אברהם בורג על השמאל של ימינו: "אימצו את העמדה של 'אני מובס'"

ארבע עשרה שנים חלפו מאז שאברהם (אברום) בורג פסע החוצה ממשכן הכנסת, פשט את חליפת חבר הכנסת ועלה על בגדי הריצה שנמצאים תמיד בבגאז' מכוניתו. גם אם התרחק הרבה יותר מת"ק פרסה מהעולם הפוליטי, הוא עדיין משתתף מאז במרוץ החיים הציבוריים בישראל, מעביר את מסריו ועמדותיו. “כל החיים שלי הם חיים של מסרים", הוא אומר כעת בראיון. “בשנים האחרונות אני עושה זאת באמצעות כתיבת ספרים ומאמרים.שיניתי רק את הכלי שדרכו אני מעביר את המסרים".

“ברמה האישית, האיש הזה מצחיק אותי עם הניסיונות המנהיגותיים הנואלים שלו בחמישה גרוש. הוא לא מזיז לי, לא אכפת לי ממנו. אני חי את החיים שלי, אומר את מה שיש לי ועושה את המעשים שלי בלי פחד. הפחד אינו כלי לעבודה. חברה טובה שלי נוהגת לומר: ‘אני מפחדת מהפחד'. אישית, אני לא מאפשר לפחד לשלוט בי. גם כשמקללים אותי, מאיימים עלי ושולחים מכתבי מוות לי ולמשפחתי, אני לא נותן לכוחות הרשע והתוקפנות, שאיני יודע מי שלח אותם, לקבוע את מצב הרוח שלי. הם מקללים ומאיימים ואני אומר: ‘וואלה, נקסט'".

“אם יבוא איש ימין מכובד, כבד גוף, ויאיים עלי, הלוא אני רץ הרי הרבה יותר מהר (צוחק). אי אפשר לחיות כל הזמן בתחושת פחד ואסון. מובן שהשפה והאלימות מחלחלות מהממשלה כלפי מטה. זו האידיאולוגיה שמתמצה במילים: ‘סכסך ומשול'".

בורג (63), בנו של יו"ר המפד"ל יוסף בורג, נולד בירושלים, בוגר ישיבת נתיב מאיר, היה פעיל ב"שלום עכשיו", ונפצע כזכור, מרסיסי הרימון שהרג את אמיל גרינצוויג ב־1983. בורג היה אחת ההבטחות של הפוליטיקה הישראלית והיווה חלק מה"שמינייה" השמאלית של צעירי מפלגת העבודה דאז: חיים רמון, יוסי ביילין, יעל דיין, נואף מסאלחה, נסים זווילי, חגי מרום ועמיר פרץ.

“אני מצטער שנבחרתי לכנסת בגיל כל כך צעיר", הוא אומר כעת. “אילו התחלתי היום את חיי הפוליטיים, הייתי עושה הכל בצורה טובה יותר". עם זאת, הוא מבהיר שאין לו שום כוונה לחזור: “עשיתי טעות וזה נגמר".

“אני נמצא באותו מקום מבחינה מדינית ודתית. כשפרשתי מהפוליטיקה, ליוותה אותי רוחו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ עם המסר ‘סוף לכיבוש'. אני בא מעומקים אחרים עם ערכים של הומניזם, חירות ושוויון לכל ואיסור פגיעה בחירות הפרט. זה לא אני שהשתניתי, זו החברה השתנתה, המפלגות השתנו. כולל גם המפלגה של אבי, המפד"ל, שאינה מפלגת הבית היהודי".

“במקום ליצור שותפויות ובריתות, מהות המשחק הפוליטי, בשנים האחרונות פועלים שם ב'פוליטיקה של אגרוף'. כלומר, כדי שאחד ינצח, השני צריך להיות מובס. השמאל הישראלי אימץ את העמדה הפסיכולוגית של ‘אני מובס'. במקום לעשות חיבורים עם מרצ והערבים, כדי לשנות את מרכז הכובד, יוצרים מצבים שלא יאפשרו את חזרתם לשלטון, כמו הצבתו של אבי גבאי בראש המחנה. הרי אין לו סיכוי, אבל רק כך יהיה את מי להאשים".

