ארבע עשרה שנים חלפו מאז שאברהם (אברום) בורג פסע החוצה ממשכן הכנסת, פשט את חליפת חבר הכנסת ועלה על בגדי הריצה שנמצאים תמיד בבגאז' מכוניתו. גם אם התרחק הרבה יותר מת"ק פרסה מהעולם הפוליטי, הוא עדיין משתתף מאז במרוץ החיים הציבוריים בישראל, מעביר את מסריו ועמדותיו. “כל החיים שלי הם חיים של מסרים", הוא אומר כעת בראיון. “בשנים האחרונות אני עושה זאת באמצעות כתיבת ספרים ומאמרים.שיניתי רק את הכלי שדרכו אני מעביר את המסרים".


לאחרונה חנך בורג תוכנית רדיו אישית שבועית “כי באדם אאמין" המשודרת ברדיו האינטרנטי “מהות החיים" בימי שישי ב־14:00, ובה הוא דן בנושאים ובמחלוקות המעסיקים את החברה הישראלית, מציע דרכים להפיק תועלת מדעות מנוגדות ומארח דמויות מפתח מתחומי החיים השונים. “כשמנהיג העולם מסתפק בציוץ של 140 תווים, אני עוצר, מהרהר וחופר בין השמשות", הוא צוחק.


שם התוכנית הרדיופונית לקוח משירו של שאול טשרניחובסקי “שחקי שחקי", ולא במקרה. בעבר נמנה בורג עם היוזמה להחלפת “התקווה" ההמנון הישראלי, ב“שחקי, שחקי" של טשרניחובסקי, לדבריו, כדי שגם אזרחי המדינה שאינם יהודיים יוכלו להזדהות עם ההמנון. “מדובר בשיר בעל יסודות אוניברסליים של אנושיות וחירות", הוא אומר. “'לא ברעב ימות עובד, דרור לנפש, פת לדל'. השיר מתאים לכל מצב ולכל אדם".


דבריו של בורג נאמרים על רקע חוק התרבות בנאמנות של שרת התרבות מירי רגב, שעבר בשבוע שעבר בוועדת שרים לחקיקה ומאפשר לראשונה למשרד התרבות לשלול או להפחית תמיכה במוסדות תרבות אשר "חותרים תחת המדינה וסמליה". לבורג כמובן יש מה לומר על זה. “קיימת אצלנו נטייה לדבר על אחדות בעוד שמה שרוצים זו אחידות", הוא אומר. “אין סובלנות לדעה של האחר. אומרים לך: ‘תהיה כמוני'. אני לא מאמין בחברה אחידה. אני אוהב מחלוקת, כי מתוך אי־ההסכמה נולד משהו חדש. בחברה הישראלית המפוצלת והמחולקת אין עוד תרבות מחלוקות. במקום להפוך את אי־ההסכמה למקור של עושר רוחני, היא הופכת למקור של בדלנות והגבהת חומות. זה נוח לשלטון שלא תהיה מחלוקת. ציבור חושב מסוכן לשלטון. טוב לו שיש ציבור טיפש עם דעה אחת, מונהג ומולך".


אולי פשוט הרוב אכן מסכים עם עמדותיו של ראש הממשלה ושותפיו לקואליציה.

“ברמה האישית, האיש הזה מצחיק אותי עם הניסיונות המנהיגותיים הנואלים שלו בחמישה גרוש. הוא לא מזיז לי, לא אכפת לי ממנו. אני חי את החיים שלי, אומר את מה שיש לי ועושה את המעשים שלי בלי פחד. הפחד אינו כלי לעבודה. חברה טובה שלי נוהגת לומר: ‘אני מפחדת מהפחד'. אישית, אני לא מאפשר לפחד לשלוט בי. גם כשמקללים אותי, מאיימים עלי ושולחים מכתבי מוות לי ולמשפחתי, אני לא נותן לכוחות הרשע והתוקפנות, שאיני יודע מי שלח אותם, לקבוע את מצב הרוח שלי. הם מקללים ומאיימים ואני אומר: ‘וואלה, נקסט'".


מה תעשה במקרה של איום ממשי?

“אם יבוא איש ימין מכובד, כבד גוף, ויאיים עלי, הלוא אני רץ הרי הרבה יותר מהר (צוחק). אי אפשר לחיות כל הזמן בתחושת פחד ואסון. מובן שהשפה והאלימות מחלחלות מהממשלה כלפי מטה. זו האידיאולוגיה שמתמצה במילים: ‘סכסך ומשול'".


נתניהו. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90


פוליטיקה של אגרוף

בורג (63), בנו של יו"ר המפד"ל יוסף בורג, נולד בירושלים, בוגר ישיבת נתיב מאיר, היה פעיל ב"שלום עכשיו", ונפצע כזכור, מרסיסי הרימון שהרג את אמיל גרינצוויג ב־1983. בורג היה אחת ההבטחות של הפוליטיקה הישראלית והיווה חלק מה"שמינייה" השמאלית של צעירי מפלגת העבודה דאז: חיים רמון, יוסי ביילין, יעל דיין, נואף מסאלחה, נסים זווילי, חגי מרום ועמיר פרץ. 


