקון להחלטה נעשה בשנת 2014, כתוצאה מהתגברות מעשי האלימות נגד עיתונאים, ולפיו יוטל עונש חמור על המדינה האחראית, כל עוד נציגותה חברה באו"ם. "אם מביטים על הדוחות הרשמיים של האו"ם ושל הארגון 'עיתונאים ללא גבולות', רואים שבסופו של דבר קשה לומר בוודאות האם הסטטיסטיקות מצביעות על עיתונאים או על אקטיביסטים", ממשיכה ד"ר בודנה. "כדאי לציין שכמעט 90%

מהעיתונאים שנהרגו, נהרגו במדינה שלהם. וזה נתון קריטי שחשוב לשים לב אליו. כמו כן, כדאי לשים לב לא רק לעיתונאים שנרצחו אלא גם למספר העיתונאים שמוחזקים בכלא, שם יש עלייה חדה".

המקרה הידוע ביותר של רצח עיתונאי היה שזה של העיתונאי דניאל פרל בשנת 2002. פרל נעלם לאחר שפרסם תחקיר ב"וול סטריט ג'ורנל", שעסק במיליטנטים אסלאמיים בפקיסטן. טרוריסטים שיספו את גרונו לא לפני שתיעדו את הרצח בסרטון וידאו שנשלח לרשתות התקשורת ברחבי העולם. רשת CBS שידרה את הסרטון, בטענה שבין כה וכה ישודר בעולם הערבי. שיסוף גרונו של פרל התרחש טרום־עידן "ג'ון הג'יהאדיסט", וסרטוני החיסול ועריפת הראשים של דאע"ש, חיסולו של פרל הייתה עליית מדרגה בדרגת הסיכון של עיתונאי באזורי עימות; לא עוד תקרית בקו האש, אלא חיסול מתועד ומכוון.

בשנת 2014, שחררו חברי הארגון האימתני סרטוני עריפת ראשים של שני עיתונאים אמריקאיים: ג'יימס פולי וסטיבן סוטלוף. המטרה בסרטונים הללו הייתה ברורה - להציג מופע מלוטש עם אלמנטים פסיכולוגיים שיוצא נגד העולם המערבי.

רצח כסמל
אם מביטים קצת על ההיסטוריה הרוסית של עיתונאים שמתנגדים לפוטין, או רק מנסים להעביר עליו ביקורת, אפשר להזכיר את פבל שרמט, עיתונאי בלרוסי שהיה חבר קרוב לבוריס נמצוב, בכיר באופוזיציה הרוסית, ונרצח ליד הקרמלין. בשנה שעברה פורסמה רשימה של יותר מ־30 חיסולים של עיתונאים, מבקרים של פוטין. המפורסמת ביותר ביניהם היא אנה פוליטקובסקיה, עיתונאית ידועה ומבקרת של פוטין והקרמלין. נסיבות המוות הלא רשמיות (חיסול על ידי צ'צנים), ידועות לכולם. זה קרה כבר גם ללנין לסטאלין ולטרוצקי בנסיבות "עלומות".

רק לפני כמה שבועות התרחש הרצח המחריד של העיתונאית הבולגרייה ויקטוריה מרינובה, ימים ספורים לאחר שידור פרק של תוכנית התחקירים בהגשתה, "גלאי אמת", שבו ראיינה שני עיתונאים שחשפו חודש קודם לכן פרשיית שחיתות. גופתה נמצאה ליד נהר הדנובה, במדינה שכבר 11 שנה חברה באיחוד האירופי, שחורת על דגלו חופש ביטוי. "אונס ורצח" זו הייתה הגרסה הרשמית, פשע מין שאינו קשור לכאורה לעבודתה העיתונאית, אלא שיש מי שסבורים כי הרשויות בבולגריה מנסות להסתיר את המניעים העיקריים לרצח, שהתרחש, אגב, באזור עם אחוזי פשיעה נמוכים.

