דניאל יונס (36) נולד וגדל למשפחה דתית בירושלים, ולמד כל חייו במסגרות דתיות, כולל ישיבת ההסדר עתניאל. גם היום הוא מקיים אורח חיים דתי, שומר שבת ומתפלל בכל יום. פרט אחד נוסף, שבישראל 2018 עדיין יש מי שלא יאהב לשמוע - דניאל הוא הומוסקסואל מוצהר, נשוי לגבר והיה במשך שש שנים יושב הראש של ארגון חברותא, הפועל למען הומואים דתיים. הדרך לשם לא הייתה פשוטה, ועד שיצא מהארון עבר יונס מסע ארוך וכואב של התחבטויות וקונפליקטים פנימיים. "כבר בגיל 10 התחלתי להבין שמשהו כביכול לא בסדר", הוא מספר. "הבעיה היא שאז, בניגוד להיום, בקושי התייחסו לזה או דיברו. כמעט ולא היו דמויות שיכלת להסתכל עליהן ולראות את עצמך באיזשהו אופן, ולכן לקח לי זמן עד שידעתי לתת לזה שם ולשים על זה את האצבע. לאט לאט התחלתי להבין, וניסיתי להילחם בזה. בהתחלה גם רציתי להאמין שבסדר, אולי זה יעבור, אולי זה גיל ההתבגרות וכל מיני כאלה. המשכתי לצאת עם בנות".
דניאל אומר כי הנקודה בה הבין שהוא לא יוכל להתעלם מזה יותר הייתה רק בגיל 26. "כשפגשתי את בן הזוג הראשון שלי זה היה לגמרי בטעות, בזמן שהייתה לי חברה. לא יצאתי איתו לדייט, אלא נפגשנו באירוע חברתי לא קשור. לא היה שום סימן מקדים. דברים התגלגלו וכמה ימים אחר כך נפגשנו שוב, ואז כבר ישבנו ודיברנו יותר. באותו ערב הוא הראשון ששם את הדברים על השולחן, ובעקבות זה הבנתי שאני יכול גם להשתחרר ולדבר יותר פתוח. שיתפתי מה אני מרגיש ומה עובר עלי, ומשם זה התגלגל. הוא גם בא מבית דתי, אפילו שאז הוא כבר לא היה דתי, ולשנינו זה היה קשר ראשון. כשיצאתי מהארון בפני ההורים שלי, אמרתי להם שיש לי חבר, לא שאני הומו".
במשך 16 שנים לא דיברת על זה עם אף אחד?
"שיתפתי לעיתים רחוקות כמה חברים, אבל יותר מתוך מקום של מצוקה וקריאה לעזרה והתלבטויות. זה אף פעם לא היה מתוך מקום של 'זה מי שאני', אלא מתוך מקום של 'יש לי כל מיני מחשבות מוזרות בראש, מה לעשות איתן?'. לא באמת יצאתי מהארון".
איך התמודדת עם זה בעתניאל?
"ישיבת ההסדר הייתה הפעם הראשונה שהייתי במסגרת שבה אתה רק עם גברים כל היום, 24 שעות. פתאום הבנתי שיש מישהו שלמרות שאני לא חבר שלו, אני כן מרגיש משהו אחר כלפיו. לאט לאט הבנתי שמה שאני מרגיש הוא שאני מתחיל להתאהב בו. זה נורא הפחיד אותי וניסיתי מאוד להילחם בזה. זו גם הייתה אחת הפעמים שניגשתי לדבר עם חבר, כי לא יכולתי יותר להתמודד לבד. אני לא חושב שאמרתי לו שהתאהבתי במישהו, אבל אמרתי לו שאני מאוד מתלבט ולא יודע. הוא הציע, מתוך רצון אמיתי וכנה לעזור לי, שאולי נלך ונדבר עם איזשהו רב, שהיה ידוע בזמנו בכך שהוא עוזר בתחומים האלה. אותו רב לא הכיר אותי ולא ידע עלי כלום, וגם לא על המשפחה שלי. בפעם הראשונה שהוא פגש אותי, כבר אחרי 45 דקות של שיחה, הוא הגיע למסקנה הברורה והחותכת שכל מה שעובר עלי נובע מכך שאבא שלי לא אוהב אותי מספיק. הוא אמר לי שאקרא לו לשיחה ואגיד לו שהוא צריך לאהוב אותי יותר".