הוא נבחר לכנסת לראשונה בגיל 30, בבחירות 1988. בשנת 1995 נבחר לעמוד בראש הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית, ולשם מילוי תפקיד זה התפטר מחברותו בכנסת. בבחירות 1999, לאחר שאהוד ברק לא מינה אותו לשר לאחר ניצחונו, התמודד בורג ונבחר לתפקיד יו"ר הכנסת ה־15, הצעיר בתולדותיה (בגיל 44). אחד האירועים המביכים הזכורים מכהונתו כיו"ר הכנסת היה ב־1999, כאשר בישר, בעקבות הודעה שגויה, על מותו של הח"כ והשר אמנון רובינשטיין ונשא תפילה, וחברי הכנסת אף עמדו דקת דומייה לזכרו. כידוע, לאחר זמן קצר, לו שרובינשטיין חי וההודעה שקיבל הייתה כוזבת. 

“אני מצטער שנבחרתי לכנסת בגיל כל כך צעיר", הוא אומר כעת. “אילו התחלתי היום את חיי הפוליטיים, הייתי עושה הכל בצורה טובה יותר". עם זאת, הוא מבהיר שאין לו שום כוונה לחזור: “עשיתי טעות וזה נגמר".


את שלל עיסוקיו מאז שפרש מהחיים הפוליטיים מחלק בורג לשלוש קטגוריות: כתיבה וריצה (“זו האנרגיה הרוחנית האינטלקטואלית"); חברות במועצות מנהלים וייעוץ אסטרטגי לחברות כלכליות, וחברות במועצה הבינלאומית של הקרן החדשה לישראל; והתנדבות בעמותת הספורט “מפעלות חינוך וחברה" ובעמותת “מונא" הבונה מרחב טכנולוגי ליהודים ולערבים. במאמריו ובחמשת ספריו מביע בורג את עמדותיו, אשר מעוררות כלפי זעם והאשמות בגין היותו “אנטי־ציוני". במאמר שפרסם “ב"גרדיאן" הבריטי במהלך האינתיפאדה השנייה כתב למשל: “לאחר שישראל חדלה לדאוג לילדים הפלסטינים, היא לא צריכה להיות מופתעת כשהם חוזרים שטופי שנאה ומפוצצים את עצמם ... שופכים את דמם במסעדות שלנו בשביל להרוס לנו את התיאבון". בספרו המצליח “לנצח את היטלר", טען בורג כי “ישראל המיליטריסטית מידרדרת אל עבר הפשיזם" וקרא “לנטוש את הציונות של הרצל ולדבוק בציונות של אחד העם... הציונות הייתה פיגום שיש להסירו". כמו כן, לא פעם קרא בורג למדינות האיחוד האירופי להצטרף לחרם על מוצרים ישראליים שמיוצרים מעבר לקו הירוק והמליץ לכל ישראלי להוציא דרכון זר. 


עברת שינוי מהותי מאז ימיך במפלגת העבודה?

“אני נמצא באותו מקום מבחינה מדינית ודתית. כשפרשתי מהפוליטיקה, ליוותה אותי רוחו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ עם המסר ‘סוף לכיבוש'. אני בא מעומקים אחרים עם ערכים של הומניזם, חירות ושוויון לכל ואיסור פגיעה בחירות הפרט. זה לא אני שהשתניתי, זו החברה השתנתה, המפלגות השתנו. כולל גם המפלגה של אבי, המפד"ל, שאינה מפלגת הבית היהודי".


האם למפלגת העבודה יש סיכוי לשוב להנהיג?

“במקום ליצור שותפויות ובריתות, מהות המשחק הפוליטי, בשנים האחרונות פועלים שם ב'פוליטיקה של אגרוף'. כלומר, כדי שאחד ינצח, השני צריך להיות מובס. השמאל הישראלי אימץ את העמדה הפסיכולוגית של ‘אני מובס'. במקום לעשות חיבורים עם מרצ והערבים, כדי לשנות את מרכז הכובד, יוצרים מצבים שלא יאפשרו את חזרתם לשלטון, כמו הצבתו של אבי גבאי בראש המחנה. הרי אין לו סיכוי, אבל רק כך יהיה את מי להאשים".


כמי שהיה יו"ר הסוכנות היהודית. האם העולם היהודי עדיין זקוק לה?

“יש מקום לארגון שישמור על קשר עם העם היהודי. אבל המבנים הקיימים בסוכנות היהודית אינם מתאימים למאה ה־21, הם שייכים למאה ה־19. יצחק בוז'י הרצוג, היו"ר הנוכחי, הוא בן אדם מקסים ופוליטיקאי מחונן, איש ציבור מהמעלה הראשונה, ואני אומר זאת באפס ציניות. אני מאוד מעריך את ההחלטה שלו לתת מקלט ל־500 פליטים. אבל בוז'י מתאים לסוכנות במצבה הנוכחי, הוא לא זה שיחולל את המהפכה הדרושה". 