לפני כשנה, ב־16 באוקטובר 2017, יצאה דפני קרואנה גליציה, כתבת התחקירים הבולטת ביותר במלטה, מביתה בכפר בידניז'ה שבצפון האי הים־תיכוני, וכעבור דקות ספורות נשמע פיצוץ אדיר. היא מתה במקום. גליציה, שפרסמה תחקירים על שחיתות בדרגים הגבוהים של הממשל, הייתה בעיצומם של פרסומים המבוססים על מסמכי פנמה - הדלפת הענק מפירמת עורכי דין מוסאק פונסקה, שחשפה מאות לקוחות, ובהם פוליטיקאים וסלבריטאים, שהסתירו כספים במקלטי מס. בדצמבר שעבר נעצרו שלושה בכירים בעולם התחתון של מלטה והואשמו כי הם היו אלה שהטמינו את מטען החבלה. משפטם של השלושה עדיין בעיצומו, אולם השאלה הגדולה היא מי שלח את שכירי החרב. קבוצת עיתונאים מרחבי העולם הקימה את "פרויקט דפני", שנועד להמשיך את עבודת התחקיר של העיתונאית, אך גם לנסות למצוא מידע נוסף שיסייע לאתר את מי שהפעילו את שלושת הנאשמים.

ד"ר בודנה, האם יש מניע לפגוע בעיתונאים בכל הנוגע להרתעה?
"רוב הזמן לא. אם זו השתקה שנעשית מצד השלטון, כמו למשל במקרה של הסעודים, הם מנסים להסתיר ולטשטש את זה עד כמה שניתן. ארגוני טרור הם כבר צרה אחרת לגמרי. דאע"ש, כמו במקרה המפורסם של דניאל פרל, עושים מזה הצגה, דרמטיזציה, זה בהחלט משרת להם את המטרה. חשוב לציין שבמקרה של חיסול על ידי טרוריסטים, זה לא משנה שהורגים את האדם בתור עיתונאי. מה שחשוב הוא שהוא שייך לעולם המערבי. עיתונאים מייצגים את העולם המערבי בעיניהם. הרצח הוא כסמל ולא במהות תפקידו או אישיותו, זה לא משנה. אגב, החוק הבינלאומי ואמנת ז'נבה נותנים את הזכויות לעיתונאים כמו אזרחים. כל עוד עיתונאי לא השתתף בקרב, הוא נחשב לאזרח ומגיעה לו הגנה מלאה".

"עיתונאים שחירפו את נפשם בקו החזית היו מאז ומעולם", אומר העיתונאי והפרשן רון בן ישי, שהרבה לסקר אירועים בקו האש ובאזורי עימות ברחבי העולם. "עיתונאים שנפגעים או נרצחים תוך כדי עבודה זה לא סיפור חדש מהשנים האחרונות. זה קורה אומנם בעיקר בארצות בהן יש סכסוכים אבל לא רק. למשל ברוסיה יש לפחות שני מקרים שאני מכיר של עיתונאים שמתו בנסיבות מסתוריות, מה הם עשו העיתונאים הללו? הם היו מבקרים של המשטר. ישנה מגמה הולכת וגדלה של התנכלות לעיתונאים בשל התנגדות למשטר. זה לא קורה רק ברוסיה, אלא גם בטורקיה וגם בברזיל. ארדואן התחיל בטורקיה במסגרות חוקיות לחלוטין להטיל כל מיני הגבלות, עד שהוא סידר שהחוקה תיראה כמו שהוא רוצה".

בעבר נהרגו יותר עיתונאים באזורי סכסוך שהיו בקו האש, או שתמיד תנועת ההשתקה על ידי משטרים מסוימים הייתה קיימת במסה כזאת ופשוט לא שמענו על כך?
"במלחמה ביוגוסלביה, הסרבים הרגו עיתונאים בוסנים, בעיראק עיתונאים שדיווחו על דאע"ש נהרגו על ידי דאע"ש, אבל את צודקת בכך שרוב העיתונאים בשטח נהרגו בקו האש. אני בהחלט רואה מגמה מסוכנת בשנים האחרונות, של עיתונאים שנרצחים על ידי משטרים סמכותניים והם עושים זאת כמעט מבלי להשאיר עקבות, מכיוון שבסופו של דבר החקירה מתנהלת בשטח המשטר שאחראי למותם, ובסוף העניינים הללו מטושטשים. המקרה של חאשוקג'י מעורר עניין בגלל הברוטליות של הרצח והשלומיאליות שלו. זה התבצע במתקן דיפלומטי על אדמת טורקיה. כל ילד קטן יודע שהמשטר המקומי מאזין למה שקורה בשגרירויות של כל מיני ארצות, במיוחד בקונסוליה של מדינה כמו סעודיה, וגם הברוטליות היא מתוכננת. זה לא שזה קרה כמו שהסעודים מנסים להציג את זה, שהוא נהרג באיזו קטטה. הוא גם היה כתב קבוע בעיתון אמריקאי. הסעודים בטיפשותם הרבה עשו כל שגיאה אפשרית בדרך".