דניאל, אז עדיין ילד בן 19 צעיר ומבולבל, הקשיב לעצת הרב. "מבחינתי הרב אמר, והוא גם מתעסק בדברים האלה, אז זה לא סתם. מאוד רציתי שזה יהיה נכון, אז פשוט חזרתי הביתה וקראתי לאבא שלי לשיחה ואמרתי לו שהוא לא אוהב אותי מספיק וצריך לאהוב אותי יותר. זה היה כל כך רחוק מהמציאות וכל כך לא נכון, ופגע באבא שלי מאוד. אבל באמת רציתי לחשוב שזה הפתרון".
היו לך בכלל מחשבות לפני זה על כך שאבא שלך לא אוהב אותך מספיק?
"זה פשוט לא היה נכון, אז לא הייתה שום סיבה שארגיש ככה. אבל כבר ניסיתי הכל, אז חשבתי שאולי זאת באמת הסיבה. גם הכל יחסי, היה לי ברור שהוא אוהב אותי, אבל אולי זה לא מספיק? אני רק אגיד שכמה שנים אחר כך, כשסוף סוף יצאתי מהארון בפני ההורים שלי, המשפט השני אחרי 'יש לי חבר' היה התנצלות כלפי אבא שלי. סחבתי במשך שנים את הפגיעה והעלבון שגרמתי לאבא שלי באותה שיחה שהרב אמר לי לעשות"
איך המשפחה קיבלה את היציאה מהארון?
"כולם קיבלו את זה מאוד טוב. זה לא אומר שזה היה קל. לא הייתה שום דחייה בשום שלב, אבל לקח זמן לקבל, לעכל, להכיל ולהבין מה זה אומר. זה לקח זמן עד שהסכימו לפגוש את בן הזוג, אבל קבלה הייתה באופן מידי. כשאומרים לי שאני ממש אמיץ, עם כל הפעילות שלי והנראות שלי, אני אומר שלא. אני בר מזל. זה הפחיד אותי מאוד כל השנים, וגם כשאמרתי לעצמי שאני חייב לעשות את הצעד לא העזתי כי חששתי מהתגובה. פחדתי שאולי יזרקו אותי מהבית, למרות שההורים שלי אוהבים אותי והם אנשים ליברלים ופתוחים. לא היה לי שום דרך לדעת מה יקרה".
היו מי שרצו לשכנע אותך שאתה טועה, ניסו לתקן אותך?
"לא בשלב הזה. גם אותו רב שהלכתי אליו בזמנו, וגם אחר כך רבנים או חברים, אני לא יודע אם הם ניסו לתקן. אני מאוד מאמין שגם המקום שהייתי בו מאוד השפיע על התגובות. כשאתה בא מתוך מקום של מצוקה ומבקש שיעזרו לך, אז אנשים מציעים את העזרה שלהם. כשאתה בא מתוך מקום של "זה מי שאני" ואפילו טוב לי עם זה ומצאתי זוגיות ואהבה, אז גם התגובות הן כאלו. כי אם טוב לו, אז למה להתערב".
כשלמדת בישיבה, שמעת כל מיני אמירות הומופוביות של רבנים ותלמידים?
"בוודאי, אפילו לא מעט. עתניאל זה מקום שיחסית מדברים בו על דברים. אני לא חושב שבזמנו היו הרבה ישיבות או מסגרות תורניות שדיברו על הנושא. ואז, כשסוף סוף דיברו עליו בעתניאל, זה היה מתוך מקום של "זה לא שאסור לדבר על זה, אבל אפשר לתקן את ההומואים, הם טועים". לא זכור לי שדיברו על מחלה או משהו כזה, אבל אין ספק שהמסר לא היה שזה לא קיים, כמו שאולי במקומות אחרים ניסו לטעון, אלא שזה קיים אבל בר תיקון. אני לא בטוח מה יותר טוב – זה שלא מדברים על זה בכלל או שכן מדברים על זה אבל בקטע שלילי. כבר אז היה לי חשוב לדבר על הנושא באופן חיובי, אז אמרתי שזה לגיטימי, אבל אף פעם לא העזתי לבוא ולהגיד להם 'תקשיבו, אתם מדברים פה עלי'".
איך יישבת את הקונפליקט ההלכתי?