אתה מודאג מהחקיקה המסיבית? 

“המצב הולך ומשתפר. אני צוחק כמובן. אני מאמין שרעיונות וערכים אינם מתים. גם אם ינסו לחנוק את התרבות, יפסיקו להזרים כספים למוסדות שאינם מיישרים עם הקו השלטוני, יכו את האמן בכיסו ויפחידו אותו, זה לא יעזור. רעיונות ואידיאלים של שוויון, חופש, רגישות לכיבוש ולאוכלוסיות מודרות - לעולם לא ימותו. הם כמו ביצה קשה. ככל שמבשלים אותה יותר, היא מתקשה יותר. ואנחנו, המרתוניסטים, רצים למרחקים ארוכים ויודעים כי אף אחד לא נשאר בשלטון לעולמים. אולי רק בצפון קוריאה. השמאל דועך בכל העולם, אבל המטוטלת עוד תחזור וצריך להיות מוכנים ליום הזה, עם הערכים, התוכניות והאנשים המוכשרים. זה לא יקרה מיד, ואל לנו להיות ילדותיים ולרצות הכל כאן ועכשיו".


גבאי. צילום: פלאש 90


לחבר את המולקולות

בורג נשוי ליעל והם הורים לשישה ילדים וסבים לנכדים, חלקם מתגוררים בשכנות להם ביישוב נטף שבהרי ירושלים, וחלקם גרים ביפו. “הבית שלנו הוא בית שמאלני, הומניסטי ואוניברסלי", הוא אומר. “אגב, בהקשר לחוק הלאום שפגע במעמדה של השפה הערבית, אני גאה לספר שארבעה מנכדיי דוברי ערבית, לומדים בגנים ובבית ספר דו־לשוניים, ולרביעי יש מטפלת מאבו גוש".


אתה בונה על הדור הבא שיביא שינוי?

“יש בעולמנו רבים שהם התקווה. העניין הוא שהם אינם מחוברים; הם כמו מולקולות נפרדות. קחי לדוגמה את מנהל גימנסיה הרצליה, ד"ר זאב דגני, או רם כהן, המנהל של ‘תיכונט' בתל אביב, או ארגון ‘תג מאיר'. מדובר באנשים ובארגונים שהם מופע של אומץ לב אזרחי. בינתיים הם משמרים את האנרגיה, אך יום אחד הכל יתחבר. אני מקווה שאצל הנכדים שלי ובני דורם, המולקולות האלה יתחברו ויהפכו לחומר".


בשיחה עם בורג, ממקימי “שלום עכשיו", מהדהד התאריך העברי הטראומטי שבו היא מתרחשת, ובו מציינים 23 שנה לרצח רבין. “אני לא משתתף בעצרות הזיכרון לרבין", הוא אומר. “זה היה רצח פוליטי, ואני לא אוהב את הבריחה מהפוליטיקה אל החיק החם של הקיטש. לצערי, השמאל הישראלי תקוע בשתי נקודות זמן: מהפך 77' עם אמירות כמו ‘גנבו לנו את המדינה', ורצח רבין ב־1995 עם ‘הרגו לנו את האדמו"ר'. לא רק שהשמאל לא קם מהשבעה, הוא נמצא עדיין ביומה הראשון של השבעה על רצח המנהיג".


בשמאל מבכים גם את השלום שנרצח עם רבין.

“רבין שר את ‘שיר לשלום', אבל הוא לא עשה הסכם שלום. הדנ"א של רבין ואוסלו אינו דנ"א של שלום. בעניין הפלסטיני, הוא הרי חזר והכריז: ‘בלי בג"ץ ובלי בצלם', מה שהעיד על עולמו הפנימי, שלא היה מבוסס על צדק, שותפות, בניית אמון ורגישות לטראומות של הזולת. נכון, רבין עשה מהלך בעל חשיבות עצומה של שינוי פרדיגמטי, שאף מנהיג לפניו ואחריו לא עשה. היינו, במקום לדחוק להשפיל ולהוריד את הפלסטינים בישראל ובפלסטין, הוא הציע לרומם את שני הצדדים. זהו שינוי מבורך, אבל זה לא שלום".


כאמור, אחד מתחומי העניין הבולטים של בורג הוא ריצה. “אני רץ חמישה־שישה ימים בשבוע", הוא אומר, “רץ באצטדיון ירושלים, בשפת הים של תל אביב וסתם במרחבים. במכוניתי אני מחזיק אופניים מתקפלים ותיק ריצה. מאחר שאני בלגניסט ידוע, בגדי הריצה שלי מפוזרים בכל העולם. בתוכנית הרדיו שלי אני אדבר על ספורט הריצה כאלגוריה לחיים אמיתיים. למשל, ריצה מנקודת מבט זוגית. אומנם אני מעדיף לרוץ לבד, אבל כשאני רץ ביחד, מתחדדת בי ההבנה לצורכי בן הזוג לריצה".