השתקת שומרי הסף

בדוח שפרסמה ב־2018 CPJ, הוועדה להגנת עיתונאים, נטען שרוב הסטטיסטיקות לא מדויקות ומספר העיתונאים השבויים ואלה שנרצחו גבוה הרבה יותר ממה שמפרסם האו"ם. מי שנמצאים בסיכון גבוה יותר הם דווקא העיתונאים העצמאיים, שאין מאחוריהם גב של מערכת גדולה שיכולה לפקח ולעקוב אחרי פעולותיהם. וליתר דיוק: יותר בלוגרים ועיתונאי רשת נמצאים במאסר מאשר עיתונאים מכל תחום אחר. 56 עיתונאים הנמצאים במאסר בשנה החולפת הם בלוגרים, כתבי רשת או צלמים שפרסמו עבודות באינטרנט. רק 53 מהם הם אנשי העיתונות הכתובה. האישומים נגדם בכל הארצות דומים: חתירה תחת המשטר ופגיעה באינטרסים לאומיים.

ד"ר עלינא ברנשטיין, חוקרת ומרצה לתקשורת בבית הספר לתקשורת המסלול האקדמי המכללה למינהל ובחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב, טוענת שהסיבה לכך שבלוגרים וכתבי רשת נמצאים בסיכון גבוה יותר טמונה אולי בעובדה שכיום אין הרבה מחסומים בין העיתונאי לבין הקהל, ומי שקולו נחשב הוא לא רק העיתונאי המסקר, אלא גם הפרסונה המדווחת שמביעה דעה.

הסיכון גבוה יותר בעידן החדש?
"עיתונאים הם כבר לא אנונימיים כמו בעבר הרחוק, כבר יודעים מי הם, ובהרבה מאוד מקרים הם דמויות שנמצאות בתרבות הפופולרית על המסך, בסדרות הטלוויזיה ובסרטים, הם מוכרים וידועים ויש הרבה דיבור על חשיבותם. כל זה שם אותם במקום אחר, בניגוד לעבר, אז רוב העיתונאים לא היו בחזית. כמו כן, ברשתות החברתיות עיתונאים רבים, ובוודאי עיתונאים עצמאיים, מוצאים אותן ככלי שמספק להם תקשורת ישירה עם הקהל. כל זה מציג אותם באור אחר, משפיע יותר ואולי מרתיע יותר. בנוסף, בעידן שבו כל מי שיש לו חשבון טוויטר יכול להיות עיתונאי, מי שרוצה להבליט את עצמו כעיתונאי חוקר או כעיתונאי משמעותי, כזה שקובע סדר יום, צריך לעשות דברים יותר ויותר חריגים מבחינה עיתונאית, ואולי זה מה שמעמיד אותו בסופו של דבר בסיכון גבוה יותר מבעבר. מתנגדי משטר יכולים להגיע בכל מיני צורות, אבל אלה שיש להם קול, מקלדת ואפשרות להגיע לקהל הרחב, מעמידים את עצמם בסכנה".

"כמות המשטרים הסמכותניים, כלומר הלא דמוקרטיים בעולם או החצי דמוקרטיים בעולם גוברת, ומשטרים כאלה מרשים לעצמם מה שמשטרים אחרים לא", מוסיף בן ישי. "זה צריך להדאיג אותנו גם כאן, במדינת ישראל. אם יימשכו המגמות שקיימות כיום להגביל את הדמוקרטיה, זה צריך להדאיג אותנו, אנשי התקשורת, נוכח המאמצים להשתיק את שומרי הסף במדינה".

מי שומר על כלבי השמירה? פרשת חשוקג'י מציפה את הסכנות בה מצויים עיתונאיים

כתבים נמצאים על הכוונת לא מהיום. רק במהלך 2017 נרצחו ברחבי העולם 81 עיתונאים. מה הקשר לסיקור ברשתות ובאילו מדינות הסכנה הגדולה ביותר?