"בשנים הראשונות, עוד לפני שיצאתי מהארון ובמיוחד כשהייתי בישיבה, ניסיתי כל הזמן להבין איזה תפקיד אלוהים ייעד בשבילי. לא יכול להיות שהוא רק מפיל עלי את הדבר הזה, לא יכול להיות שהוא ברא אותי ככה רק בשביל שאני אבכה כל הזמן על מר גורלי. עם השנים התחלתי להבין או להגיד לעצמי שאלוהים לא כועס עלי, הוא אוהב אותי, ואם הוא ברא אותי ככה אז כנראה שזה בסדר. לאט לאט הבנתי שהבעיה היא לא אלוהים והדת, אלא הדתיים או הפרשנות והמשקל שמפנים לדברים. הריי בסוף, מדובר על עוד איסור, עוד סוגיה הלכתית. בדיעבד כשבדקתי את זה מבחינה היסטורית, הבנתי שרק בחצי המאה האחרונה זה הפך להיות אישיו כזה מרכזי. בעבר התייחסו לזה כמו אל יהודי שלא שומר שבת.
"אז אין ספק שהעניין הוא הרבה יותר חברתי ותרבותי, וזה בעצם מה שמנחה את כל המאבק בין מי שתומכים לבין מי שסולדים. אגב, במיוחד בשנים האחרונות אנחנו רואים שאלו שמתנגדים לנו מדברים לא רק על הומואים, אלא על כל הקהילה הגאה, אבל מבחינה הלכתית אי אפשר להשוות הומואים ללסביות ולטראנסים. עצם זה שחוזרים ומדברים עלינו כמקשה אחת רק מעיד שזה לא באמת מה שמנחה, אלא שיש קושי עם עצם קיומנו ועם המסר החברתי והתרבותי שאנחנו מביאים. זה גם עניין של כוח. אם עד עכשיו העולם היה מאוד מסודר, שגברים הם החזקים והשולטים, פתאום יש כאלה שאומרים אחרת. אנחנו כקהילה גאה, קהילת הלהט"ב, מאוד שותפים בעולם הזה שאומר אחרת".
"כשמקריאים לי את הפסוקים בתורה, אני אומר שלא נדבר על מה שכתוב, כי אני יודע לקרוא ולא מנסה להתעלם או למחוק", ממשיך דניאל. "בואו נדבר על מה שלא כתוב. אהבה, זוגיות, משפחת והבאת ילדים – אני לא באמת מאמין שהתורה מעוניינת שאני אחיה את כל חיי בנזירות ובבדידות, להפך. לא תראה מנזר יהודי אחד אפילו, כי התורה לא מאמינה בזה. היהדות היא דת שמאמינה בערכי הזוגיות והמשפחה, ובחיים מחוברים לעולם מבלי להתנתק ממנו. אז בואו נדבר על כל זה, וכשנפתור את הסוגיות האלו, אז אולי נחזור לדבר על הפסוקים עצמם ומה מותר או אסור. אבל עוד חזון למועד".
דניאל, כמו רבים אחרים, מזהה שינוי ביחס של החברה הדתית לקהילה הגאה. "הדור הצעיר, גם אם לא בכל מקום, כבר מתייחס לסוגיה הזו אחרת. לפני כמה שנים היה כנס של רבני צהר, שנחשבים יחסית ליברלים ופתוחים, ואחד המשתתפים שם סיפר לי שבמושב שדיבר על הומוסקסואלית והציבור הדתי, אמרו ש'אחת הבעיות של הציבור הדתי היא שהצעירים כבר לא רואים בזה בעיה'. כלומר, אפילו הרבנים היום מבינים את זה. אני חושב שזו גם הסיבה לכך שאנחנו שומעים לאחרונה יותר ויותר רבנים שמתבטאים באופן חריף. פעם לא דיברו על זה מתוך מחשבה שעל מה שלא קיים אי אפשר לדבר. אבל היום הם יותר ויותר מדברים, ואני מאמין שההקצנה נובעת מכך שהקרקע מתחת לרגליהם".
לדעתו, היציאה מהארון של יותר ויותר אנשים הפחיתה את ההומופוביות. "יש להם את המשפחה והחברים שלהם, וזה מרחיב את המעגלים של אנשים שפתאום רואים בן אדם שעומד מולם, ולא יצור שמסתובב ערום ברחובות עם נוצות ותחתוני ספידו. נוצר כדור שלג, וככל שיותר אנשים יוצאים מהארון, יותר אנשים נחשפים לזה ונוצרת סובלנות לעניין, ואז יש לעוד אנשים את הכוח לצאת גם. אנחנו רואים היום שיציאה מהארון בציבור הדתי עוברת מהפכה ממש. אם אני יצאתי מהארון לפני 10 שנים, בגיל 26, כשזה היה פחות או יותר הגיל הממוצע, היום כבר יש כאלו שיוצאים כבר בתיכון. כמובן שזה תלוי גם בקהילה ובאזור, אבל זה מעיד על הרבה".