“יש מקום לארגון שישמור על קשר עם העם היהודי. אבל המבנים הקיימים בסוכנות היהודית אינם מתאימים למאה ה־21, הם שייכים למאה ה־19. יצחק בוז'י הרצוג, היו"ר הנוכחי, הוא בן אדם מקסים ופוליטיקאי מחונן, איש ציבור מהמעלה הראשונה, ואני אומר זאת באפס ציניות. אני מאוד מעריך את ההחלטה שלו לתת מקלט ל־500 פליטים. אבל בוז'י מתאים לסוכנות במצבה הנוכחי, הוא לא זה שיחולל את המהפכה הדרושה".

“המצב הולך ומשתפר. אני צוחק כמובן. אני מאמין שרעיונות וערכים אינם מתים. גם אם ינסו לחנוק את התרבות, יפסיקו להזרים כספים למוסדות שאינם מיישרים עם הקו השלטוני, יכו את האמן בכיסו ויפחידו אותו, זה לא יעזור. רעיונות ואידיאלים של שוויון, חופש, רגישות לכיבוש ולאוכלוסיות מודרות - לעולם לא ימותו. הם כמו ביצה קשה. ככל שמבשלים אותה יותר, היא מתקשה יותר. ואנחנו, המרתוניסטים, רצים למרחקים ארוכים ויודעים כי אף אחד לא נשאר בשלטון לעולמים. אולי רק בצפון קוריאה. השמאל דועך בכל העולם, אבל המטוטלת עוד תחזור וצריך להיות מוכנים ליום הזה, עם הערכים, התוכניות והאנשים המוכשרים. זה לא יקרה מיד, ואל לנו להיות ילדותיים ולרצות הכל כאן ועכשיו".

בורג נשוי ליעל והם הורים לשישה ילדים וסבים לנכדים, חלקם מתגוררים בשכנות להם ביישוב נטף שבהרי ירושלים, וחלקם גרים ביפו. “הבית שלנו הוא בית שמאלני, הומניסטי ואוניברסלי", הוא אומר. “אגב, בהקשר לחוק הלאום שפגע במעמדה של השפה הערבית, אני גאה לספר שארבעה מנכדיי דוברי ערבית, לומדים בגנים ובבית ספר דו־לשוניים, ולרביעי יש מטפלת מאבו גוש".

“יש בעולמנו רבים שהם התקווה. העניין הוא שהם אינם מחוברים; הם כמו מולקולות נפרדות. קחי לדוגמה את מנהל גימנסיה הרצליה, ד"ר זאב דגני, או רם כהן, המנהל של ‘תיכונט' בתל אביב, או ארגון ‘תג מאיר'. מדובר באנשים ובארגונים שהם מופע של אומץ לב אזרחי. בינתיים הם משמרים את האנרגיה, אך יום אחד הכל יתחבר. אני מקווה שאצל הנכדים שלי ובני דורם, המולקולות האלה יתחברו ויהפכו לחומר".

“רבין שר את ‘שיר לשלום', אבל הוא לא עשה הסכם שלום. הדנ"א של רבין ואוסלו אינו דנ"א של שלום. בעניין הפלסטיני, הוא הרי חזר והכריז: ‘בלי בג"ץ ובלי בצלם', מה שהעיד על עולמו הפנימי, שלא היה מבוסס על צדק, שותפות, בניית אמון ורגישות לטראומות של הזולת. נכון, רבין עשה מהלך בעל חשיבות עצומה של שינוי פרדיגמטי, שאף מנהיג לפניו ואחריו לא עשה. היינו, במקום לדחוק להשפיל ולהוריד את הפלסטינים בישראל ובפלסטין, הוא הציע לרומם את שני הצדדים. זהו שינוי מבורך, אבל זה לא שלום".