נראה שאין מחאה של הציבור הדתי כנגד רבנים שמתבטאים בצורה הומופובית.
"לא לגמרי מדויק. אני חושב שבשנים האחרונות, בעיקר מאז הרצח של שירה בנקי ז"ל, נוצרה איזושהי הבנה בציבור הדתי המתון שגם לשתיקה יש מחיר. הרצח גרם לאנשים להבין שגם אם אין להם בעיה עם להט"בים, השתיקה שלהם השכירה את השטח לקולות הקיצוניים. אנחנו רואים יותר דתיים, כולל רבנים, שמגיעים למצעדים בירושלים. יותר ויותר רבנים מדברים באופן גלוי, מכיל, מקבל וסובלני. לפני כמה חודשים נערך כנס ביוזמת המועצה של אפרת, שאמנם זה לא יישוב דתי בהגדרה אבל 90 אחוז מהם דתיים ואפילו חרדים. המועצה עצמה יזמה כנס על צעירים להט"בים ואיך אפשר לעזור להם, לא בכך שנגרום להם להשתנות אלא איך אפשר לגרום להם להרגיש יותר בנוח".
המחאה האחרונה של הקהילה הגאה התרחשה בתשעה באב. השתתפת?
"גם אני יצאתי להפגין, תוך כדי הצום. שברתי את הצום בתל אביב רגע לפני שהצטרפתי להפגנה הגדולה שהייתה. אני חושב שזה היה חיבור מאוד נכון ומאוד חיובי. תשעה באב זה יום שבא לציין שנאת חינם ומה שקורה בגללה, והכוח של מילים וכמה הן יכולות להזיק ולהרוס. המחאה עדיין ממשיכה. למשל, בבחירות המוניציפליות, הקהילה הגאה יצאה בהצהרה שקוראת ללהט"בים להצביע לרשימות ומועמדים שמצהירים בפומבי שהם יתמכו בקהילה הגאה".
היו הרבה מתנגדים לחוק הפונדקאות בגרסה של אמיר אוחנה לא מטעמים דתיים. אמרו שברגע שתהיה פונדקאות להומואים, יהיו אלפי נשים פונדקאיות, ולא תופעה מינורית כמו שזה היום.
"יש פונדקאות בישראל משנת 96. אי אפשר להגיד היום שזה ניצול של נשים. מה, זה לא היה נכון עד עכשיו? מי שמשתמש בטיעונים האלו היה צריך לקום ולהגיד את זה לפני 20 שנה. לאף אחד אין דרך לדעת כמה זוגות יבצעו את ההליך כשיאפשרו אותו, יש מקומות בעולם בהם הוא זול יותר. יש שתי סיבות לדעתי למה צריך לאפשר את זה: הראשונה היא שהחוק הישראלי שם דגש על הפונדקאית. בניגוד למקומות אחרים בעולם, שם האישה עושה את זה מחוסר ברירה או בשביל הכסף. גם היום יש בזה צורך בארץ, וזוגות הטרוסקסואליים עושים פונדקאות בחו"ל אפילו שהאופציה כביכול קיימת כאן".
"העניין השני, שלי אישית חשוב, הוא שכל עוד לא מאפשרים לנו לעשות פונדקאות בישראל, הסיכוי שהילד שלנו יהיה יהודי הוא נמוך", מסביר דניאל. "על פי רוב הפוסקים, הרחם מגדיר את יהדותו של הילד, לא הביצית. מה שממשלת ישראל עושה מכריח אותי להביא ילדים לא יהודים לעולם. זה מצחיק, כי באותו זמן שמעבירים את חוק הלאום שמראה כמה ישראל היא מדינת העם היהודי, באותה נשימה אומרים גם "בואו נגרם לזה שיהיו פה עוד לא יהודים במדינה". זו המשמעות של זה. לכן אני חושב שמשתי הסיבות האלה, גם מבחינת הדאגה לאישה וגם יהדותם של הילדים, ראוי וחשוב שחוק הפונדקאות יתאפשר לכולם. מצד שני אני אומר, אם מישהו מתנגד לזה, אז ראוי שיתנגד לזה לחלוטין. אני מקבל את הטענה שמישהו אומר שזה רע וניצול, כל עוד אין איפה ואיפה".